כל מה שחשוב ויפה
אורן אליאב במילאנו, מאונט זירו. צילומים: Michele Alberto Sereni

אורן אליאב: כוריאוגרפיה של ציורים בחלל

תערוכת היחיד הראשונה של אורן אליאב במילאנו, Mount Zero, ערוכה כמיצב ציורים המתפרש על ארבע הקומות של גלריה Building. במקביל היא מוצגת כמרחב וירטואלי

חגית:

שלום אורן, שנה טובה

אורן:

תודה רבה חגית, מה שלומך?

חגית:

בסדר גמור. שומרת על ערנות ואופטימיות (רוב הזמן)

אורן:

יפה

חגית:

תקופה לא פשוטה. איך קרה שהתערוכה במילאנו הגיעה דווקא בזמן הקורונה?

אורן:

זאת תערוכה שעבדתי עליה המון זמן, מאז 2018. התאריך היה מתוכנן, הקורונה לא

חגית:

זה הדפוס של הדברים בזמן האחרון, אבל משמח שהתכנון יוצא לפועל… התחלת לעבוד על Mount Zero במקביל לתערוכת יחיד במוזיאון ישראל? 

אורן אליאב. צילום: עדי טרקאי

אורן:

כשהתערוכה במוזיאון ישראל How to Disappear Completely כבר הייתה תלויה, אז נולדו הניצנים של Mount Zero. גלריה ברוורמן הפגישה ביני לבין הגלריסט האיטלקי, ואחרי שהוא ראה את התערוכה במוזיאון ישראל התפתח הקשר

חגית:

ויש ביניהן קווי דמיון. בשני המקרים אתה יוצא מתפיסת הציור הבודד כמרכזי לתערוכה, ומטפל בחלל כמכלול, שיש בו משמעות הן ליחסים בין הציורים והן למבטים, לפרספקטיבה, למרחק של הצופה מהעבודה

אורן:

כן, כוריאוגרפיה של ציורים בחלל

חגית:

רגע לפני שאבקש הסבר מקיף לביטוי היפה הזה, תוכל לספר קצת על עצמך, לטובת אלה שלא מכירים?

אורן:

למדתי בבצלאל, תואר ראשון ושני, וגם בקופר יוניון שבניו יורק. לגבי הבחירות האמנותיות, זאת שאלה גדולה

חגית:

בחרת לעסוק בציור בתקופה שמעטים מאוד האמינו בציור, ואפשר לומר שניסחת חוקיות משלך לפיגורטיבי

אורן:

מעניין. למה את מתכוונת?

חגית:

קודם כל במידות – אני חושבת שרוב הציורים שלך (שאני מכירה) גדולים מאוד יחסית; שנית באופי הדימוי, כמעט תמיד יש בהם גילוי והסתרה, ציור ישיר ואז נזילה או ריצוד או משחק אופטי כמו בחלק מהעבודות בתערוכה הנוכחית

אורן:

כן… מנסה למצוא קצה חוט להתחיל איתו 😉 

חגית:

אז בוא נתחיל מהתערוכה הנוכחית: ההצבה – הכוריאוגרפיה כפי שאתה מכנה זאת – מאוד משמעותית, במיוחד בתערוכה גדולה. ועבדת על כל התערוכה בגלריה Building במילאנו מרחוק?

אורן:

את התערוכה תכננתי במיוחד לבניין של הגלריה. זה חלל מאוד יפה, בן ארבע קומות נפרדות. מכאן שלא ניתן לראות את התערוכה בבת אחת: חייבים לעלות ולרדת. זה הכתיב חלוקה לארבעה פרקים, פרק לכל קומה, שביחד מתכנסים ליצירה בשם Mount Zero

חגית:

ובכל פרק/חלל יש נרטיב? או קשר בין העבודות?

אורן:

בוודאי. הפרקים חוברים יחד לנוף מחזורי דמוי גל. קומת הכניסה, Foot of the Mountain, מורכבת מעמק רחב ידיים ושלושה מדרונות. המדרונות הם שלושה ציורים כמעט זהים של פסים אנכיים. מבט מרחוק מגלה בהם דימוי שחוזר ומהדהד: מישהו נע כלפי מעלה. 

לצדם מופיע ציור נוסף, הנושא את שם התערוכה Mount Zero, ובו רואים בפעם היחידה את ההר עצמו – הר מושטח בתוך מעגל, פסגה בתוך אפס.

שתי הקומות הבאות, Crossing ו־Crossing at night, מציינות מחזור של יממה: היום הופך ללילה. פרקים אלה מוקדשים לשני אנשים, האחד נושא את השני על גבו, בעודם חוצים יחדיו את הגלים. אנו רואים בעיקר את רגליהם – צעדים הם מדד בסיסי למדידת קצב ואורך, פסיעה בזמן ובמרחב. הרגליים פונות לכיוון אחד בלבד, כמו חץ הזמן. הדמויות ערניות, מביטות קדימה, מצפות שמשם יגיע העתיד. עבורי, זהו דימוי של חמלה.

אני אוהב לחשוב על ציור כאירוע, לא כדבר. כשאדם מתבונן בציור, הוא יכול להעיף מבט, לחלץ את המידע, לתת שם למה שראה (״זהו נוף״) ולהמשיך הלאה. אבל אותו אדם יכול להחליט לתת לציור יותר זמן, לחצות את הדימוי ולהמשיך להתבונן

הקומה העליונה, Equalizer, מורכבת מציורים רישומיים בגוון אדום, שנראה שרק הופיעו או תכף ייעלמו. זו הנקודה שבה פסגות ועמקים נפגשים ומתאיינים, נקודת האפס. 

זהו רגע חולף וכמעט בלתי מורגש של דממה, רגע אופקי וניטרלי, המופיע גם כקיר חשוף. וברגע הבא, ולמעשה מייד, מופיע שוב הציור Curve. במפגש בין שיא לשפל, החיים ממשיכים להופיע מתוך האפס ומיד נעלמים לתוכו

חגית:

למה הר, למה ZERO?

אורן:

זה תיאור פשוט של התפשטות של גל לאורך זמן. יש עליה, יש ירידה ויש אפס. במילים אחרות: מישור, ואדי ופסגה, כהתקדמות על ציר הזמן, זה הנוף של Mount Zero, ואנחנו נעים במרחב הזה

חגית:

יש מקום כזה או שזה ביטוי שעלה בדעתך?

אורן:

מסתבר שיש מקום כזה, אבל לא ידעתי

חגית:

זה נשמע כמו מסע. כמה עבודות יש בתערוכה?

אורן:

26. באמת מסע – Crossing. לצופה יש אפשרות לנוע במרחב הזה, לעבור מקומה לקומה, לטפס ולרדת מההר

חגית:

אם אני מתהלכת ביניהן (בעיני רוחי) אני יכולה להבין את מה שכינית ״הכוריאוגרפיה של הציור בחלל״?

אורן:

אני מקווה שפרשתי את האפשרות הזאת בעיני הצופה. בכל מקרה, את הרקדנית הראשית בכוראוגרפיה הזאת. הכוריאוגרפיה נובעת מנקודת מבטך, תהיה אשר תהיה. והיא יחודית רק לך

חגית:

אחד הדברים המשמעותיים בעבודות שלך, שרבות מהן דורשות מרחק צפייה, כדי להבין מה מצוייר שם צריך לרקוד איזה ולס של התקרבות והתרחקות

אורן:

אני אוהב לחשוב על ציור כאירוע, לא כדבר. כשאדם מתבונן בציור, הוא מחליט כמה זמן הוא יתבונן בו. הוא יכול להעיף מבט, לחלץ את המידע, לתת שם למה שראה (״זהו נוף״) ולהמשיך הלאה. אבל אותו אדם יכול להחליט לתת לציור יותר זמן, לחצות את הדימוי ולהמשיך להתבונן. 

כך לדוגמה אפשר לעבור מלראות את הדימוי ואז להתבונן בפני השטח. אפשר להחליט לראות את כל הציור בבת אחת או להתמקד בחלקים ספציפיים. אפשר כמובן לראות את הציור מרחוק או מקרוב. ואפשר גם לראות ציור מזוויות שונות. 

אחרי זמן מה של התבוננות כזאת, אנו מתחילים להיות מודעים לראייה שלנו ולאופן שבו היא משתנה ללא הרף. אם הציור הוא טוב, הוא גורם לך להבחין בשינויי התפיסה האלה. במובן מסוים, ציור הוא הזדמנות להתבונן בהתבוננות.

הכול דרכים להגיע לאותו מקום, לשאלה ״מה אני רואה?״

חגית:

זה מזכיר לי שראיתי עבודה שלך באוסף דובי שיף, שלפחות לפי האגדה נתלתה הפוך בטעות, והאספן אהב את התוצאה וביקש את רשותך להשאיר אותה ככה. סיפור אמיתי או אגדה אורבנית?

אורן:

אחרי שהציורים יוצאים מהסטודיו הם מקבלים פרשנויות נוספות…

חגית:

דרכים חדשות להתבוננות

אורן:

כן

חגית:

זה מעניין כי באותו ציור אם אני זוכרת נכון, יש חלון ויטראז׳ מפואר של כנסייה, אבל הוא כאילו נמס או שרואים אותו מבעד לזגוגית ביום גשם, כך שהוא הופך ליותר אבסטרקטי. אפשר להבין למה ניתן לראות אותו כהשתקפות הפוכה. הציורים המאוחרים נראים יותר מחושבים, הפסים מדוייקים, הרבה מהם מונוכרומטיים

אורן:

בוויטראז׳ האור מגיע מלמעלה, זה חלק מהפרוגרמה של הויטראז׳, כי האור הוא לא סתם אור שמש אלא אור אלוהי. במקרה של הציור הזה, שמתאר ויטראז׳, האור מגיע מלמטה

חגית:

איך ההרגשה להציב תערוכה מרחוק?

אורן:

חוויה חד פעמית (אני מקווה). מכיוון שעבדתי עם מודל ווירטואלי של החלל לצד ההתקדמות של הציורים הפיזיים בסטודיו, ייחלתי לרגע שבו הדברים נפגשים לאירוע פיזי אחד. זה בסוף קרה, אבל לא בנוכחותי

חגית:

אגב התבוננות חדשה – העבודות קיבלו משמעות חדשה לאור הקורונה? המשבר העולמי, התחושה שהזמן עצר מלכת – והעובדה שהמעברים (במרחב ובזמן) הם דמיוניים עכשיו…

אורן:

סדרת הציורים Stone/Flower מקבלת אור נוסף בשל הקורונה

חגית:

תסביר

אורן:

בקומה הראשונה מופיעה אבן עם תבליט של פרח עליה. בקומה השנייה הפרח מכפיל את עצמו, ובקומה השלישית כבר מופיעים שלושה פרחים על האבן. זאת אבן שמתרבה, כלומר חומר שמתרבה. כמו הווירוס. אבל גם כמו התופעה שאנו קוראים לה חיים באופן כללי

חגית:

השוואה מעניינת

אורן:

הרי הווירוס הוא לא חי ולא מת. כמו ה־Stone/Flowers

חגית:

יפה. הוא גם הופך לחלק מהחיים, אם נרצה בכך או לא

אורן:

נכון

חגית:

מילאנו הייתה בעין הסערה בגל הראשון של הקורונה, עכשיו נראה ששם רגוע, יש תנועה בגלריה? אתה שומע תגובות?

אורן:

הם באמת היו בעין הסערה ומכיוון שהם ראו את הסכנה מקרוב, אז הם גם יצאו לשגרה באופן מדוד ומנהלים חיים זהירים, אבל מלאים. מוסדות התרבות פתוחים, ואנשים הולכים לראות אמנות, תוך כדי שמירה על כללי בריאות

חגית:

אתה מתוסכל או בכל זאת אופטימי?

אורן:

מזה שלא יצא לי לראות את התערוכה?

חגית:

כן. וגם ממה שקורה כאן

אורן:

לגבי התערוכה, יש ציור בכניסה שנקרא בעצמו Mount Zero, שבו מתואר הר שטוח בתוך העיגול של הספרה אפס. אז זה קצת מתאר את העניין. זה הר שמתאפס. בקשר למה שקורה כאן don't get me started

חגית:

ברור. אתה כבר עם הפנים לדבר הבא?

אורן:

כרגע אני עם הילדים בבית, בגלל הסגר והלימודים מרחוק. מה הדבר הבא – נחיה ונראה 🙂

חגית:

בהחלט. ושנהיה בריאים. וסבלניים

birds

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. אמיתי סנדי

    מעניין שאין התייחסות לשימוש במחשב בדרך ליצירת הדימויים. זה כבר לא אישיו, אני מניח.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden