כל מה שחשוב ויפה
צ׳נצ׳ל בנגה, מתוך התערוכה ״יש ריח לאמנות״
צ׳נצ׳ל בנגה, מתוך התערוכה ״יש ריח לאמנות״. צילומים: ערן גיל

איך מריחה עבודת אמנות?

פורטפוליו Promotion: למרות תפקידו המשמעותי של חוש הריח, האזכור שלו באמנות שולי. בתערוכה ״יש ריח לאומנות״ אוצר אמנות ומומחה ברפואת אף־אוזן־גרון מציגים עבודות של 58 אמנים, עם זיקה ישירה או קונספטואלית לחוש המקופח

במדורי עצות של מגזיני עיצוב ממליצים למי שמתכוונים למכור דירה ומחכים לבואם של קונים פוטנציאליים, לאפות עוגת תפוחים. הטענה היא שריח האפייה שמתפשט בחלל מעורר את הרגש ומעלה אסוציאציות נעימות של חום, ביתיות ומשפחתיות, שיש בידן להשפיע לטובה על סגירת עסקה. ואמנם, ריחות עוטפים את האדם מיום היוולדו ומעוררים בו תגובות ותחושות משתנות; של רתיעה או סלידה, ולחלופין של משיכה ונועם.

יתרה מזאת, יש ריחות שאף קיבלו מעמד כסימבולים קולקטיביים, דוגמת ריחו של חמין, ״שזורק״ למחוזות הנוסטלגיה, לשבת חורפית וגשומה בבית ההורים; אך ככלל, חוש הריח נחשב לפחות דומיננטי מחושי הראייה והשמיעה ונתפס כמובן מאליו. את היעדרו, הקשה והלא נעים, חווה רק הפרט ״הלא מריח״ (תתרן), אך לא סביבתו, כך שההתייחסות אליו אינה כאל לקות. 

כשהקורונה הגיעה לארץ במרץ האחרון, היא העלתה את חוש הריח לכותרות, גם אם שלא בטובתו ובנסיבות מפוקפקות; אובדנו הפתאומי הסתבר כתסמין שאינו מבשר טובות, ויכול להעיד על הידבקות בנגיף. 

בערך באותה עת, ממש ערב המגיפה ובלי קשר אליה או לתסמיניה, כבר היו האוצר דורון פולק ופרופסור יהודה רוט עסוקים בקידום תערוכה שאצרו במשותף, ״יש ריח לאומנות״, המוקדשת לחוש הריח באמנות ובעיצוב. התזמון המפתיע, מהסוג שרק החיים עצמם יכולים לייצר, כמו שיחק לידיהם והעניק לתערוכה יוצאת הדופן ממד אקטואלי במיוחד. 

אייל שיפרון

אייל שיפרון

מנשה קדישמן

מנשה קדישמן

איתמר בגליקטר

איתמר בגליקטר

התערוכה מתקיימת במסגרת העונה הישראלית לעיצוב של עיריית חולון, בניהולו של רפי וזאנה, המשמש גם כאוצר הראשי שלה. התערוכה, המוצגת בגלריית החווה בחולון וגולשת גם לשטחו של בית הספר ללימודי הסביבה הממוקם בסמוך, היא אירוע אמנותי לא שגרתי; הן בתמה העומדת בבסיסה, הן בהקפה הפיזי, והן באופן הצגתה, שנכון לעכשיו, בכורח הנסיבות ועד שיוסר האיסור על פתיחת מוזיאונים, מתנהל בצורה מקוונת.

המבקרים יכולים להתרשם מהתערוכה באמצעות סיורים וירטואליים באתר של עיריית חולון, כסוג של שלב הכנה עד ״יעבור זעם״ ואפשר יהיה להתרשם ממנה ישירות, בחלל הגלריה ובשטחים שסביבה; בשדות, במטעים, בכרמים ובחממות, הנוטלים בה חלק פעיל ומעניקים לה ערך ייחודי נוסף. 

מניפסט הריח הראשון

הרעיון לקיום התערוכה נבט אצל רוט, מומחה ברפואת אף־אוזן־גרון, העוסק רבות בחקר חוש הריח, ושוחר אמנות החוטא בציור ובפיסול. ״ככל שמתקדמים במחקר מתברר עד כמה הדוק הקשר בין חוש הריח והקוגניציה. מערכת הריח תופסת בה מקום מרכזי, כמפעילה של רגשות, תהליכי זיכרון ולמידה, והתנהגות מינית וחברתית.

״כמי שגם מחובר לעולם האמנות, עם הזמן התחדדה אצלי ההכרה, שלמרות תפקידו המשמעותי של חוש הריח בחיי האדם – ולמרות נוכחותו בספרות, בשירה ובהקשרים תרבותיים, כמו בטקסי דת ופולחן – באמנות לגווניה האזכור שלו שולי, ואפילו זניח. גם הפילוסופיה התייחסה לחוש הריח בהקשרים קיומיים בלבד, שאין בינם לבין אסתטיקה דבר, ואפילו בין האמנים יש שנרתעים מהרעיון שהיצירה שלהם תקושר לריח ותקוטלג ככזו״.

יהודה רוט: גם הפילוסופיה התייחסה לחוש הריח בהקשרים קיומיים בלבד, שאין בינם לבין אסתטיקה דבר, ואפילו בין האמנים יש שנרתעים מהרעיון שהיצירה שלהם תקושר לריח ותקוטלג ככזו

בניסיון לייצר את החיבור החסר בין חוש הריח לעיצוב ולאמנות, ניסה רוט להציג את הרעיון בפני אקדמיות ומוסדות לימוד רלוונטיים, במטרה לקדם סדנאות ופעילויות אקדמיות בנושא. ״אמנם היה עניין, אך שום דבר לא התרומם ולא התקדם, ואז עלה לי רעיון של תערוכה״, הוא מספר. בחיפושיו אחר אכסניה הולמת בעבורה הגיע רוט לחולון, ״עיר המוזיאונים״, שם זכה לשיתוף פעולה אוהד מצד העירייה ומצד וזאנה, שהעמידו לרשותו את הגלריה ואת שטח בית הספר החקלאי.

יגאל תומרקין

יגאל תומרקין

ברכה גיא

ברכה גיא

בשלב זה הוא התוודע לפולק, אוצר אמנות רב ניסיון שנושא עימו רזומה עשיר הכולל מאות תערוכות שאצר בארץ וברחבי העולם. מעבר לנושא עצמו שעורר בפולק עניין רב ״כאילו חיכיתי לזה״, כמי שמצהיר על היותו חובב חללי תצוגה אלטרנטיביים, הוא התלהב מהמרחב הגדול והלא שגרתי, והחיבור בין הרופא־המדען ואוצר האמנות הוותיק הוליד תערוכה באוצרות משותפת. 

״במחצית השנייה של המאה ה־20, אמנות הריח החלה להתגבש כז׳אנר, גם אם לא רווח״, אומר פולק. ״ברחבי העולם החלו לצוץ אמנים שהתייחסו אליו בדרכים שונות, ובשנות ה־80 של המאה נוצר מניפסט הריח הראשון, שכתב האמן הבלגי בלוס, כמחווה לפבלו פיקאסו שבזיכרונותיו התייחס אל האמנים כבית קיבול של חושים; צלילים, מראות, ריחות.

דורון פולק: במחצית השנייה של המאה ה־20, אמנות הריח החלה להתגבש כז׳אנר, גם אם לא רווח. ברחבי העולם החלו לצוץ אמנים שהתייחסו אליו בדרכים שונות, ובשנות ה־80 של המאה נוצר מניפסט הריח הראשון

״לא מדובר במניפסט קשיח או פסקני, בדומה למניפסטים של תנועות אמנותיות דוגמת הדאדאיזם או הפוטוריזם, ולשיטתי הוא מכוון בעיקר ללגיטימציה שחוש הריח זכאי לו במעשה היצירה, בדומה לזו שמקבלים חושי הראייה והשמיעה. במהלך השנים נכתבו מניפסטים נוספים, שאחד נכתב על ידי האמן הבלגי פיטר דה קופר, אחד היוצרים החשובים היום באמנות הריח, שגם מציג בתערוכה. בגלל עוצר הטיסות הוא לא יכול היה להגיע כדי להעמיד את העבודה ושלח לנו הוראות הקמה מדויקות״. 

ככלל, על ההצטלבות הלא צפויה של נושא התערוכה עם עידן הקורונה, אומר פולק ש״כל הזמן נלחמנו במגיפה. עבדנו על ההקמה תוך כדי ובין הסגרים, וזה היה מאתגר. כל אחת מהעבודות טעונה בהמון רבדים נוספים לתמת הריח, והצגת התערוכה במקום לימודי חי ופעיל מקנה לה ערך חינוכי משמעותי וחשוב. באופן אישי, למרות שתהליך העבודה היה לא קל, הוא היה מרגש והוציא ממני התלהבות מיוחדת״. 

דרך הריח

58 אמנים ומעצבים, ישראלים ובינלאומיים, ותיקים ומוכרים לצד צעירים מאד, נוטלים חלק בתערוכה. ספקטרום הריח מגוון וכולל ציור, פיסול, מיצבים ומיצגים, סרטים ועבודות וידאו, כשלצד זאת נכללים בה גם קטעי שירה, ספרות ומאמרים העוסקים בריחות.

בין העבודות יש שנוצרו ייעודית לתערוכה, אחרות הן עבודות קיימות, שרלוונטיות לנושאה, והמכלול מקיף קשת רחבה של דרכי ביטוי מקוריות. המנעד היצירתי נע משילוב ריחות בעבודות עצמן /בחלל שבו הן מוצגות – מה שלדברי רוט ופולק חייב מציאת פתרונות טכניים מסוגים שונים – דרך התייחסות רגשית, קונספטואלית־רעיונית, ועד ביטוי הומוריסטי ואף פרובוקטיבי.

כמו הגיוון היצירתי, כך גם חללי התצוגה אינם אחידים ומייצרים תרשים זרימה מעניין ודינמי, הנחלק בין חדרי חלל הגלריה לבין מרחבי החוץ, חממות שנמצאות במקום ומכולות ניידות שהוצבו ייעודית בשטח. מטבע הדברים, תרתי משמע, העבודות המוצגות בחוץ או בחממות השקופות מנצלות לא פעם את המרחב ונופיו כהשראה וכחלק בלתי נפרד מהיצירה. 

אילנה אפרתי

אילנה אפרתי

אורי דה בר

אורי דה בר

כך לדוגמה, המעצבת והאמנית אילנה אפרתי הציבה ארבע מסגרות עץ ריקות והפנתה אותן לעצי דקל, לשיחי בננה, לגידולי פלחה ולערוגות תבלינים, תוך יצירת תמונות טבע המזמינות להתמקד בהן ולשאוף את הריחות פנימה.

חוויית הטבע של אפרתי באה לידי ביטוי גם במיצב שמוצג בתוך מכולה, ומשלב שמלה מפשתן עם הדפס נוף יער, שאת צבעיו הפיקה מפיגמנטים צמחיים; צלחות טרקוטה שתלויות על הקיר ועליהן מוטבעים עלים שלוקטו מחריצי מדרכות תל אביב; ובקבוקים מזכוכית ממחוזרת שבתוכם צמחיה ים תיכונית ממרחב החווה. בפתח המכולה מוצבים ספר עם תמונות גינתה באיטליה ואקווריום זכוכית המפיץ ריחות של תוצרי תיעוש ואורבניות, כשהוא מדגיש כך את הפער בינם לבין ריחות הטבע.

בעבודתה של האמנית רג׳ול מאטר, ילידת הודו, משתקפת גינת התבלינים דרך מסגרות פרספקס שקופות, שתלויות בין עצי שדרה שפונים אליה ועליהן מצוירים עפיפונים ססגוניים. צבעי העפיפונים הם צבעי תבלינים הזכורים למאטר מילדותה, כשהם מייצרים כך זיקה בין זיכרון ריחם לבין ריחם של צמחי התבלין שבגינה.

פסלי הכבשים העשויים מאבן של ורדה גבעולי ואילן גלבר כמו מלחכים עשב ריחני וערב לחך בגן הגלריה, ואורי דה בר, אדריכל ואמן אקולוגי, מתייחס למרכיב הריח בטקסי דת ופולחן באמצעות שלוש חביות שמדמות מזבחות קטורת מותאמות לשלוש הדתות הגדולות בארץ. לכל אחת מהן צבעוניות שונה, ובתוכן מותקנים מכשירים לפיזור והפצת ריחות שאופיינו, הוגדרו ונרקחו בהתאמה לכל דת, על פי אסוציאציות אישיות של האמן. 

חנאן אבו חוסיין

חנאן אבו חוסיין

פיטר דה קופר

פיטר דה קופר

אחיה כנה

אחיה כנה

בני אפרת

בני אפרת

האמנית חנאן אבו חוסיין, שבדרך כלל עוסקת בנושאי נשיות ופמיניזם, מציגה באחת המכולות מיצב בעל משמעות אישית־רגשית, שאותו היא מקדישה לאימה שחלתה לאחרונה: מקיר אחד יוצאים צינורות של מכשור רפואי ובתוכם שמן זית, כדימוי לריח הכפר ול״תרופות סבתא״ טבעיות, על הקיר שמולו תלויה שמיכת בית חולים, שסיכות ביטחון מחברות אליה תחבושות טבולות בגבס וזרועות כתמים, ואת החלל אופף ״ריח בית חולים״ אופייני.

בני אפרת, אמן ותיק האוחז באג׳נדה אקולוגית ומכונה על ידי פולק חלוץ אמנות הריח בארץ, מוסיף לעדרי חיות בר המצוירים על רקע אדום ריח של עשב קצוץ כסמל לראשוניות, מקור מזון, חיים והתחדשות. פרחים, מפיצים מובהקים של ניחוח נעים המבשם את האוויר, מופיעים בתערוכה כמייצרי מתח בין המצופה למוצג; כך ב״ורד השום״, של האמן הבלגי פיטר דה קופר, המציג אגרטל ובו זר ורדים שעלי הכותרת שלהם אינם אלא שיני שום, כשאת מקום הניחוח המבושם תופס ענן ריח עז של שום; וכך גם ב״בוקט״ השושנים של אחיה כנה, שעשוי מחומר קרמי ואינו מפיץ ריח, אך משמר את זיכרונו באמצעות הצורניות האופיינית. 

על דרך הריח, מיצב קיר של נחמה גולן, מתחקה אחר מסלולם הפיזי של הריחות באמצעות 70 אפים עשויים מקרמיקה, שבכל אחד מהם נעוץ צמח תבלין ריחני. לאורך הקיר נמשכים־נמתחים מעלה חוטי רקמה ירוקים הנאספים לתוך מבנה שמדמה מוח; שם הריחות ננצרים ומשם הם בוקעים כזיכרונות.

נחמה גולן

נחמה גולן

תמר שחורי

תמר שחורי

שולי פוסטן

שולי פוסטן

המיצב של תמר שחורי, ״ניחוח הריח״, חותר ליצור שפה ויזואלית לריחות, ועושה זאת באמצעות ערכות ריח המזמינות את המבקרים לתת לריחות ביטוי דרך בחירת צורניות/ מרקם המאפיינים את שהריח ״מרגיש להם״. מרגשת במיוחד היא עבודתה של שולי פוסטן, ״הבושם של אימא״. פוסטן איבד את חוש הריח לפני כעשור, אך נושאת איתה זכרונות של ריחות ומטען אסוציאטיבי שנלווה אליהם, כשבאמצעות הציור היא מנסה לשמר אותם ולעורר את אשר אבד בעזרת הדמיון, חוש הראיה וחושים אחרים. 

מיצב משותף של יהודה רוט ואופירה אבישר עוסק בתכונות אנושיות חברתיות, ומתווה בחממה שבה הוא מוצג מסלול, שתחילתו מדיפה ריחות רעים המאיצים להתרחק מהם, ובהמשך הוא מגיע למכונת כביסה גדולה שסביבה מופצים ריחות טובים של ניקיון. הבגדים שמסתובבים במכונה, סרבלים לבנים וכחולים, משולים למחשבות, למילים ולמעשים שעוברים טיהור, ובסוף שלבי הפעולה נתלים על חבלי כביסה מעל צמחי החממה כמטפורה לצמיחה מחדש. על הסרבלים מצוירים סמלים, כמקרא שמזכיר את מקרא הוראות הכביסה אך מתייחס לתכונות אנושיות, והם עצמם מאזכרים את רוח התקופה, את סרבלי ההתמגנות של צוותים רפואיים. 

בסדרת הסבונים הריחניים ״קורונה״ של ניר הוד מצטלבים דברים ששמע בילדותו על חשיבות שטיפת הידיים עם המציאות העכשווית, ואף עבודתו של עתר גבע, שהושאלה לתערוכה על ידי גלריה גבעון, מצטלבת עם המציאות העכשווית, אם כי בהקשר אחר: פסלו של גבע מדמה ״מגדל״ שווארמה, שמורכב מעיתונים שסיקרו את מערכת הבחירות בשנת 2016.

קצוות הגיליונות נשרפו תוך יצירת מעין מעטפת המגנה על תוכנם, כשפעולת החריכה ומשקלם הכבד של העיתונים נוטלים חלק בקפסולת זמן שיצרה השריפה, שמריחה קשה לברוח והוא אינו נותן מנוח. על רקע השיח העכשווי ״שמריח בחירות״ ושגם הוא אינו נותן מנוח, נראה שהקורונה אינה הממד האקטואלי היחיד שמלווה את התערוכה המיוחדת, שמנסחת משוואה מרתקת של ריח ואמנות, נוגעת ברובדי חיים מגוונים ומותירה ריח כחומר למחשבה.


יש ריח לאומנות
אוצר: דורון פולק; אוצר שותף: פרופ׳ יהודה רוט; אוצר העונה הישראלית לעיצוב, חולון: רפי וזאנה.
גלריית החווה, רח׳ הנחושת 1 פינת רח׳ המלאכה, א.ת חולון.
משתתפים: חנאן אבו חוסיין, אופירה אבישר, מאקי אואדה, אורית אופיצר וניצה גנוסר, שרון הללי אסא, חיה אסתר, בני אפרת, אילנה אפרתי, איתמר בגליקטר, צ׳נצ׳ל בנגה, צ׳נדלר בר, יוסל ברגנר, עתר גבע, ורדה גבעולי ואילן גלבר, נחמה גולן, דורון גזית, ברכה בייג׳ בנידה גיא, יעקב גילדור, גדעון גכטמן, אורי דה־בר, ישראל דהן, פיטר דה קופר, תומר דקל, נורמה דרימר, ניר הוד, טליה הופמן ,וולטו, ז׳ק ז׳אנו, יעקב חפץ, דורית יעקבי, אחיה כנה, רות כץ־קליין, אלי לוינגר, רג׳ול מאטה, דבורה מורג, דפנה מרגולין, שחר מרקוס, ג׳ני מרקטו, ענת נגב, אינגה פונר קוקוס, שולי פוסטן, עומר פולק, מיכל פנקס, יזהר פטקין, לימור צרור, בן קדישמן, מנשה קדישמן, צביקה קנטור, דני קרוון, ישראל רבינוביץ׳, יהודה רוט, רותם רשף, תמר שחורי, איל שיפרון, אבי שפרבר, יגאל תומרקין.
לצפייה בסיורים הדיגיטליים ומידע נוסף על שעות פתיחה >>

יהודה רוט

יהודה רוט

ניר הוד

ניר הוד

עתר גבע

עתר גבע

*כוכבית מייצגת שדות חובה

2 תגובות על הכתבה

  1. אפי גן

    שמחתי לראות את התערוכה המקוונת אבל זו הכי תערוכה שצריך לראות..
    מחכה לאפשרות!
    נראה מענין, מגוון מאוד ואחר.

  2. נאוה הראל-שושני

    ממש אהבתי. וממש צריך להריח את התערוכה יוצאת הדופן הזאת…! נ

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden