כל מה שחשוב ויפה
פסטיבל האיור החל ב־26.11.2020
רותם ריטוב, מתוך חייבים אמנות בגלריה אלפרד

חייבים אמנות: לא רק סיסמה

במסגרת ארועי אוהבים אמנות, שיתקיימו בסוף השבוע הקרוב בתל אביב, 11 גלריות שיתופיות ועצמאיות מוחות תחת הכותרת ״חייבים אמנות״ על יחס הממשלה לעולם האמנות והתרבות

כחלק מארועי אוהבים אמנות של עיריית תל אביב שיתקיימו בסוף השבוע הקרוב, הגלריות השיתופיות והעצמאיות חברו, בהובלת גלריה אלפרד, למהלך רחב הקף שנועד להעלות למודעות את המצב הקשה שבו נתון עולם התרבות והאמנות מאז פרוץ הקורונה.

תחת הכותרת חייבים אמנות, הגלריות מבקשות להעלות לסדר היום הציבורי את דחיקת התרבות לשוליים, ולמחות באופנים אמנותיים על התעלמותה המוחלטת של הממשלה מחשיבות העשייה של אנשי התרבות ושל גופי התרבות עבור הציבור.

11 מהיוצרות והיוצרים מספרות לפורטפוליו על האופן שבו הן רואות את המושג ״חייבים אמנות״, ועל המשמעות הבלתי נתפסת של התעלמות הממשלה ומקבלי ההחלטות מעולם התרבות.

אורי בצון

חבר באלפרד – מכון שיתופי לאמנות ולתרבות

התקופה האחרונה מאופיינת עבורי בתסכול ובזעם גדול. הקלות שבה נדחק, שוב ושוב, עולם האמנות, עולם המכיל את התנאים לקיום התרבותי, האישי והכלכלי שלי, היא בלתי נתפסת. אני לא מדבר רק על חסך במרחב אישי ליצירה, שאותו אפשר ליצור ולקיים בכל מקום, גם אם התנאים אינם אידיאליים.

ההשלכות הרציניות מתבטאות באובדן מקורות פרנסה, בהעדר קשרים חברתיים ופיזיים נחוצים להוויה יצירתית, ובחסך במזון תרבותי שיפיג את בנאליות השגרה, במיוחד בעת הזו, עבורי ועבור משפחתי. אמנות היא הכרחית: היא מכונת הזמן שבה אני יכול לחשוב עתיד אחר, טוב יותר, שפוי יותר, למען כולנו ולמען הדורות הבאים. 

״חייבים אמנות״ היא לא רק סיסמה. זו זעקה כנה היוצאת מכל אלה המושפעים מעולם האמנות במישרין או בעקיפין. היא כוללת בראש ובראשונה את צרכני התרבות: צופים, אספנים, יוצרים. את כלל העובדים במערכות המוזיאליות, את העוסקים בהוראת האמנות ובטיפול באמנות, וגם את אלה האחראים על התחזוקה השוטפת. זו אינה קריאה אמורפית של יוצר תמהוני או פריווילגי, אלא הכרח ממשי של חברה שלמה!

גל ורדי, גלריה אלפרד. צילום: טיילור סטלר

ניר נמיר

מנהלת גלריה מאיה

ב־17.3 נפגשנו צוות הגלריה לפגישת עבודה שבמהלכה הצצנו כל רגע בחדשות, מצפים להבין מה הולך לקרות, אם יהיה מותר לפתוח את הגלריה ומה המשמעות שלנו בתוך הסיטואציה ההזויה הזו. היתה תחושה של משהו ממשי והאמנו שמאותו רגע כל העולם הולך להתהפך ולהתנסח מחדש ברגע.

המילה חיוניות החלה כבר אז להיות חלק ממילון המושגים של הקורונה, והשאלה כמה אנחנו כגלריה וקהילת האמנים נחשבים כחיוניים הדהדה חזק. אחרי הסגר השני כולנו לא מקבלים את ״התנאים החדשים״ ואת היחס לעולם התרבות בימים אלו. פעולת המחאה שיזמה גלריה אלפרד היא חיונית מאין כמוה.

