כל מה שחשוב ויפה
קרקס הבריחה: שבוע העיצוב ירושלים 2021
יוסי קצב. צילום: איתן ברנט

יוסי קצב: הזהות שלי כגבר לא חשובה. אני לא חושב שב־2020 זה רלוונטי

הדבר הראשון שיוסי קצב עשה לאחר שהפך למעצב הראשי של קום איל פו, היה לחקור את ימיו הראשונים של המותג. ״למעצבים צעירים יש נטייה לבטל את העבר, אבל לי יש המון כבוד להיסטוריה, כל עוד לוקחים אותה למקום חדש ועדכני״

יובל:

הי יוסי, מה שלומך בימים אלו של דמדומי סגר ב׳?

יוסי:

הי יובל, אני בסדר למרות המצב הלא פשוט שהעולם עובר

יובל:

לא פשוט באנדרסטייטמנט… איך עברה עליך השנה האחרונה?

יוסי:

שנה עם קצוות: מצד אחד הצטרפתי לקום איל פו לפני שנה וארבעה חודשים, לבית הזה, עם המון התרגשות ורצון להשפיע וליצור. מצד שני שבעת החודשים האחרונים היו לא פשוטים לכולם. במיוחד הסגר הראשון: חזרתי מפריז (תערוכה) וישר נכנסתי לבידוד, ואז כל המדינה נכנסה לסגר. זה היה קשה. בתור בן אדם מאוד פעיל, פתאום לשבת בבית זה היה אתגר

יובל:

באיזה שלב של עיצוב ותכנון הקולקציה הראשונה שלך היית באותה תקופה?

יוסי:

סיימתי את עיצוב והזמנת הקולקציה מפורטוגל ב־1.1, לפני הקורונה. אחרי מרץ־אפריל הבנתי שצריך לערוך את הקולקציה – לוותר על דברים מסויימים ולחזק אלמנטים ופריטים: יותר נוחות, שימוש בחגורות גומי, פחות מחויט, וכן חשיבה שמתייחסת לישיבה בבית בזמן ממושך

יובל:

ואיך זה בא לידי ביטוי בפריטים, מה זה אומר פחות מחויט?

יוסי:

ראשית אני חובב בדים טבעיים; זה לא קשור לקורונה. אני מאמין שבמדינה חמה כמו שלנו, גם בסתיו, לא מומלץ להשתמש בבדים סינתטיים, לכן זה אחד הדברים הראשונים שעשיתי עם כניסתי לתפקיד: דגש על בדים טבעיים כמו כותנה, cool wool, תערובות של משי, דבר שלא נכח בשנים האחרונות טרם כניסתי לתפקיד.

מבחינת המחויט, הדגמים פחות כבדים, כל ההתייחסות לבנייה של הבגד שונה, עם התייחסות לפנים הבגד, והתוצאה רכה יותר. בנוסף הוספתי חליפת טרנינג מבד סופר נעים ואיכותי בשחור ובוורוד מעושן (ממה שהבנתי היא להיט), וכן חליפה המדמה בד אדרות דג מג׳רסי

קום איל פו, סתיו-חורף 20/21. צילומים: שליו גורדון

יובל:

גם פריטים מעור, נכון? אז אני מבין שזה חומר טבעי, אבל אני תוהה איך זה מתיישב בשנת 2020 עם האג׳נדות החברתיות וההומניות של קום איל פו

יוסי:

עור הוא חומר שמשחר ההיסטוריה טיפלו בו, מהאדם הקדמון ועד האופנה של המאות האחרונות. העור הוא חומר שמאפשר לייצר כמות מאוד קטנה של פריטים (מעשר יחידות ומעלה), וכן ניצול של נפולת, דבר שלא קורה ביצור המוני. אופנה היא אחת התעשיות הכי מזהמות, ובמקרה של היצור בעור אנחנו מייצרים בפורטוגל במפעל קטן (10 עובדים), ששומר על טכניקות עבודה מסורתיות.

אני מרצה בשנקר ומלמד את קורס העור. חשוב לי להדגיש שאנחנו לא משתמשים בפרוות, והעור מגיע ממפעלים שעובדים עם מותגי על כמו פול סמית, מקס מארה, קארל לגרפלד ועוד. המפעלים האלו שומרים על זכויות העובדים, יש להם איגוד, והם מקבלים את כל התנאים הסוציאליים. הייצור במזרח מנצל את העובדים ומספק לרשתות בגדים/בדים במחיר של דולר: זה ניצול שבסוף גורם לעולם להיות מוצף בבגדים שבסוף חוזר לארצות אלו וגורם לזיהום.

ובנוסף בקום איל פו מייצרים ומייבאים אבזרי אופנה מעור עוד מהשנים הראשונות של המותג

יובל:

אז עוד שאלה בהקשר הזה (למרות שבראיון שפרסמנו לא מזמן עם סיביל גולדפיינר – הבעלים והמייסדת של קום איל פו – היא התייחסה לזה): מעניין אותי לשמוע מה יש לך להגיד על עניין המחירים הגבוהים, כמי שעשה סיבוב בחלקים שונים של תעשיית האופנה המקומית (והבינלאומית): קסטרו, דונה קארן, מותג שלך ועכשיו קום איל פו. אחרי שפרסמנו את הראיון עם סיביל, עיקר התגובות היו על המחירים הגבוהים של הפריטים – בכלל, ובמיוחד בתקופה הנוכחית. מה אתה אומר על זה?

יוסי:

נושא המחירים מורכב ביותר. לכל חברה יש את ההוצאות הקבועות וכן את עלות היצור, ואי אפשר להשוות חברה מסחרית לקום איל פו. כפי שציינתי, אנחנו לא מייצרים בסין או בהודו אלא באירופה: אלו מחירים אחרים לגמרי. היצור יקר אבל מראש אני רוצה להביא ללקוחה את הפריט הטוב ביותר. אנחנו לא חוסכים בפנים הבגד (המון חברות לא מייחסות חשיבות לנושא זה), חומרים טבעיים עולים יותר, וכמובן היצור בכמות קטנה. אי אפשר להשוות יצור של 100 יחידות (בכל המידות) לייצור של 5,000 יחידות או יותר.

אי אפשר להשוות חברה מסחרית לקום איל פו. אנחנו לא מייצרים בסין או בהודו אלא באירופה: אלו מחירים אחרים לגמרי. אי אפשר להשוות יצור של 100 יחידות (בכל המידות) לייצור של 5,000 יחידות או יותר

בנוסף עבודת העיצוב היא דבר שבחברה כמו קום איל פו, וגם בעברי ב־DKNY או Sketch, יש חשיבות רבה – המון שעות של מחקר, עיצוב, פיתוח שמוביל לעיצוב, דיוק, ירידה לפריטים וכן מבט אישי ולא פריטים גנריים.

גם לטי־שירט הבסיסית יש התייחסות וזה לוקח זמן: לבחור את הבד הנכון, לאשר את הדוגמה לייצור (אנחנו מקבלים ארבע דוגמאות מכל בגד עד שאני מרגיש שהפריט מושלם ואז אפשר ללכת לייצור). כל זה עולה כסף: דוגמאות, חבילות, שעות מעצב, שעות דוגמנית, טכנולוגיות ועוד. אנחנו בוחנים וחושבים על כל פרט; יש המון מחשבה.

לדוגמה, לפני שבכלל התחלתי לעצב את העונה הראשונה שלי, עשיתי מפגשים עם לקוחות, מחקר של חודש בארכיון, שיחות עם סיביל, הלכתי לארכיון האופנה והתלבושות של שנקר, והסתכלתי על בגדים מחויטים ממעצבים צרפתיים שהמעצבת קרול גודין (שיסדה ביחד עם סיביל את החברה) אהבה. בניתי את כל השפה הגרפית מחדש: תוויות חיצוניות, תויות פנימיות, קרטוניות. הכל

למה צריך להגביל?

יובל:

ספר קצת על הארכיון של קום איל פו: למה ללכת אליו?

יוסי:

הארכיון מפואר ביותר ולי היה חשוב ללכת לשנים הראשונות והמשמעותיות. למעצבים צעירים יש נטייה לבטל את העבר, אבל לי יש המון כבוד להיסטוריה, כל עוד לוקחים אותה למקום חדש ועדכני. אפשר לראות בתי אופנה גדולים שבהם נכנסו מעצבים ראשיים חדשים שישר הלכו לארכיון – ראף סימונס לדיור, אלכסנדר מקווין לג׳יבנשי ועוד ועוד. אסור להיות ניזונים רק מפינטרס או רשתות, ואת זה אני מסביר ומדגיש לסטודנטים שלי בשנקר

יובל:

ומה גילית בו?

יוסי:

בשנים הראשונות נוצר הדי.אן.איי של המותג, שלדעתי נעלם בשנים האחרונות, ולכן זה אחד הדברים הראשונים שביקשתי מסיביל: להקדיש זמן לנושא. סיביל ציינה שהיא מאוד מעריכה את זה, ושאת המעצבות האחרונות לא עניין מה היה בעבר. 

בשבילי, כדי להבין מה אני רוצה לעשות בעתיד, היו חשובים מספר דברים: איזה אסתטיקה היתה בעשר שנים הראשונות (תקופת קרול גודין – תקופה מחויטת יותר עם שימוש בבדים טבעיים), וכן הבנה מה הלקוחות מחפשות. הרצון לשוחח עם הלקוחות ללא סינון היה רגע מכונן בתהליך העיצוב: הבנתי המון דברים בשיחות האלו ואני חושב שהמעצבים היום לא יכולים לשבת באזה סטודיו ולפנטז; העולם עובד אחרת

יובל:

ומה לקחת משם לקולקציה הנוכחית

יוסי:

ג׳קטים, מכנסיים וכן שמלות עם קו נקי, מחויט, עם ירידה לפרטים. המון עיצוב בבגדים יחסית נקיים, ולזה התחברתי. מצאנו גם פריטים בצבע, מה שיצר את הרצון להכניס צבעים דומיננטיים לצד השחור והסקלה הבסיסית

קום איל פו, סתיו-חורף 20/21. צילומים: שליו גורדון

יובל:

יש עוד דוגמאות יותר קונקרטיות של מה לקחת מהמחקר שלך לקולקציה הנוכחית, מעבר לצבעים או קו נקי? ממש אם אתה יכול לתת דוגמה לאיזה פרט או גזרה, כפתור, לא יודע…

יוסי:

כן: חצאית ווסט שמופיע כלוק שלם בלוק־בוק. את המראה הזה לקחנו מקונספט של חליפה מחויטת. הווסט כולל תפרים מובלטים בעבודת יד כתך סימון של חייט לפני תפירת הבגד. החלטנו להשאיר את התפרים וכן הוצאת הפרטים של בניית הג׳קט (שיער סוס ופליזלין), כך שאפשר לראות את הבניה של הווסט. 

גם את החצאית ביססנו מחצאית קלאסית של קרול, שפורקה והורכבה מחדש על ידי שבירה של קווים ויצירה מראה א־סימטרי. זו טכניקת פירוק והרכבה ממוצר קלאסי לפריט מודרני עם נגיעה אישית. גם פה יש שימוש בתך ועבודת יד, וכן אימרת הבד לא גמורה אלא גזורה ולצידה תך זיג זג בצבע קונטרסט. דרך אגב, באתר יש כרגע רק 40% מהקולקציה

לגבי הזהות שלי כגבר, היא באמת לא חשובה. אני לא חושב שב־2020 זה רלוונטי, לא מגדר, לא זהות מינית. גם לבגדים כיום אין זהות: נשים רוכשות בגדים של גברים, גברים יכולים וגם קונים פריטים נשיים (במיוחד הדור הצעיר), ובמחלקות מפוארות בבתי כלבו יש התייחסות לנושא ללא מגדר. למה להגביל?

יובל:

וואלה. תגיד, איך היה להיכנס לתפקיד בתור מעצב ראשי גבר ראשון אחרי שתמיד היו בתפקיד רק מעצבות? כי מצד אחד לא נראה לי שב־2020 זה צריך להיות אישיו במקרה הזה, ובמותג הזה, אבל מצד שני אני גבר אז אולי קל לי להגיד את זה

יוסי:

אני אוהב לעבוד בצוות וביחד איתי עובדת עוד מעצבת. אנחנו עובדים עם בוגרי שנקר (עיצוב הדפוסים), יש בצוות טכנולוגית, ולגבי הזהות שלי כגבר, היא באמת לא חשובה. אני לא חושב שב־2020 זה רלוונטי, לא מגדר, לא זהות מינית. גם לבגדים כיום אין זהות: נשים רוכשות בגדים של גברים, גברים יכולים וגם קונים פריטים נשיים (במיוחד הדור הצעיר), ובמחלקות מפוארות בבתי כלבו יש התייחסות לנושא ללא מגדר.

לדוגמה, סלפרידג׳ס בלונדון היו הראשונים שעשו מחלקה כזאת, שחיברה פריטים ממחלקות הנשים והגברים המסורתיות והתוצאה רעננה ומהפנטת, ושואלת שאלות חשובות. למה צריך להגביל? את הנושא זה אני מלמד בקורס ללא מגדר בשנקר בשנה ב׳ והתוצרים אכן מדהימים

קום איל פו, סתיו-חורף 20/21. צילומים: שליו גורדון

יובל:

ממה שאתה אומר, נראה לי שלמרות שהלכת לעבר ובדקת מה קרה בהתחלה של המותג, אתה לא טיפוס נוסטלגי בהכרח: נכון? אתה מתגעגע לפעמים לימים בדונה קארן בניו יורק, או להיות עם מותג משלך כמו סקץ׳? או שאתה נהנה מהכאן והעכשיו?

יוסי:

אני נהנה מהרגע ותמיד חושב על העתיד! לשם אנחנו הולכים. התקופה לא פשוטה והקורונה מטלטלת את העולם. קשה להסתכל היום שנים קדימה כי יש פחד מה יהיה… האם המחלה תיעלם? ואם לא? 

אני מנסה להיות חיובי ולהיות אופטימי, לפעמים אני נכנס למרה שחורה, אבל למדתי שצריך להסתכל על כל מכשול כמקפצה. אסור לבזבז את המשבר, צריך ללמוד ממנו ולצאת חזקים יותר. לכל תקופה בחיים המקצועיים שלי היו יתרונות וחסרונות: אין תקופה מושלמת וזה מה שהופך את הדבר למעניין

יובל:

יפה. אני מקווה שאתה מצליח להעביר את זה לסטודנטיות ולסטודנטים שלך, כי לא מספיק שעולם האופנה היה במשבר לפני הקורונה, השנה האחרונה הקצינה את המצב

יוסי:

אני מלמד משנת 1999, שנה לאחר שסיימתי את הלימודים (עם הפסקה של מספר שנים שעבדתי בדונה קארן וכמעצב ראשי בפוקס), והימים האלו בשנקר גורמים לי להיות מאוד מסופק. גם צורת הלימוד שלי השתנתה עם השנים כמובן.

כמעצב פעיל בתעשייה 24 שנים, עבודה על קולקציות וכן ביקורים של ארבע פעמים בשנה במפעלים במהלך השנים, נותנים לי המון ידע שאותו אני מנסה להעביר בדרכים שונות. אני פשוט משתעמם ולכן כל הזמן מוסיף ומשנה את הקורסים.

אחד הדברים שממלאים את חיי זה להיות מורה. אני נהנה מהדרך והנתינה. יש בי רצון תמידי לתת, ללמד ולהעניק אני לא מפחד שייקחו לי ידע וגם יודע שעל ידי זה שאני נותן אני מקבל המון חזרה. אני מתייחס לסטודנטים בגובה העיניים ומבין שיש להם תשוקה. המטרה היא לתת להם כלים, לכוון אותם כך שיגשימו את היצירתיות שלהם

יובל:

מה עוד? משהו חשוב נוסף להוסיף?

יוסי:

לאורך תהליך העיצוב ובמהלך הפיתוח שאלתי את עצמי מה רלוונטי? מה נכון לתקופה שבה אנחנו חיים והאם יש חשיבות לכל פריט? בתקופה שבה העולם מוצף בבגדים, לנו המעצבים יש אחראיות מה לייצר, האם אנחנו צריכים את הפריטים האלו? בשנים האחרונות, ובמיוחד בתקופה המאתגרת שבה אנחנו נמצאים, אני שואל את עצמי לאן העולם הולך וכמובן התחום שבו אני מתעסק. האם יהיה תיקון לתרבות הצריכה? האם יחזרו לתקופה שבה אנשים קנו מה שצריך? והאם איכות לא תהיה מילת גנאי.

מה רלוונטי? מה נכון לתקופה שבה אנחנו חיים והאם יש חשיבות לכל פריט? בתקופה שבה העולם מוצף בבגדים, לנו המעצבים יש אחראיות מה לייצר, האם אנחנו צריכים את הפריטים האלו?

כדי להבין זאת צריך להסתכל לאחור ולהבין ששינויים גדולים בהיסטוריה שינו גם את האופנה. אנחנו לא לובשים בגדים רק כדי להגן על הגוף מפני קור או חום. לבוש משקף התייחסות גלובלית של האקלים הפוליטי והתרבותי. מצד שני זה נכון לתת אפשרות לכל חלק באוכלוסיה את האפשרות לצרוך אופנה ולגרום לה להיות נגישה . השאלה היא עד כמה?

אנחנו נמצאים בסערה שכנראה נבין אותה רק בעוד שנים, אבל לנו הצרכנים צריכה להיות הבנה שאנחנו משפיעים על העולם שבו אנחנו חיים. צריכה מוגברת שווה זיהום. בתחילת כל קורס שאני מעביר בשנקר אני מנסה להסביר לסטודנטים את החשיבות של צריכה נכונה, של פרגון למותגים קטנים (שאולי אצלם הם יעבדו), גיוון האסתטיקה ואינדיבידואליות. כל שינוי לוקח זמן אבל טלטלות מנערות אותנו ומאיצות את התהליך

birds

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. יעל

    הי
    תגובה לכתבה על קום איל פו: חשוב לציין שגם קום איל פו היא חברה מסחרית…קטנה ואיכותית אבל בהחלט עיסקית … הארון שלי נהנה מהרבה פריטים משובחים ויפים שקניתי לאורך שנים. בגלל המחירים היקרים הקפדתי תמיד לקנות בחנות המפעל או באאוטלט וזה אפשרי ונגיש יחסית. זה חסך ממני את העונש של רכישת בגדים במנגו זארה קסטרו ותואמיהם…מאחלת למעצב ולחברה המשך הצלחה מכל הלב.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden