כל מה שחשוב ויפה
פסטיבל האיור החל ב־26.11.2020
נועם רובין. צילום: גרגוריו טקלה

20 ומשהו // נועם רובין

בשנה האחרונה התעניינה במיוחד בנשיות ובאינטימיות; נוח לה עם עירום בזכות הלימודים; שואפת להגיע לשלב שבו לא תהיה הפרדה בין זמן סטודיו לבין החיים

נועם רובין, בת 27 ממושב עופר, גרה בברצלונה. בוגרת האקדמיה לאמנות של פירנצה. 

עומדים על הרגליים מתשע בבוקר עד שבע בערב

כשהייתי בת עשר היה תלוי בכניסה לחדר שלי שלט ״החדר של נעם האמנית״. ציירתי, אבל לא חשבתי שבזה ארצה לעסוק בהמשך. למדתי במגמת אמנות, אחרי השירות הצבאי טיילתי בערך שמונה חודשים, וחשבתי לאן ללכת. לא כל כך ידעתי מה קורה בארץ בבתי ספר לאמנות, אבל ידעתי שאני רוצה להתמקצע בבסיס, ושאני רוצה לעזוב את הארץ לתקופה.

הרגשתי שאני חסרת ביטחון כי אני לא יודעת את השפה הזו; שאני לא יכולה לעמוד מול הקנבס וליצור יש מאין. למדתי ציור אצל צייר מדהים בשם אמיר שפט, וזרקתי לאוויר שאני חושבת ללמוד באיטליה. בחורה שלמדה שם קישרה אותי לפסל ערן וובר, שלמד באקדמיה לאמנות של פירנצה.

זה בית ספר אמריקאי שמגיעים אליו מאסיה, אירופה, ארהצות הברית, ממש מקום שעולים אליו לרגל. עברתי לפירנצה לשלושה חודשים, והתחלתי ללכת לערבי ציור מודל באותו בית ספר. אחרי שלקחתי קורס ציור בבית ספר אחר, ציפיתי להכיר אנשים ואת העיר, אבל זה לא כל כך עבד. החלטתי להגיש מועמדות והתקבלתי.

צילומי עבודות: מ״ל

אלו לימודים שהופכים אותך למקצוען. השיטה שנלמדת שם פותחה על ידי הצייר צ׳רלס בארג, והיא מבוססת על העתקת פסלים מפורסמים. עובדים עם אור טבעי, שנכנס מחורים גדולים בתקרה. הלימודים מאוד סיזיפיים: מתשע בבוקר עד שבע בערב עומדים על הרגליים ומציירים, במשך שלוש שנים. למדנו גם אנטומיה, יש דוגמן בכיתה והמורה מצביע עליו עם פנס, עובר על כל העצמות והשרירים בגוף. לומדים את הבסיס לציור לפיגורטיבי קלאסי, מה שמכין אותך ״נכון״ לצייר בצבעי שמן.

כל סמסטר חשבתי לפרוש

כל סוף שבוע היינו בבית הספר. כולם רוצים להצליח, זה מקום מאוד תחרותי. המורים מגיעים פעמיים ביום, לדבר ולתת פידבק. בשנה א׳ לא ספרו אותנו כי המון נושרים, מאבדים סבלנות בדרך, והלימודים יקרים. ירדנו מקבוצה של 30 ל־15. כל הזמן הייתה בי התנגדות: למה אני כאן, הם נורא מקשים עלינו. אבל מצד שני חיכיתי ל״את עושה עבודה טובה, תמשיכי״. וכל סמסטר חשבתי לפרוש.

כל הזמן הייתה בי התנגדות: למה אני כאן, אבל מצד שני חיכיתי ל״את עושה עבודה טובה, תמשיכי״. וכל סמסטר חשבתי לפרוש. כולם רואים את ההצלחה או את הכישלון שלך, זה מאוד פומבי כל הזמן

בית הספר הזה הוא סוג של כת: להזכיר את ואן גוך ליד מורים זה לא מתקבל על הדעת. כולם רואים את ההצלחה או את הכישלון שלך, זה מאוד פומבי כל הזמן. לדוגמה, את הציור Very Important Lesson פשוט לא הצלחתי להמשיך, ובמשך חמישה שבועות כל יום חזרתי אליו. זה יכול לשבור אותך. 

A Very Important Lesson

בשנה האחרונה של הלימודים מציירים בשמן פול־טיים. יש כאבי ראש מהחומרים, נשארים בבית ספר עד הלילה, מגיעים מוקדם בבוקר. המורים מדברים אליך באופן שונה, כאילו שאם צלחת את זה, מגיע לך את היחס שלנו סוף סוף.

בשנה הזו למדתי הכי הרבה. הבנתי שאם הייתי כאן עד עכשיו, למה לא להיכנע לזה. התחלתי להסתכל יותר מסביב ולקרוא, כשלאורך כל הזמן הזה סירבתי, כי רציתי לשמור על המקום והטעם האישי שלי, לא רציתי שהם ישתלטו עליו. 

סוכן ששולח מיליון תמונות

פרויקט הגמר הוא ציור בדגש על גוף, עם נרטיב מסוים. מטעמי תקציב מצוותים אותנו בשניים, ואנחנו בוחרים יחד את הנושא ואת המודל, עובדים עם סוכן ששולח לך מיליון תמונות. אני יודעת שזה נשמע מוזר אבל זה הכי טריוויאלי. זה מאוד אינטימי: המודל מגיע מוקדם בבוקר והכל משפיע – מה הוא עשה אתמול, איך הוא מרגיש, האם הוא עייף.

היו כאלה שעזבו באמצע או שהתעלפו. לומדים להכיר אותם, חלקם הפכו לחברים שלנו. זו דינמיקה מעניינת. השותף שצוות אליי היה מאוד צעיר, וההפך המוחלט ממני. מאוד התחברתי למודל, נהיינו קצת חברות והיא הבינה את התסכולים שלי מולו.

מתוך פרויקט הגמר

במהלך הבידוד

אני רגילה לעשות סקיצה מוקדמת לציור. מצאתי במחשב תמונה שלי ושל אבא שלי, לקחתי קנבס ענק, ובלי ממש לתכנן התחלתי לצייר. הממדים הגדולים מעבירים משהו אחר: אני מרגישה שאני יכולה להשתחרר בהם מבחינת העבודה עם המכחול, ״הטעויות״ פחות נראות לעין כמו בפורמט קטן.

לעומת זאת, הציור בשמן על קנבס מחייב. אם הוא לא עובד הוא יושב ומסתכל עליי, ואני לוקחת את זה איתי הביתה. העיפרון גם מאפשר חופש, ואף אחד לא חייב לראות, זה נשאר אצלי במחברת. ציירתי את עצמי במהלך הבידוד בבית מול המראה, רואים ייאוש. 

עשית אותי שמנה

כרגע כל הציורים האחרונים עוסקים במה שעניין אותי השנה, בעיקר ביטויי נשיות ואינטימיות, משהו גולמי. באחד הביקורים שלי בארץ צילמתי תמונות שאוכל לצייר. אחותי, שלוש חברות טובות שלי ואני הצטלמנו. אף אחת מאיתנו לא הצטלמה בעירום לפני כן.

נוח לי עם עירום בגלל הלימודים: לא להסתכל באופן מיני, בטח עם נשים. התחלתי בלי לנסות שזה יהיה מדויק, וכולן אומרות ״הרגל שלי קטנה יותר״, או ״עשית אותי שמנה״. הן ראו דברים אחרים, הן ציפו לדיוק מוחלט

מאוד נוח לי עם עירום בגלל הלימודים: לדעת להעריך את מה שקורה מולך, לא להסתכל על עירום באופן מיני, בטח עם נשים. רציתי להעביר את זה בציורים, וגם את התחושות השונות שכל אחת שידרה ברגע הזה. התחלתי בלי לנסות שזה יהיה מדויק. וכולן אומרות ״הרגל שלי קטנה יותר״, או ״עשית אותי שמנה״, כי הן ראו דברים אחרים שציירתי, הן ציפו לדיוק מוחלט.

אני מנסה פחות לעכב את עצמי. אני רגילה לדוגמה לעבוד עם פלטה מאוד מסוימת, אז קניתי כמה צבעים אחרים. אני חושבת שהשתחררות תבוא עם התנסות בדברים שונים, חיפוש עדין שבא לידי ביטוי למשל בציור של הבחורה שיושבת. אני מנסה ללכת למקומות של הפשטה בין אם זה במשיכות מכחול, בקומפוזיציות; פחות אנליטי, תקוע ומעוכב. אני מרגישה שהציורים האלה מייצגים אותי כרגע, כי זה בדיוק איפה שאני היום, על התפר.

להיות בתוך הציור

בן הזוג שלי ניהל את בית הקפה שנמצא בתוך בית הספר וככה הכרנו. עברנו יחד לברצלונה, הוא בגלל העבודה, ואני הרגשתי שיש לי עוד הזדמנות להמשיך במסע האירופאי. ניסיתי להתקבל לעבודה כאסיסטנטית באקדמיה לאמנות של ברצלונה, שנפתחה על ידי תלמיד שסיים ללמוד כמוני בפירנצה. המקום יותר מודרני ומאפשר, יש ״שישי חופשי״ שמציירים עם איזה חומר שרוצים.

זה לא עבד, אז נרשמתי לקורס, כדי קצת להכיר אנשים, וזה גם לא עבד. אלו בתי ספר שמלאים באנשים קשים ומאוד תחרותיים. יום אחד הסתובבתי באזור ומצאתי את הסטודיו שאני שוכרת עכשיו. אני שמחה שיש לי את המקום שלי, זה חשוב להיות לבד בתהליך היצירה. אלו הרגעים שמבהירים לי למה רציתי ללמוד אמנות מלכתחילה. גם אם קשה לי כרגע מבחינה טכנית, עדיין יש ריכוז על ואיזון. זמן איכות עם עצמי שאין לי דרך אחרת להשיג אותו.

אבל זה אתגר לעבוד בלי סביבת למידה. עכשיו כשאני בברצלונה ורחוקה מאיטליה, אני מעריכה מחדש את בית הספר. הבנתי את המשמעות של קהילה ופידבקים, של לחיות את זה עם עוד אנשים סביבך. זה עוזר לך להיות בתוך הציור ונותן לו לגיטימציה כל הזמן. 

לשכוח את מה שלמדת

המגרעה הגדולה בבית הספר שלמדתי בו, היא שלוקח המון זמן לשכוח את מה שלמדת. זה קצת סגר את החופש המחשבתי שלי. הבחירה של לצייר אנשים, עכשיו, נראית לי לפעמים תמוהה: יש לי את כל האפשרויות שבעולם, וכל כך רציתי להפסיק לצייר אנשים.

קשה להודות בזה, אבל אני לא מנסה ״פשוט לצייר״. אני מאוד רוצה לצייר באופן לא ריאליסטי. ציירתי לדוגמה חברה טובה, וניסיתי אפילו בכוח, שזה לא יהיה מה שעשיתי עד עכשיו. היה לי קצת קשה עם איך שזה היה נראה, שאני לא מצליחה לתפוס את הפנים שלה, שהצבעים לא תואמים אותה. 

למדתי להבין שכל אחד לוקח את האמנות שלו לאן שהוא רוצה בסופו של דבר. וכמה שהתמרדתי, אני עדיין סוחבת את הדבר הזה על הגב שלי. אבל אני מזכירה לעצמי שזה לא מה שאני רוצה. כן, יש בזה משהו מאוד נוצץ, והרבה אנשים מעריכים את היכולת לצייר מדויק, אבל כרגע זה לא המקום וההערכה שאני מחפשת.

למצוא את הקול שלך

במובן הזה השנה הזו הייתה, כי לא תמיד יש לי את האנרגיה לחשוב מה אני עושה, איך אני עושה, ואם ייצא מזה משהו; שאלות של ״מי אני בעולם״ אחרי שלמדתי שלוש שנים ציור. זה כלי עצום, אני לא מתחרטת, אבל עכשיו אני מנסה לנתב את זה למציאת הקול שלי.

אני שומעת פודקאסטים, וקוראת המון ספרים על ״למצוא את הקול שלך״ כאמנית. השאיפה שלי היא להגיע למקום שלא תהיה הפרדה בין ״זמן סטודיו״ לחיים שלי, שהיצירה תהיה חלק שוטף; שאת הרגע שאני נמצאת בו עכשיו, אוכל לתרגם אחר כך באמנות.

והכל מרגיש רלוונטי: מוזיקה, סרטים, דברים שרואים בהם קולות של אנשים אחרים שיכולים להוות השראה. אני מנסה לפקוח את העיניים שלי. אני נהנית לראות שאמנים מצליחים להביע את הקול שלהם, שזה עובד גם אם אני מתחברת לזה או לא. 


רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת [email protected]
לקריאת כל המדורים של 20 ומשהו לחצו כאן

birds

*כוכבית מייצגת שדות חובה

4 תגובות על הכתבה

  1. שולמית נוס

    אמנית מדהימה, שלחי לי את הפרטים שלה, טלפון ומייל
    רוצה להיות עימה בקשר. איזה ציור מרגש…… התעלפתי

  2. יעלי (רובין)דהן

    נועם, את מוכשרת!!!גאוות המשפחה❤❤❤

  3. לירן

    איזה ציורים מדהימים!!!

  4. עדי

    כתבה מרגשת בטירוף
    תודה.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden