כל מה שחשוב ויפה
פסטיבל האיור החל ב־26.11.2020
מיכל סבירוני, דף חלק. צילום: ג׳רארד אלון, תיאטרונטו 2020

מיכל סבירוני: אסור להשאיר את הקהל לבד, עכשיו כשהוא הכי צריך אותנו

בהצגת היחידה ״דף חלק״ מיכל סבירוני מציירת בזמן אמת את הדמויות בחייה ומעירה אותן לחיים על הבמה. בימי הקורונה היא מופיעה במסגרת ״הנגררים״ - יוזמה עצמאית של תיאטרון נודד ברחבי הארץ

חגית:

בוקר טוב מיכל, מה שלומך?

מיכל:

בוקר אור 🙂 אני בטוב. קצת מפחדת שאאלץ למצוא מקצוע אחר אם לא תעבור הקורונה הזאת 🙂

חגית:

בהחלט מלחיץ, אבל לא היית רוצה להיות סוכנת נסיעות או טייסת…

מיכל:

צודקת

חגית:

ההצגה החדשה שלך ״דף חלק״ היתה אמורה לעלות במסגרת פסטיבל תיאטרונטו בחג הפסח שעבר. מאז היא מחכה להזדמנות 

מיכל:

דה שואו מאסט גו און. בינתיים בנובמבר אציג אותה במסגרת חשיפה בין־לאומית, ובסוף השבוע הקרוב אני פותחת את הסטודיו במסגרת ״אוהבים אמנות (לא עם ההצגה אבל מפגש בכל זאת). 

ובחודשים האחרונים אני מעורבת ביוזמה חדשה ומרגשת – יחד עם חברי קבוצת התיאטרון דוואי DAVAI GROUP והליצנית (המדהימה) לימור יצחייק – קנינו במה נגררת, ויחד אנחנו ״הנגררים״, תיאטרון נודד, מופע רחוב של שחקנים ומוזיקאים, שמגיע לכל מקום בארץ ומציג לקהל בתקופה הכי קשה, גם בסגר. אנחנו מקבלים הזמנות ממועצות ועיריות

חגית:

מדליק. את משלבת בין התחומים של תיאטרון ואמנות פלסטית. את תלמידה של ז׳אק לקוק ומרסל מרסו ולמדת גם ציור ופיסול. חיית בין תל אביב ופריז, וכתבת פעם שהאמנות ״הפכה את העולם למגרש משחקים והרימה אותי מהמשברים הכי קשים״. את משתמשת בטכניקות של תיאטרון לטיפול בעצמך ובעולם?

מיכל:

לא אתיימר לטפל בעולם דרך ההצגות שלי. הלוואי. אני מקווה לרגש, לעורר מחשבה, ליצור מודעות. לדבר על הלא מדובר. יש לי מזל שאני יכולה ליצור ולהפוך את הפרטי לאומנות, למשהו שאנשים אחרים יכולים להזדהות איתו ולהרגיש כלפיו. זה לא נשאר בגדר תרפיה אישית. 

מיכל סבירוני. צילום: דן בן ארי

מיכל סבירוני, מתוך ההצגה אמא של דיקטטור. צילום: ענן זאבי

אלה חומרים שאני מעבדת משך הרבה זמן בדרכים שונות עד שהם מגיעים לבמה ונוגעים בקהל. אני מחפשת גם שפות תיאטראליות שאינן תלויות רק במילה ונוגעות בחושים שונים ולא רק באינטלקט. חשוב לי להפוך נושאים כבדים וחשוכים לקומדיות, או לפחות להקליל אותם משמעותית, כדי שהצפייה בהצגה תהיה מהנה לקהל ולי כמבצעת. אחרת אני לא ארצה להופיע

חגית:

איפה התחלת?

מיכל:

התחלתי כשהייתי קטנה מול מראה בחדר שלי. הייתי מציירת את עצמי ברגשות חזקים, זזה ויוצרת קטעי תנועה, ואפילו כותבת אותם כדי שאוכל לבצע אותם ״כשאהיה גדולה״. בהמשך למדתי תיאטרון על סוגיו בצרפת (תואר ראשון מהסורבון בפריז, תאטרון יוצר, פנטומימה, מסכות, בובות, קרקס…) ותמיד היה משהו תקוע עדיין עד שגיליתי את הליצנות המאוד מודרנית. שם מצאתי בית. 

ובשילוב עם העולם החזותי האישי שלי התחלתי לנסות ולראות אם זה מתקשר עם קהל בהופעות ברחוב בפסטיבלים ברחבי צרפת, ולשמחתי זה מצא חן והתחילו להגיע הצעות

חגית:

בהצגה ״דף חלק״ את עובדת עם חומרים אוטוביוגרפיים – זה לא בדיוק דף חלק במובן המילולי?

מיכל:

זה בדיוק הנושא. הרצון לדף חלק. המציאות שלי השתנתה מאז שאני אמא והזמן הקצוב שינה את הכל. לא האמנתי שאני בכלל אצור סולו בשנים הקרובות, אבל ביום הולדתי ה־40 החלטתי לתת לעצמי מתנה ועשינו שלושה ימי רזידנסי אינטנסיביים בתיאטרון החנות ואחריהם שלושה ימי הופעות. 

בוקר אחד אמרתי ליוני טל, מוזיקאי שעובד איתי, שאני רוצה לנסות לצייר על הבמה, שזה נורא מפחיד אותי אבל אני חייבת לנסות. הבאתי דף ענק וברעד רב התחלתי לצייר והוא ליווה אותי מוזיקלית. כשסיימתי והסתכלתי עליו בחשש רב הוא אמר שזה מקסים. גם הציור וגם התהליך… ומשם זה התחיל להתרחב ולגדול. עד שברזידנסי בצרפת כבר מילאתי כמעט 100 מטר בצבעים ובלגן ענק

חגית:

אז רגע, שאני אבין: יש מחזה (טקסט, תוכן) ידוע מראש, ובמהלכו את מציירת לייב על הבמה?

מיכל:

אין מחזה כתוב. אני עובדת מתוך אימפרוביזציות ולאט זה נכתב. זה התחיל מהשילוב של הביטוי המילולי דף חלק והמובן שלו בצרפתית – CARTE BLANCHE, הרשות לעשות מה שבא לך – ואני מתחברת לשתי המשמעויות. 

גילינו את התוכן תוך כדי. המילים היו הדבר האחרון שהגיע, קודם היו דימויים ויזואליים, טכניקות ציור שהרגישו לי מעניינות כאקט דרמטי, ואליהן הצטרפו החומרים המילוליים.

הבמה היא סוג של סטודיו שהולך ומתמלא ביצירות בזמן שאני מחפשת את הדף החלק הבלתי אפשרי הזה. דף חלק במשמעות של להתחיל מהתחלה בלי העול של העבר, בלי הזיכרונות, בלי הפחדים והכאב, בלי מה שהכניסו לי לדי.אן.איי. זה סוג של תהליך התבגרות שבו אני מנסה לבחור מה שלי ומה לא, למרות שזה בלתי אפשרי להיפרד מהעבר, מההיסטוריה, מהשורשים, מהעץ המשפחתי… ואז במקום להילחם בזה אני הולכת על כל הקופה הפוך ומגשימה את הפנטזיה של אחרית הימים כדי ליצור ״פיקניק״ משפחתי.

זו הצגה מורכבת. אני מתמודדת בה עם פרידות: מהעבר, מההווה ואלה שיקרו בעתיד. כי כל העבר הזה, על הטוב ועל הרע שבו, הוא אני. ובזכותו היצירה הזאת אפשרית

זו הצגה מורכבת. אני מתמודדת בה עם פרידות: מהעבר, מההווה ואלה שיקרו בעתיד. כי כל העבר הזה, על הטוב ועל הרע שבו, הוא אני. ובזכותו היצירה הזאת אפשרית

חגית:

הקהל נמצא בסוג של ביקור סטודיו, שהופך לתרפיה בציור וסיפור חיים?

מיכל: 

אני לא ממש מחפשת לזה מסגרת או תירוץ תיאטראלי. זה מופע בסטודיו. מסגרת הפעולה היא שאני יוצרת בני משפחה וזיכרונות. זה מתחיל מעצמי ומהגוף שלי, מזיכרון ילדות של הפחד מהמוות, מהריק מהכלום. ומתרחב למשפחה. 

אני הולכת אחורה בזמן אל ההורים שלי שיצרו אותי בעבר אך יעלמו בעתיד, מתסכלת על היחסים האלה ומה שיש מתחתם הוא הרבה כאב, פחד ואובדן ופרידות שלא היו.. היעלמויות. אז אני נפגשת עם ההיעלמויות האלה ומנסה להביא שם נחמה. אני יוצרת סוג של עץ משפחתי… 

הציור נעשה בטכניקות שמתאימות לתהליך הפנימי של כל סצינה. זה חלום שמתגשם לי: להצליח ליצור שפה המשלבת תיאטרון וציור. אני קוראת לזה עיצובימוי – כלומר אי אפשר להפריד בין הבימוי לעיצוב. אי אפשר להפריד כלום מכלום כמעט. פרידה – זו באמת הבעיה, זה הנושא. הכל קשור 🙂

צילום: אייל רדושינסקי

birds

חגית:

אמרת שראיית העולם שלך השתנתה במיוחד אחרי שנהיית אמא. אני אציע פה משהו – כהורים אנחנו נמצאים בתהליך מתמשך של פרידה ושחרור, גם מההורים ומה״ילדות״ שלנו, וגם מהילדים, שבהתחלה הם סימביוטיים איתנו ולאורך החיים צריך לתת להם ללכת לדרכם

מיכל:

נכון. אנחנו מתכוננים כל הזמן לפרידה. רוצים שהילדים יהיו מוכנים אליה. אבל הרבה פעמים אנחנו מתכוננים רק חומרית, פיזית. הלחץ הוא שם: שהם ישרדו כלכלית וכו. אני מדברת על הכנה נפשית יותר.

יש לי שיר בהצגה שקוראים לו TO DO והוא עוסק ברשימות האלה שיש לנו לעשות כדי להיות בסדר, כדי שהאוטו לא יתפרק, שהכל יעבוד, אבל חסר היחס אל האני הפנימי. תמיד כשאני עושה טיפול לאוטו אני נדהמת מזה שיש חובה לטסט לאוטו והוא זוכה לפינוקים מטורפים ובדיקת מערכות שאנחנו כבני אדם, לא זוכים להם. אני גם רוצה!

חגית:

אני לגמרי מסכימה שגם לנו מגיע טיפול תקופתי…

וכל אחד מהפרויקטים שלך ממשיך לחיות בגלגולים שונים, כי את קצת ״להקה נודדת״, לא?

מיכל:

בלי עין הרע ההצגות שלי מתגלגלות להן בעולם ובארץ. הופעתי בשנה שעברה מספר פעמים בצ׳כיה ושוויץ וצרפת, עם ההצגות שלי ״אמא של דיקטטור״ ועם ״האישה שנשמה יותר מדי״. זה תענוג. קצת יותר קשה עכשיו – אפרופו אמהות, אבל יש תקווה 🙂 הנה אני עושה סולו!

חגית:

מהמם. אז בואי ננסה לסיים בנימה אופטימית: לפחות חלק מספרי האפוקליפסה חושבים שגם אחרי סוף העולם יהיה לאמנות ולתיאטרון מקום חשוב בחברה

מיכל:

אכן, היום אני נמצאת בהרפתקה סוערת ומרגשת, שנולדה בזכות הקורונה. ״הנגררים״ הוא תיאטרון מתגלגל שנוסע מעיר למושב ומגיע לכל מקום לשמח לבבות. התחלנו באוקטובר וכבר הופענו במצפה רמון, במודיעין, ברמת הכובש, במגדל העמק, בכליל ועוד – יותר מ־20 הופעות. אנחנו מגיעים לאזור גם כשאנשים לא יכולים לצאת ממנו. 

הנגררים. צילום: אריק שרגא

הנגררים. צילום: אריק שרגא

זו גם עבודה וגם זכות גדולה. ממש להזרים מים בוואדי יבש… ולהיות חלק מקבוצה כל כך אופטימית בתקופה הזויה זו, זה מחזק ומרומם. זה תפקידם של אמנים – בכל זמן ומצב – לתת לדמיון וליצירתיות מקום בחייהם של כל מי שרק ניתן. לתת מפלט, תקווה והשראה. 

אני מאוד מאוכזבת מהיחס לתרבות בארץ, וגם ממנהלי התיאטראות. צריך לחפש, להמציא את עצמנו מחדש ולא לחכות רק שייתנו לנו… אמנות צריכה לשרוד בכל מצב, להשמיע את הקולות החנוקים (ואני לא מתכוונת לתיאטרון אונליין). צריך להיות גמישים במחשבה ויצירתיים ולאהוב את הקהל אהבת אמת. לא להשאיר אותו לבד כשהוא הכי צריך אותנו. הרי מהו הליצן? אם אין לו מקום בחצר המלך – שימצא לו מקום אחר!

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden