בסלון של ארדון: ״אור חוזר״ בביאנלה של ירושלים

״יותר ממה שהתערוכה מציעה הצעות לחזונות אלטרנטיביים, היא עסוקה בהפניית המבט קדימה״, אומר פורת סלומון, שיחד עם דוד שפרבר אצר את התערוכה ״אור חוזר: חזון פעיל״, שמוצגת בספרייה הלאומית הישנה בקמפוס גבעת רם, במסגרת הביאנלה של ירושלים. ״עד כמה אנחנו יכולים לראות קדימה, עד כמה אפשר לחלץ אותנו מהמציאות הכואבת והשבורה של ההווה״.

הביאנלה השביעית במספר, נוסדה ומנוהלת על ידי רם עוזרי, וכוללת הפעם 42 תערוכות ב־21 מתחמים ברחבי העיר, תחת הכותרת ״ממעמקים״. עוזרי הוא גם זה שפנה אל סלומון ושפרבר בהצעה לאצור יחד את התערוכה המרכזית, שמתקיימת בחסות עיריית ירושלים.

השניים מגיעים ממקומות שונים – סלומון, אמן ואוצר דתי בוגר בצלאל, שייסד את בית הספר לאמנות ״פרדס״, ושפרבר – חוקר, מבקר, אוצר ורב שהוסמך בתנועה הרפורמית. ״הטלפון מרם עוזרי הגיע אליי כשהייתי במילואים, אחרי שנתיים של מחשבות לגבי המשך דרכי בעולם האמנות אחרי 7 באוקטובר. אבל ברגע שהוא העלה את חזון אחרית הימים והחלונות של ארדון – זה הרגיש לי כמו הדבר המדויק לעשות עכשיו״.

גם שפרבר קיבל את אותו הטלפון מעוזרי, דווקא בתקופה שבה שאב כוחות מעבודות מיידיות שנוצרו פוסט 7 באוקטובר. ״הפנייה לחלונות ארדון הרגישה לי מדויקת, גם בהקשר למצבנו הנוכחי אבל גם בהקשר ליחסים של ארדון עם הדת והקשר שלהם לקונספט של הביאנלה. ארדון מוכר כמישהו שעזב את הדת ולא חזר אליה, אבל כשמסתכלים על העבודות אפשר לראות הכלאות מורכבות בין דת לחילון.

פורת סלומון: ״ברגע שנכנסים לחלל, מרגישים שהיצירה הזו היא בעל הבית. לא משנה מה תכניס לתוך האולם, הוא יהיה הערת שוליים לדבר הגדול הזה. כל אחד מ־20 האמנים והאמניות שהזמנו, מנסח לעצמו את צורת הדיאלוג שלו עם המונומנט הזה, עם האב הקדמון הזה״

״כחוקר, אני חושב שהשיח הדיכוטומי של דת אל מול חילון הוא במידה רבה המצאה שהיתה נוחה לנו. שיח פוסט־חילוני הוא כזה שמערער על האבחנות האלה, ומנסה לראות את אותן ההכלאות המורכבות, ולא בהכרח את העבודה שאחת מחליפה את האחרת. גם הביאנלה של ירושלים, לאורך השנים, מייצרת מבט שפתוח לאפשרויות אחרות של מחשבה בנושא״.

״חלונות ארדון״ היא יצירת ויטראז׳ מונומנטלית שיצר מרדכי ארדון, מהאבות המייסדים של האמנות הישראלית, לאולם הכניסה של הספרייה בשנים 1980-1984, ונותרה במקומה גם אחרי שהספרייה עברה למשכנה החדש מעבר לפינה. ״התערוכה איננה תערוכה על ארדון ואיננה מחווה רטרוספקטיבית״, כותבים האוצרים בטקסט התערוכה.

״היא מתייחסת אל החלונות כאל כוח פעיל המכתיב תנאי סף: הסקלה, השפה הסמלית והעומס החזוני יוצרים שדה רווי, המחייב כל עבודה למקם את עצמה ביחס אליו – להמשיך את החזון, לסדוק אותו, לעכב את הקץ או לדחות את האב״.

המחשבה המיידית של שני האוצרים, מספר סלומון, היתה להזמין אמנים ואמניות להתארח ״בסלון של ארדון״ – להושיב אותם לשיחה מולו. ״ברגע שנכנסים לחלל, מרגישים שהיצירה הזו היא בעל הבית. לא משנה מה תכניס לתוך האולם, הוא יהיה הערת שוליים לדבר הגדול הזה.

״כל אחד מ־20 האמנים והאמניות שהזמנו, מנסח לעצמו את צורת הדיאלוג שלו עם המונומנט הזה, עם האב הקדמון הזה. זוהי יצירה שהיא גם חריגה באמנות הישראלית במדיום שלה – ויטראז׳. זוהי עבודה עם אור, עם שקיפויות ועם צבע. היה לנו חשוב שהאמנים שישתתפו בתערוכה יהיו כאלה שיש בעבודה שלהם גם משהו שפועל מתוך המקומות האלה״.

שברי זכוכית אל מול האור

מחצית מהעבודות בתערוכה הן עבודות קיימות, והחצי השני הן עבודות חדשות, שנוצרו במיוחד בליווי האוצרים. ״פורת, כאמן עכשווי, משך ודחף להזמין אמנים, לשבת איתם וליצור משהו חדש״, אומר שפרבר, ״ואצלי, כחוקר והיסטוריון, היו בראש עבודות רלוונטיות קיימות ומחשבה על הקשרים ביניהן לבין חלונות ארדון – הקשרים תולדות־אמנותיים של חוקר, וגם רצון ליצור אינטראקציות שלא מפגישות את העבודות עם ארדון, אלא עומדות מולו.

״זו ישיבה בסלון של ארדון, אבל גם ישיבה בסלון של פורת ושלי. בסלון אפשר להתארח, אפשר להתעמת, להעלות מתחים בצורה העמוקה ביותר. ראידה אדון, לדוגמה, בעבודת הווידיאו ׳בית׳, עושה את זה בלי לטשטש או למחוק כאבים או מחלוקות.

״אסד עזי הוא אחד האמנים שמיד עלו לי לראש בהקשר הזה, כי הוא מצייר שנים ערבי על חמור, שאצלי התחברה לדימוי ההיסטורי של המשיח. אבל הוא אמן דרוזי, ולא ידעתי מה הוא חושב בהקשר הזה. כשהזמנתי אותו גיליתי שגם הוא קורא לחלק מהעבודות משיח בסוגריים״.

בין העבודות הקיימות שנבחרו לתערוכה נמצאים שני רישומים של ג׳ודי שיקגו – היחידה מבין המציגים שהיא לא אמנית ישראלית. ״שיקגו, עם האתוס היהודי־האמריקאי של תיקון עולם, עומדת כמעט ישירות מול ארדון. הרישומים הם חלק מפרויקט השואה שיצרה בשנןת ה־80, שהיה עיסוק חדש עבורה וגם פרובוקטיבי בתפיסה שלו – לחשוב על השואה בהקשר של מגדר.

״היא מסיימת את הפרויקט בחזון – שולחן אוכל שבו אנשים ממגדרים ועולמות שונים יושבים יחד, כמו בחזון אוטופי. העבודות האלה מול החזון של ארדון מעלות שאלות״. ״אנחנו חיים בעולם שבו לדמיין את כל העמים מתכנסים לשולחן אחד – זה רדיקלי״, מוסיף סלומון.

״גם בעבודה של ג׳וזף דדון יש מה שמעלה שאלות מול החלונות של ארדון. בעבודה ׳ציון׳ (2007), השחקנית רונית אלקבץ מופיעה כפרסוניפיקציה של ירושלים, שמשוטטת באולמות מוזיאון הלובר, לבושה שחורים ונושאת דגל שחור. היא סובבת בגלות, בלובר הריק בין כל היצירות האיקוניות, גם מהמזרח, וכך עומדת על כל ההבדלים בינינו ובינם״.

דוד שפרבר: ״יש הרבה מעגלים בתערוכה, וגם התערוכה בעצמה מנסה לדבר את הסימבולי, אל מול אילן הספירות בחלונות של ארדון. היא כולה קצת ארדון בתלת ממד. הדבר הנוסף שבולט בה הוא קווים וחלוקות״

עבודות הווידיאו שמוצגות בתערוכה, מסבירים האוצרים, עובדות כמו שברי זכוכית בתוכה אל מול האור, הצבע וההשתקפות מהחלונות. סיגלית לנדאו ב״שם לתמיד״ (2023) מקיפה במעגלי מלח ״פצע״ של בשר אדום בים המלח. מקרוב אפשר לראות שיש בעבודה דמות של נערה, שנראית כאילו היא מניעה את הגלגל הזה, כמו המנגנון שמפעיל את הסיבוב של האי״.

״יש הרבה מעגלים בתערוכה״, אומר שפרבר. ״וגם התערוכה בעצמה מנסה לדבר את הסימבולי, אל מול אילן הספירות בחלונות של ארדון. היא כולה קצת ארדון בתלת ממד. הדבר הנוסף שבולט בה הוא קווים וחלוקות. את הציורים, לדוגמה, לא תלינו על קירות החלל. הבן של פורת יצר עבורנו סוג של סורגים שמהדהדים את צורת הגריד של הוויטארז׳, שעליהם תלויות העבודות״.

בין האמנים שיצרו עבודות חדשות לתערוכה נמצאת אריאן ליטמן, ש״ממש ערב הפתיחה עשתה בה שינוי דרמטי״, מספר סלומון. ״והפכה מעבודה שאמורה היתה להיות נוטפת דם לעבודה של התרוממות וריפוי. מיקמנו אותה בדיאלוג עם החלון הימני ביצירה של ארדון שמתייחס למשפט ׳וְכִתְתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִים ]…[ לאֹ יִשָא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלאֹ יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה׳״.

״ליטמן, שעובדת שנים עם חבישות, ממשיכה לחבוש דם, אבל כשהן ניצבות שם אל מול החזון – הן אולי מחזירות אותו למציאות שבה אנחנו עדיין רוצים לשאוף לחזון – אבל תקועים״, מוסיף שפרבר.

עוד בין האמנים והאמניות שיצרו עבודות חדשות נמצאים מארק יאשאייב שיצר עבודה מתוך חומרים שצילם במקום עצמו; רעיה ברוקנטל שמציגה רישום על שולחן אור שנוצר מרהיט שנותר בספריה הריקה; אסתר שניידר שיצרה חלל רחמי, עשוי לולבים שנכנסים אליו וחווים אותו יחד; אלקנה לוי שיצר תא מדידטיבי של שדות צבע שאותו מגדיר סלומון כ״תא חניכה למפגש עם ארדון״ ואחרים.

גם סלומון עצמו מציג עבודה חדשה על תקרת המעלית ההיסטורית בספריה, בשם ״מלאך ההיסטוריה״ – מהלך שמסיט את ציר הזמן המשיחי של ולטר בנימין מהאופקי אל האנכי, ומתגלה רק במהלך העלייה והירידה .״העבודה שלי קרתה לגמרי מתוך הצלילה אל ארדון״, הוא מספר, ״ודרכו לגרשום שלום שהיה חברו, ודרכו לוולטר בנימין שהיה חבר ילדות של שלום. המודרניות מנסה להציב ציר ליניארי של קידמה, ואני בחרתי דווקא להכניס את מלאך ההיסטוריה אל תוך פיר של מעלית בתנועה מעלה מטה שאין בה קידמה.

״מלאך ההיסטוריה הוא חלון שבור בתקרה של המעלית, והסדקים יוצרים את הדימוי אל תוך פיר אינסופי במשחק של מראות. זוהי עבודה שנחווית גופנית, כשהמעלית נמצאת בתנועה, ובודקת גם מה קורה למבט כלפי מעלה – כשהגוף נמצא באיזו שקיעה״.

הרבה מהמחשבה על התערוכה, מספרים השניים, יצאה מתוך הקירות של הספריה הלאומית הישנה וממה שכתוב עליהם. ״גם התערוכה וגם הביאנלה כולה מגלמות את החזון של הספריה הלאומית״, אומר שפרבר, ״להביא עולמות שונים יחד״.

״גם חלונות ארדון עצמם הם התכתבות עם הספריה, בין השאר עם זה שהמסורת היהודית היא מסורת ספרותית־טקסטואלית״, מוסיף סלומון. ״הוא ממש כותב פנימה אל תוך הציור את מגילת ישעיהו, ויש בעבודה דרכים מרהיבות באופן שבו הוא משתמש בקו של טקסט שהופך לקו ציורי. ארדון רואה את העבודה שלו כאבולוציה של המסורת של ארון הספרים היהודי, ולכן משתמש בסימבוליות. מבחינתי, אם כלל התערוכה מחזיקה את הכבוד לסימבוליזם זה כבר הישג משמעותי״.

העבודה שאולי מדברת שמתכתבת באופן הכי מובהק עם ״המקדש החרב״ שהוא הספריה, הוא זו של חניתה אילן ״מי, מאין ולאן״ (2025), שהוצגה במקור בתוך המים בנמל יפו, בתערוכה המרכזית של אירועי אוהבים אמנות, עושים אמנות של עיריית תל־אביב יפו. ״הציור שלה נראה כמו אוצר שעלה מקרקעית הים, והציור הזה ספציפית ממש עלה ממעמקי הים ומה שהים עשה לציור נוכח שם״.

״יש משהו חוויתי בלעבוד בחלל כזה״, אומר שפרבר. ״בסוף, לפני הפתיחה, מנקים הכל. אבל במהלך הזמן עבדנו בתוך חלל כאילו מת, אבל חי מאוד״. ״גם כשיש סיבות טובות לעזיבה״, מוסיף סלומון, ״תל החורבות הזה הולך ונעלם, וגם לדבר עם תל החורבות הזה – גם זה חשוב״.

---

אור חוזר: חזון פעיל
הביאנלה של ירושלים 2026
אוצרים: דוד שפרבר ופורת סלומון
בניין הספרייה הלאומית הישנה, קמפוס גבעת רם, ירושלים
נעילה: 12.11