רותם רוזנבוים בגלריה מאיה

מירב רהט

אוצרת ראשית גלריה BY5

בתוך ימי הקורונה, כשמוסדות תרבות נסגרים־נפתחים וחוזר חלילה, קיבלתי על עצמי את תפקיד האוצרת הראשית של גלריה BY5 מתוך אמונה שגם, ואולי בעיקר, בתקופות של קושי הופכות תרבות ויצירה אמצעי להכנסת אור וטעם לחיי היומיום הלא פשוטים.

עבור היוצרים האפשרות ליצור, לקבל במה לעשייתם ולהציג את עבודתם היא אויר לנשימה; עבור מערך הגלריות ומרחבי התצוגה הנאבקים על קיומם גם בימים כתיקונם האפשרות לפעול היא חיונית על מנת לשרוד; עבור שוחרי התרבות וקהילת המבקרים, מפגשים עם יוצרים ויצירתם הם מזון לנשמה, שהולכת ומתכווצת בבידוד החברתי־תרבותי בין קירות הבתים שבתוכם אנו ספונים.

כאנשי תרבות חובתינו לא להצטמצם לתוך הקושי והתיסכול אלא למצוא דרכים להתרחב ולהרחיב את הלב באמצעות יצירה ופעילויות של קהילות הפונות אל רוח האדם. ״חייבות.ים אמנות״ היא הזדמנות לצאת מבין ארבעה קירות אל מרחב ועולם של חושים, לפגוש (ממרחק 2 מטר) אנשים, לחוות את המגע האנושי עם החומר (גם כשלא נוגעים), להרגיש את האנרגיה של היוצר והיצירה מחוץ לעולם המסכים ולהשטחה שהוא מביא איתו, ולקחת נשימה עמוקה בתקופה של חנק.

יולי מרוז בגלריה BY5. צילום: יוסי רוט

birds

שלומית באומן

אוצרת ראשית גלריה בית בנימיני, מרכז לקרמיקה עכשווית

140 מילים המשקפות את המשמעות של הכותרת ״חייבים אמנות״ עבורי: אהבה / חמצן / תשוקה / ביקורת / אמת / שיח / מבט / צעקה / צופים / יצירה / תהליך / יופי / חופש / רגע / צבע / חומר / דימוי / חלל / אור / חפצים / משמעות / אמירה / מילים / זמן / פעימת לב / הווה / מהות / אנרגיה / צורך / כמיהה / התרגשות / חיפוש / הזדהות / מחשבה / כעס / חיבוק / הבנה / דיון / קנאה / מומחיות / חוץ / למידה / עבר / פרשנות / תרבות / היסטוריה / גוף / עתיד / טקסט / טכנולוגיה / רעש / מלאכה / מסורת / לחישה / כיעור / יחסים / העמדה / פתח / תאורה / נוף / תנועה / פריים / פנים / חברה / יחסי כוח. סגרתם אמנות – סגרתם מבחינתי את כל אלו.

רחל מנשה דור בבית בנימיני. צילום: נטע טילמן

שרון תובל

יוזם, אוצר ומנהל המעבדה בהרצל 119

התקופה הנוכחית מחייבת את כולנו לחשוב מחדש על המהות של ״תצוגת אמנות״, ערכו של ״החפץ האסתטי״, ומכאן גם נגזרות רבות של הגדרות משדה האמנות, המתפרקות לנגד עינינו, ללא יכולת שינוי כלשהי. התקופה מובילה אותנו לעידן חדש של ״רגש״ לעומת עידן ״השכל״ שמסתיים לו. היותה של המעבדה חלל לניסויי אמנות, ללא אילוצי תמורה וכסף, מאפשרת חופש מוחלט וגמישות גדולה בשינויים החלים בה, ללא הרף. 

לפני כחודש השקתי את EXLAB, סדרת התרחשויות אמנותיות שיקרו אל מחוץ למעבדה ויושקו ברשתות החברתיות בלבד. הבנתי מהר שחלל פיזי מהווה אילוץ גדול בתקופה הנוכחית ולדעתי גם בשנה הקרובה. במסגרת זו צילמנו עבודות וידאו חדשות שהופקו על ידי סטודיו KEENEST המעולים. 

העבודה הראשונה של מורן אסרף, מתוך סדרתה ״צבע אדום״; השנייה של יעל ברונר רובין, תיעוד כוריאוגרפי מתוך סדרת הצילומים ״מזרח״ שהחלה בהונג קונג; ועבודה שלישית בדרך, מחתרתית, מחאתית, של יואב ברנר. כל העבודות יושקו דיגיטלית ברשתות החברתיות, ללא התקיימות פיזית. האם נצטרך עוד חללי אמנות? פחות ופחות.

רותם רשף במעבדה בהרצל 119. צילום: אביתר טוקר

עלוית שרביט

מנהלת ואוצרת ראשית מדרגות אסמבלאז׳

לאמנות ולתרבות יש חשיבות עליונה בהתפתחותנו האישית והקולקטיבית, בחשיבה ובהתבוננות בנבכי נפשו של אדם ובהפניית תשומת לב והדגשה של תעצומות חיצוניים. ״לקרוא״ אמנות שווה לקריאה והבנה של שפה שמביאה חידודים ורגישויות למצבים כמו גם יופי ונחמה.

במסגרת מיזם ״חייבים אמנות״ בחרנו להציג למרחב הציבורי את עבודת הווידאו הכל דחוף של רן סלוין. העבודה מעמתת את הצופה עם דמויות אדם שקולם הוחלף בנביחות כלבים אכזריות. כל דמות ונהמתה עד שהנביחה הופכת לאישית. הדמויות יוצאות מהחושך אל האור ומתריסות בנביחה.

הצופה, הנמען הבלתי נראה, נותר להתמודד עם סיטואציה אנטגוניסטית. אופציית השיפוט האפשרית מבוססת על הישרדות, הקיום הקליידוסקופי מופחת לנוכחות טוטלית מחוץ לשפה המדוברת, והמבט הישיר מסית את ההתייחסות הפילוסופית ליחסי אני־אחר.

בבחינה של תקופתנו, המושג אסמבלאז׳ מקבל משמעות כמרחב חשיבה מופשט. החל בזרם האמנות שעשה שימוש ב־Found Objects בציור המתפקד כפסל, וכלה בזרם מחשבה, לתחושות, תשוקות, ריבוי העולמות הפנימיים הקיימים באדם. נקודת מבט והתייחסות של האינדיבידואל על עצמו וכאחר.

רן סלוין במדרגות אסמבלאז׳

ענבל מארי כהן

אמנית רב תחומית, גלריה חנינא

ביום חמישי אציג את ״מוכרת הגפרורים הקטנה״ בחלל חדר המדרגות של המבנה שבו שוכנת גלריה חנינא, מיצג שיבחן את יחסי הכוחות של האישה בתוך התא המשפחתי ומול החברה.

בעקבות הקורונה וההנחיות החדשות מצאתי עצמי ממציאה דרך חדשה. חייבים אמנות הוא ההכרח הקיומי ליצור, לבטא את הנפש, למצוא סמלים והקבלות למציאות ובאמצעותם להתמודד עם היום־יום; הוא החשיבות העליונה למצוא יופי ולייצר אסתטיקה וחן סביבי.

אמנות היא הכרח; היא תקשורת. ביני לעצמי, וביני למציאות והסביבה. היא נמצאת סביבנו בכל מקום: בעולם האופנה, בעיצוב מסכות נשימה, בכתיבת מילות מחאה, במוזיקה, במחול, בטעמים, בספרות, בשירה, בצילחות אוכל, בשטיחים, בארונות, בשולחנות, בחנוכיות… היא בכל מקום ולפיכך היא הכרח. דרכה אפשר להגיע לנוכחות, לעצירה, להווה, לנשימה.

ההנחיות לפעול מחוץ לגלריה הזיזו אותי מהגלריה החוצה. חדר המדרגות תפס אותי בשקט רועם. למרות היותו ריק מאדם, יחסי הכוחות שבו השאירו חותם ונוכחותם עדיין עומדת באויר וחותכת בבשר החי. זהו חלל מדורג, מתקבצים בו אנשים ממקומות שונים, משפל המדרגה ועד גג העולם…

בין הדמויות הנוכחות במדרונות אני רואה את מוכרת הגפרורים הקטנה מציגה את מרכולתה. המיצג בא לבדוק ולהציג את יחסי הכוחות, המתחוללים במזדרונות החשוכים האלו: בין המוכרת לחברה ובין האמנות לחברה.

ענבל מארי כהן בגלריה חנינא

תמר לב־און

חברת גלריה P8

בתוך הטשטוש הגדול של השנה האחרונה, בוקר רדף ערב רדף ילד, אפייה, יצירה וטלויזיה, חייבים וחייבות אמנות כי הכל מתפורר. שנת הלימודים לא נפתחה – אני שובתת כמרצה, יחד עם חבריי המרצים במכללות שתנאי ההעסקה שלנו מבישים כבר עשורים.

התערוכה שאצרתי אצלנו ב־P8 סגורה ומחכה בדריכות, כל עבודה בה מכילה את האמן או את האמנית שיצרו אותה יחד עם זהויות בדויות, שגם הן מחכות – שמישהו יגיד כבר משהו ברור. כי חייבות, וחייבים; פשוט חייבים אמנות.

כי בתוך כל ההישרדות, מעט היצירה, ואפילו המחשבה עליה או התכנון קדימה בלבד, הם שמאפשרים נשימה. הם מייצרים עתידות. ועם הנשימה באות התקרבות וקירבה לאדם או לרעיון, שהם התשובה שלנו, האמנים והאמניות, לריחוק ולבידוד.

ניר שטרית בגלריה P8

נאוה ג׳וי אוזן, הדסה כהן, תמר שפר

חברות גלריה בנימין

הקורונה טלטלה את שגרת העבודה בגלריה. מאז שנכנסה לחיינו עברנו מסלול רב־שלבי של מחשבה וניסיונות הסתגלות למצב החדש. נדמה שהמסלול מעגלי, כי הנה: התכנסנו כאן מחדש, לנקודת המוצא, עם התחושה שחייבים אמנות, פיזית.

ניסינו להמיר את התערוכות בנוכחות ברשתות: יצרנו טור בשם ״תגובת שרשרת״ שבו בכל שבוע חברי הגלריה העלו תכנים מנקודת מבט אישית. ניסינו לזעוק במרחב הציבורי. חברת הגלריה בזמנו, חנה אנושיק מנהיימר, הקרינה עבודות וידאו של חברי הגלריה על קיר בניין בכפר סבא. עבדנו בסטודיו הפרטי למרות תחושת ואקום משתקת. ניהלנו גלריה בפגישות זום, התלבטנו אם יש צורך בחלל פיזי בעידננו או שצריך לשנות את אופן הפעולה של הגלריה מהיסוד. ריעננו פינות מוזנחות בניהול של הגלריה, וחזרנו להתחלה.

אנחנו רוצים גלריה פתוחה, פועמת ופעילה שלא תחסוך מאיתנו את החוויות החושיות שמזמנות תערוכות פיזיות; רוצים חוויות אמנותיות ואנושיות שלא ניתנות להמרה. זו ההכרה שהקורונה העניקה לנו. מבחינתנו ״חייבים אמנות״ היא אקסיומה. זה צורך שאי אפשר לנמק, ושבלעדיו העולם מצטמצם ומחסיר ממדים.

קבוצת טשקנט בגלריה בנימין. צילום: דניאל פייקס

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden