כל מה שחשוב ויפה
הסלון 5, מוזיאון היחידה לצילום האזרח. צילומים: הסלון 5

הסלון 5 בגלריה רוזנפלד: דיוקן כל אזרחיה

חמישה צלמים שחתומים יחד הקימו גוף אמנותי בירוקרטי, ומציגים תערוכה בסגנון מוזיאון היסטורי, שמעלה תהיות על מקומו של הצילום ומקומם של מאגרי מידע בחיינו

חגית:

ערב טוב רתם ותומר, מה שלומכם?

רתם:

מעולה מה שלומך?

חגית:

אני בסדר גמור 🙂 מסתתרת מהחום ונערכת לסגר. שבוע (דרמטי) אחרי פתיחת התערוכה השנייה של הסלון 5 בגלריה רוזנפלד, והראשונה בהרכב הנוכחי. איך מרגישים?

תומר:

האמת שמרגישים טוב. לא רגיל להקים מוזיאון בתוך גלריה ואנחנו מרוצים ממה שיצא

מראה הצבה בגלריה רוזנפלד. צילומים: הסלון 5

 

חגית:

בואו נתחיל מלהציג אתכם ואת חברי הסלון, לטובת הקוראים המבולבלים, ואחר כך נדבר על מה זה ״מוזיאון בתוך גלריה״

רתם:

אוקי. אז אנחנו חמישה אמנים־צלמים שפועלים ביחד תחת השם ״הסלון 5״. החברים בקבוצה היום הם: שי דרור, נטשה קנדוב, מיכאל שבדרון, תומר פרוכטר ואני (רתם שמואלי)

תומר:

התחלנו לעבוד ביחד עוד בתקופת הלימודים במחלקה לצילום בבצלאל (סיימנו לפני שנתיים). בהתחלה היינו קצת רבים יותר, והתגבשות ההרכב הנוכחי קרתה באופן טבעי עם הזמן. כל אחד הלך לכיוון שהוא היה צריך

רתם:

בהתחלה חשבנו שהקבוצה תייצר איזושהי פלטפורמה להצגה של היצירה האישית של כל אחד מאיתנו, אבל די מהר הבנו שהעניין האמיתי שלנו הוא ליצור ביחד. הסלון מאפשר לנו ליצור דברים שלא היינו יכולים לעשות לבד. הוא גדול יותר מאיתנו

חגית:

ולמה קראתם לקבוצה ״הסלון 5״ כשעוד הייתם תשעה? זה היה משהו נבואי? 🤔

רתם:

חחח לא בדיוק. זו הייתה יותר מחשבה למקם את עצמנו על ציר זמן. ברור לנו שאנחנו לא הסלון הראשון או השני, ו־5 נראה לנו כמו מספר יפה בדרך

תומר:

התחלנו לעבוד בעולם ״האמיתי״ על פרויקטים שבהם כולם עובדים ביחד וחתומים תחת שם אחד. זה לא היה משהו שהבנו בן־לילה, אבל היום אנחנו יודעים להגיד שהסלון 5 הוא יוצר עצמאי, וכולנו עובדים אצלו

רתם:

המקום שבו אנחנו הכי אוהבים לפעול הוא אירועי תרבות ואמנות. בכל פעם אנחנו יוצרים דבר חדש, שמותאם לאירוע אליו אנחנו מגיעים: בשבוע העיצוב בבית הנסן (2019) בנושא ״מזרח״, הזמנו אנשים שהכירו באותו הרגע לתמונה זוגית על רקע זריחה. בבית אריאלה קיבצנו 30 אנשים בכל פעם לתמונה קבוצתית בסגנון תמונת מחזור

תומר:

״היחידה לצילום האזרח״, שעומדת במרכז התערוכה הנוכחית בגלריה רוזנפלד, היא סוג של ״אגף״ של הסלון 5. גוף בירוקרטי עצמאי, עם מטרה אחת: לצלם את כל האזרחים

חגית:

כווווולם?

תומר:

זאת המטרה. אנחנו לא חושבים שהיא ריאלית, אבל זה בכלל לא משנה לנו

רתם:

היחידה לצילום האזרח נוצרה במקור עבור אירוע ״רגע אחד״, לרגל 110 שנים לתל אביב, שהתקיים בבניין העירייה בדצמבר האחרון. קיבלנו את קומת הארנונה והיינו צריכים לפעול ולהתאים אליה את היצירה שלנו.

הגענו לשם והיו סביבנו המון מכונות צילום ותאורת פלורנסנט נוראית. הבנו שמה שמעניין אותנו פה הוא הבירוקרטיה. ויצרנו עבור האירוע מערכת בירוקרטית משלנו, שאותה צריכים האנשים שמגיעים אלינו לעבור

חברי הסלון 5 (מימין): תומר פרוכטר, נטשה קנדוב, שי דרור, מיכאל שבדרון ורתם שמואלי

תומר:

עד אז הפרויקטים שלנו היו one night stand. גם כשהפרוייקט נמשך שבוע (כמו בשבוע העיצוב) היינו בסופו מקפלים הכל ולא חוזרים לסט הזה. כשיצאנו מהעירייה באותו לילה בדצמבר, אחרי שניקינו כמעט את כל הבניין משאריות של נייר גרוס, בפעם הראשונה הבנו שאנחנו רוצים לעשות משהו שוב. ושוב ושוב

חגית:

ועכשיו נוצרה ההשלמה שלו. ובמקום להפוך את החלל של הגלריה לקומה בירוקרטית בעירייה, הפלגתם בדמיון ויצרתם ״מוזיאון״… שנראה קצת כמו מוזיאון היסטורי או ארכיבי

תומר:

כן, המודל היה מוזיאון היסטורי – עבדנו צמוד עם מוזיאון ההגנה

רתם:

המוזיאון קם אחרי מחשבה איך אנחנו מכניסים את היצירה שלנו לגלריה. אנחנו אמנם צלמים, אבל הפעולה שלנו לרוב מתרחשת באירוע עצמו. התוצרים שנשארים איתנו הם רק נלווים לדבר האמיתי שקורה שם, סוג של מופע שהקהל הוא חלק בלתי נפרד ממנו

תומר:

הרעיון למוזיאון הגיעה מהרצון להתעמק במניעים שלנו. להבין קצת יותר למה אנחנו עושים את זה

חגית:

ולמה באמת?

תומר:

בערב הראשון של היחידה היינו מופתעים משיתוף הפעולה של הקהל. אנשים שהגיעו לקומה שלנו בבניין העירייה (שהייתה רק מוצג אחד מעוד עשרות), נתקעו שם כמה שעות

רתם:

כמו שהופתענו מהקהל שנכנס ואולי שכח לרגע שמדובר באירוע אמנותי, ככה הופתענו גם מעצמנו. נפלנו לרשת הבירוקרטית שיצרנו ולא הצלחנו לעמוד בה. הבטחנו לאנשים שיקבלו תמונות תוך שעה וזה לא הצליח לקרות, הקהל התעצבן וגם אנחנו. אני חושבת שהיה שם משהו מאד אמיתי, וזה תפס אותנו

חגית:

זה מרתק – התסכול והתחושה שבירוקרטיה בדיונית היא בכל זאת מלכודת בירוקרטית. ולמה זה ״מוזיאון״?

תומר:

זה ניסיון להלביש את היצירה הזאת שנקראת ״היחידה לצילום האזרח״ על המנגנון של מוזיאון היסטורי – לחזקת את התפיסה שאפשר ללמד היסטוריה באמצעות מוזיאונים. וגם מתוך פליאה, של בואו נראה מה יקרה. הרי זה אבסורד לעשות מוזיאון ממשהו שקורה כעת. שההיסטוריה שלו היא בת פחות משנה

יש פה קטע. תוכלו להסביר למה אנשים עומדים בתור להצטלם כשבכל רגע נתון הם יכולים לעשות סלפי?

תומר:

או! זאת שאלת השאלות. אנחנו באמת לא יודעים להגיד למה אנשים נמשכים, אבל זה מדרבן אותנו מספיק כדי להמשיך

רתם:

אני חושבת שזה מרגש (גם עבור הקהל) להיות חלק ממשהו יותר גדול. המאגר בעתיד יהיה נגיש לכל הציבור וייצור תמונת פורטרט רחבה ״של המדינה״

חגית:

אז מה קורה בחלל הגלריה?

רתם:

במוזיאון מופיע המאגר שנאסף עד היום.

את הצילומים קיימנו במספר ימי צילום, כל פעם במקום אחר. היחידה לצילום האזרח נודדת ברחבי הארץ. אנחנו יוצרים קשר עם עיריות ומועצות מקומיות ומזמינים את האזרחים להגיע ולהצטלם. עכשיו בתערוכה, המוזיאון מוליך את הצופה בחמש תחנות, שמספרות את התהליך שעובר אדם שמגיע ליחידה לצילום האזרח.

זה מתחיל מהתור שהוא עומד בו וההרשמה למאגר, עובר לצילום עצמו, משם למדור הנייר, המקום שבו יוצרים את התוצר הסופי שנשלח בדואר אל האזרח המצולם, ובסוף תצוגה מתוך המאגר שנבנה

חגית:

אתם ממש עובדים בזה? זה הופך את העבודה ממיצב למיצג – פרפורמנס השתתפותי, שבו אתם עובדים כנותני שירות, ויוצרים יחסים עם צרכני האמנות, שבאים לקבל עבודה בדמות עצמם…

תומר:

אני שמח שאת אומרת את זה. הפעילות שלנו בתור היחידה לצילום האזרח חיזקה את ההבנה שלנו את עצמנו בתור פרפומרים. מה שאנחנו יוצרים זאת סיטואציה וכל המשך שלה הוא אמנם יחסית צפוי אבל אי אפשר באמת לדעת מה יקרה בו

רתם:

נכון. וזה באמת סוג של פרפורמנס. לכל אחד מחברי הסלון יש תפקיד ביחידה לצילום האזרח. וזה בדיוק ההבדל בין היחידה לסלון. הסלון הקים את החידה לצילום האזרח אבל היא גוף בפני עצמו ובו אנחנו עובדים כנותני שירות

תומר:

באירוע בעירייה, למשל, אמרנו לאנשים שהתמונה שלהם תהיה מוכנה תוך שעה. וזה לקח הרבה הרבה יותר. חלק מהם חיכו שם וחלק חזרו, אבל היו הרבה עצבים אמיתיים. חשבו שאנחנו באמת עובדים בעירייה, והכעס עלינו היה מהסוג שאת רגילה לראות בתור לדואר, למס הכנסה

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

רתם:

כשאנחנו מגיעים כיחידה אנחנו לובשים את מדי היחידה וכל אחד נכנס לתפקיד שלו: אני מקבלת את האנשים שמגיעים, מחלקת להם מספרים ומכניסה אותם למאגר, מיכאל מקבל את האנשים לפי התור ומצלם אותם, תומר עורך את התמונות שמגיעות מן המצלמה ומדפיס אותם, נטשה גוזרת, מדביקה ומכינה את התמונות לשליחה במעטפות ושי מנהל את הסניף (שנמצא כל פעם במקום אחר) ודואג שהכל עובד כשורה וכולם מרוצים

חגית:

בעיניי זה ניסוי פסיכולוגי מרהיב. תכניס אנשים לבניין העירייה ומיד הם יתפסו תפקידים של אזרחים ופקידים. כמעט כמו ניסוי הכלא המפורסם של זימברדו

תומר:

חשבנו על מה שאנחנו עושים אבל לא ידענו שזה יתממש בעוצמות האלה

חגית:

אבל מעניין שלא רע לכם שם, בתור פקידי שירות. ואתם לוקחים את זה למקום שמפגיש אמנות עם פקידות. עבודת יום יום, אבל גם צילום אמנותי. יש פה קטע. תוכלו להסביר למה אנשים עומדים בתור להצטלם כשבכל רגע נתון הם יכולים לעשות סלפי?

תומר:

או! זאת שאלת השאלות.

הפרויקט הזה מציע כל פעם שהוא עולה עוד הזדמנות להסתכל על הנושא, ולשאול שאלות. אנחנו באמת לא יודעים להגיד למה אנשים נמשכים, אבל זה מדרבן אותנו מספיק כדי להמשיך

רתם:

אני חושבת שזה מרגש (גם עבור הקהל) להיות חלק ממשהו יותר גדול. חלק מהעניין הוא בעצם להזמין את האנשים לקחת חלק במאגר, שבעתיד יהיה נגיש לכל הציבור וייצור תמונת פורטרט רחבה ״של המדינה״

תומר:

מה שמפעיל את הגלגלים של הסלון 5 זה קהל. אנחנו תמיד מבקשים ממנו מחיר כלשהו על ההשתתפות במיצגים שלנו: פעם זה האי־נעימות של לעמוד ולהצטלם עם מישהו שאתה לא מכיר. פעם פשוט לחכות בתור של 40 אנשים (מי היה חושב על זה היום!) ותמיד יש משהו שצריך לחשוף

רתם:

אחת הסיבות שהמוזיאון קם עכשיו, קשורה לכך שהקורונה עצרה את האירועים וההתקהלויות, שזו הזירה הטבעית שבה אנחנו עובדים. אנחנו מתכננים במהלך התערוכה לעשות יום צילומים. אבל עוד לא ידוע איך ומתי זה יתאפשר

חגית:

בבחירה לעבוד כקבוצה, אתם לא מוותרים על משהו מהביטוי האישי של כל אחד מכם?

תומר:

אולי מבחוץ קשה להבחין, אבל כל אחד מאיתנו מתבטא ב־100% במסגרת העבודה המשותפת שלנו. זה לא אותו דבר כמו ליצור פרויקט שמעניין רק אותך, אבל המגבלות והאתגרים שחשיבה וביצוע משותפים מביאים, הם משהו שרק מחזק את העמדה שלך כאינדיבידואל. ומי שרוצה ליצור בנפרד – עושה את זה

רתם:

העבודה בקבוצה היא מורכבת, אבל מאד מספקת. אני לא יודעת להסביר בדיוק איך זה קורה אבל הצלחנו ליצור מצב שבו אנחנו באמת יוצרים ביחד. יש לנו את השפה של הסלון והיא שונה מהשפה של כל אחד מאיתנו כאמן

חגית:

ובמה אתם עובדים במקביל? ובמיוחד השנה – איך מסתדרים?

רתם:

לכל אחד יש את העבודה שלו, כי כמובן שמהאמנות אנחנו עדיין לא מתפרנסים. רובנו מתפרנסים כעצמאים מצילום. אני למשל גם עובדת בתור מורה לאמנות

חגית:

בסיפור של היחידה צילום האזרח יש ניחוח אנכרוניסטי/נוסטלגי, ולא רק בירוקרטי, גם פוליטי. אתם מתכתבים עם העולם הביומטרי של תיעוד ומעקב אחר אזרחים, ועושים כאילו מהלך לאחור – לתקופה נאיבית שבה צילום היה מודפס על נייר ושמור בתיקייה. זו עמדה פוליטית?

רתם:

היחידה נוגעת באמת בכל הדברים האלו. אנחנו חיים בעולם שכל הזמן אוספים עלינו מידע ותמונות שאין לנו גישה אליהם. היחידה בעצם מציעה צורה אחרת של מאגר, שיהיה נגיש בעתיד לכל האזרחים

תומר:

לחלוטין, יש וייב נוסטלגי. הרי מה זה כל הנייר הזה, ושחור לבן, ודואר! אנחנו שואפים ליצור מאגר שהוא גם פיזי אבל לגמרי בן זמננו.

בדרך לשם אנחנו יוצרים גם דברים עם ריח של פעם. וזה בסדר מבחינתי לפחות. העמדה שלנו היא שיש למאגרי מידע  משמעות, שאנחנו רחוקים מלהבין עד הסוף ואנחנו כאן כדי לחשוב את זה

חגית:

מה הדבר הבא שתעשו?

תומר:

הדבר הבא הוא חופשה!

חגית:

נייס. נאחל בהצלחה ושנה טובה טובה!

תומר:

Aman! תודה חגית


הסלון 5 | מוזיאון היחידה לצילום האזרח
אוצרת: מיה פרנקל טנא
גלריה רוזנפלד
נעילה: 3.10

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden