דברים שרואים משם: האופק הצפוני במוזיאון חיפה

• Chat
• אמנות

חגית: הי קובי, מה שלומך? ברכות על עונת התערוכות החדשה במוזיאון חיפה, ובמרכזה ״האופק הצפוני״, תערוכת שמוקדשת לאמנות המקומית בשנות ה־70, ואפשר לומר שיש בה תגליות מרעישות?

קובי: אני חושב שכן. אני חושב שהתערוכה משנה את האופן שבו אנחנו חושבים ורואים את אמנות שנות ה־70 בישראל. שנות ה־70, כפי שאני למדתי עליהן, היו לכאורה שנים שהעדיפו את הרישום, המיצב והמיצג ודחו את הציור של שמן על בד. שנים של צבע עצור, שניכרה בהן העדפה של ״הנחשב״ על פני ״הנראה״, של הקונספטואלי ולא של החזותי. אני מאמין שהתערוכה הזאת מראה שנות 70 אחרות – שנים של צבע שמן שופע המונח על בד, של ציור המבוסס על התבוננות בנוף, והמשגה שלו.

ויתרה מזאת, הדיון על אמנות שנות ה־70 תמיד היה סיפורן של שתי ערים – ירושלים (בצלאל), ותל אביב (המדרשה). התערוכה הזאת מוסיפה מוקד שלישי – הצפון – המרחב שבין חיפה, קיבוץ כברי, עין הוד וצפת – שם פעלו ציירות וציירים מעולים. לכן השם המלא של התערוכה הוא ״האופק הצפוני: צוהר לאסכולת ציור הנוף בשנות ה־70״, מפני שהיא מנסה להצביע על אסכולה שלישית שפעלה בשנות ה־70 בישראל, שהתבוננה בנוף, בניגוד לנעשה מדרום

חגית: יש תעוזה בהצהרה הזו, ובעיניי – היא מגיעה אחרי המתנה ממושכת מדי. חיפה של שנות ה־70 הייתה ״ה״עיר של ילדותי. סבא וסבתא שלי גרו במורד הרחוב מהגן הבהאי, וממש קרוב לכתובת המוזיאון כיום. ומה שאתה מתאר נשמע לי מאוד הגיוני. אבל אני מבינה שהיה נחוץ מבט רענן על גוף העבודות שבאוסף המוזיאון כדי לעשות פה אחד ועוד אחד

קובי: ולטר בנימין כתב שתפקידו של ההיסטוריון המטריאליסט הוא להבריש את ההיסטוריה כנגד כיוון הפרווה. אני באמת מאמין שזה התפקיד שלנו כהיסטוריונים והיסטוריוניות של אמנות, כאוצרות ואוצרים: לא לקחת שום דבר כמובן מאליו, ולאתגר קאנון. ואכן, כמו שאת אומרת, האוסף של מוזיאון חיפה לאמנות היה נקודת המוצא של התערוכה הזאת, שהתחילה במחשבתי כבר לפני חמש שנים כשהתחלתי לעבוד שם כאוצר ראשי.

כשנכנסתי למחסנים, גיליתי שנות 70 אחרות: לצד עבודות של מיכל נאמן, רפי לביא, אפרת נתן, יהושע נוישטיין, היו שם עשרות (62!!!) עבודות של מיכאל גרוס, אוסף יפה של אורי ריזמן, עבודות של אליהו גת ורחל שביט, וגם עבודות של אמניות ששמן היה מוכר לי רק במעורפל, כמו חנה לוי, חנה מגד ובתיה גרוסברד. זה היה גבריאל תדמור, האוצר והמנהל המיתולוגי של המוזיאון בין 1964 ו־1989 שאסף את העבודות האלה. אז מהאוסף – הדי.אן.אחח של המוזיאון – התחלנו מחקר, וגילינו שהאוסף פיצח גם את הדי.אן.איי של הציור הצפוני בשנות ה־70

״האופק הצפוני״ במוזיאון חיפה. צילומים: אלי פוזנר

קובי: בסופו של דבר אוסף המוזיאון הוא הבסיס לתערוכה, כרבע מהעבודות. אליו התווספו השאלות יוצאות דופן מטובי המוסדות בארץ (מוזיאון ישראל, מוזיאון תל אביב, האוסף של אורי ריזמן בכברי), ומטובי האוספים הפרטיים. זכינו לכזאת נדיבות מצד המשאילים, שממש יכולנו לבחור בקפידה את העבודות הטובות והמתאימות ביותר. וזה היה קשה מאוד! באף תערוכה לא התמודדתי עם כל כך הרבה יופי

ואם חוזרים לעניין אתגור הקאנון, שמתי לב למשהו מוזר בכתיבה על שנות ה־70 בישראל עד כה: בדרך כלל אותו נרטיב של ירושלים ותל אביב, ואז הכותבים נתקלים בבעיה – מה עושים עם אורי ריזמן ומיכאל גרוס, שני ענקים שמנוכחותם אי אפשר להתעלם? פשוט נותנים להם ראש פרק נפרד, כאילו הם עננים בודדים מרחפים בשמים. לצד זאת, המון שכחה, שמא נאמר אמנזיה סדרתית.

שמתי לב למשהו מוזר בכתיבה על שנות ה־70 בישראל: אותו נרטיב של ירושלים ותל אביב, ואז הכותבים נתקלים בבעיה – מה עושים עם אורי ריזמן ומיכאל גרוס, שני ענקים שמנוכחותם אי אפשר להתעלם?

חנה לוי היא מקרה מובהק: אמנית שהציגה ברציפות בין שנות ה־50 ושנות ה־2000, וכל ביקורת אמנות שנכתבה על תערוכה שלה – ואני מדברים על כ־20 כאלה – נפתחת בווריאציה על אותו משפט – ״אמנית נשכחת שלא ידועה מספיק״. כלומר, חנה לוי היא אמנית שתמיד הציגו, אך תמיד דאגו לשכוח, ואז להתלונן על השכחה. ולמה שכחו? כי אי אפשר היה להכניס אותה לאף מגירה, לא לירושלים ולא לתל אביב. כעת, כשהיא ״במגרת הצפון״ יחד עם גרוס וריזמן, אני מקווה שלא נשכח אותה אף פעם שוב

חגית: זו תערוכה ש״התבשלה״ אצלך זמן רב?

קובי: כן, משהו כמו חמש שנים, עם עליות וירידות. שנים של הרבה מחקר, ובעיקר המון התבוננות בדברים יפים

חגית: דברים יפים בשנים קשות. זה דיסוננס שהטריד אותך?

קובי: שאלה מורכבת. אתחיל באמירה שלא – אני חושב שלאמנות וליופי יש יכולת מצויינת לרפא פצעים. במובן הזה, אולי יותר מתמיד אנחנו זקוקים עכשיו ליופי. אבל מצד שני, גם התקופה הזאת שהתערוכה מתמודדת איתה, הייתה תקופה של שנים קשות. הרבה מהאמנות שנוצרה בעשור זה היא בצל מלחמת יום הכיפורים. חלק מהתערוכה, למשל, מוקדש לקבוצת ״אקלים״, שהוקמה בדצמבר 1973 על ידי רחל שביט ואליהו גת כתגובה ישירה למלחמת יום הכיפורים.

שביט וגת גיבשו סביבם קבוצה משתנה של אמנים שהציגו יחד מ־1974 עד 1982 תחת השם הקבוצתי ״אקלים״, ציור שקשור במישרין לנוף המקומי, ולאור ולצבעוניות המיוחדים לו. הם למעשה גרסו שהאסון של מלחמת יום הכיפורים הוא בחלקו בגלל אובדן הקשר בין המרחב הישראלי והתרבות הישראלית, שהפכה יותר מדי אמריקאית. רחל שביט הכירה היטב את הציור המינימליסטי האמריקני, ואת סגנון ה־hard edge בן הזמן, אך יישמה אותו על הנוף המקומי. זה דבר שאפיין את כל הציירות והציירים בתערוכה – היכרות עם קונספטואליזם ומינימליזם, הפנמה שלהם, ומילוי שלהם בחזרה על ידי הנוף הנראה לעין.

בהחלט היה לנו בראש הקשר שבין הטראומה של 1973 לטראומה של 2023. התמודדנו עם זה בעקיפין: שלוש אמניות עכשוויות – סיגלית לנדאו, איריס סינטרה וקארן דולב – מציגות בתערוכה פרוייקטים שמעידים על עומק ההשפעה (הלא לגמרי מודעת) של הציור הצפוני של שנות ה־70 על היצירה העכשווית

קובי בן־מאיר. צילום: קסני קולסניק

חגית: גם עבודות חדשות או שגם אצלן – מדובר ביצירות מהעבר?

קובי: העבודות של קארן דולב ואיריס סינטרה הן חדשות, ונוצרו עבור התערוכה. דולב, שידועה ברישומי הפסטל המפעימים והיחסית קטנים שלה, יצרה חמישה רישומים ענקיים חדשים, 207 ס״מ גובהם כל אחד. אני זוכר את המידה המדוייקת, כי זה גובהם של שני החלונות באולם במרכזי של המוזיאון, וקארן יצרה חמישה חלונות אלטרנטיביים של טמפרטורות משתנות. איריס סינטרה מציגה ציורים שהפכו להיות פסלים – בדי ציור צבועים בשמן, שמקופלים, ומערך שלהם יוצר יחד תצורת נוף על הקיר. היא מתקשרת למיכאל גרוס, שבעצמו היו גם צייר וגם פסל, והרבה פעמים שניהם יחדיו באותה יצירה.

העבודה של סיגלית לנדאו, ״גוף העבודה 1+2״ היא מ־2010, אבל הרגשתי שהיא נוצרה בדיוק עבור התערוכה. אמנם וידיאו, אבל שמשתמש בשפה ציורית של צבע וכתם, שמקצין את זווית המבט המתבוננת מטה שמאפיינת את רוב הציורים בתערוכה. בעבודה של סיגלית אין קו אופק, רק שני משטחי צבע אחידים של ירוק, שבתוכם מופיעים קווים חומים. אלה נערים מהכפר מנדא שקוטפים אבטיחים במקשת אבטיחים, ומעמיסים אותם על משאית. העבודה הזאת גם מזכירה לנו שהנוף שאנחנו מתבוננים בו הוא גם של פלסטינים, ושגם הם חיים פה, פועלים בו, ושייכים אליו

חגית: נראה שזה אחד התפקידים הקשים של התרבות והאמנות – להמשיך להזכיר לנו עובדות על הארץ הזאת. אתה רואה את זה כחלק מהמשימה?

קובי: לגמרי. אי אפשר להפקיר את יצירת הדימוי של הארץ הזאת בידי ערוצי חדשות. כולנו חלק מזה. וכמו שאמניות ואמנים ישראלים תמיד פעלו בזיקה למקום, חובה על מוזיאונים לשקף את זה. וזה אומר לעשות את זה באופן מורכב, אולי ההיפך מהייצוג החדשותי: לא דימוי מונוליטי, אלא דימוי רב פנים וגוונים, ריבוי של קולות שונים שבאים מתוך התרבות ולא מתכנסים לאמירה אחת

סיגלית לנדאו. סטילס מווידאו

רחל שביט (פרט). צילום: אלי פוזנר

חגית: יצא שזוהי גם תערוכת הפרידה שלך ממוזיאון חיפה, איך אתה מסכם את התקופה שלך במוזיאון, ששוכן באחת הערים היותר ״מעורבות״ מכל בחינה

קובי: תקופה נפלאה! שנים של הגשמת הרבה חלומות עם תערוכות שפינטזתי עליהן, של עבודה עם אוסף מעולה לצד עבודה על הגדלה שלו, ושל עבודה אינטימית עם טובי האמניות והאמנים בארץ על פרויקטים חדשים.

בשבילי, מוזיאון חיפה לאמנות הוא מקום שמאפשר לעשות תערוכות מורכבות, שמאפשר לאמנים – לא רק בנתינת במה, אלא גם במימון – לממש את החלומות שלהם, ובגדול, בגלל המיקום שלו בחיפה, מאפשר אמירות נוקבות ומורכבות לגבי החברה הישראלית

חגית: אתה יוצא עכשיו לפרק בינלאומי בקריירה שלך?

קובי: וכן, היותה של חיפה עיר מעורבת היה העיקרון המנחה לאורך חמש שנים האלה. לתת במה לאמניות ולאמנים פלסטיניים, למשל, ובאופן כללי – לצאת מתוך הרב־תרבותיות של חיפה לבחינה של ריבוי הפנים ומגוון הקולות של החברה הישראלית. חיפה היא עיר שפלסטינים ויהודים גרים בה יחד ועובדים יחד בשלום. חיפה היא המקום הכי נורמלי במזרח התיכון, והיא האופק שישראל צריכה לדעתי לצעוד אליו. ועד שזה יקרה, אני בינתיים בחו״ל 🙂

חגית: בהצלחה, עוד משהו חשוב לפני שניפרד?

קובי: בואו לראות את התערוכות במוזיאון חיפה לאמנות: פרויקט זוגי חדש של לילא עבד־אלרזאק ודנה מזל זיו, ״שפת עם״; תערוכה מדהימה של משה רואס, שהחלה במבט שלו על האוסף של לבוש עבודי מרוקאי השמור במוזיאון (ומוצג גם הוא, בתערוכה נפרדת), וכמובן ״האופק הצפוני״ – תערוכה עם המון צבע ויופי, מסאז׳ נעים לנשמה