כל מה שחשוב ויפה
גל יערי, איך הייתה הדרך, גלריה B.Y5. צילומים: מ״ל

מגלים אוצרות // מירב רהט

מתערוכת לוויין לא רשמית לרגל הוצאת ספר לזכרו של יותם ועד לביאנלה במוזיאון ארץ ישראל; מהתזה שחקרה את גלריה פריסקופ ועד לתוכניות לעתיד בגלריה B.Y5 - מירב רהט מאירה את קשרי הגומלין בין יוצר, יצירה ומקום

הפעם הראשונה

את התערוכה הראשונה שלי אצרתי בשנת 1998, והיא נולדה כדי ללוות השקת ספר אמנות־זיכרון, שהוצאתי לזכר בעלי, יותם רהט, שהיה נגר אמן. אז, סביב צורך ותשוקה שבערו בי, הנעתי פרויקט, החלטתי על קונספט, בחרתי אוביקטים, צילמתי, כתבתי, מצאתי חלל מתאים, עיצבתי לתוכו תצוגה, שבה המבקרים חווים מסע אינטימי ואישי במפגש עם העבודות.

בחרתי את אופן ההעמדה של כל אחת מהן במרחב, הפקתי, בניתי, הקמתי (יחד עם בני משפחה וחברים), הצבתי כל פרט בזווית המדוייקת וכמה שעות לפני הפתיחה ״העברתי סמרטוט״. בכל התהליך הזה אופן ההתנהלות שלי נשען על הידע ואופן הפעולה שלי כמעצבת. המושג ״אוצרת״ עוד לא היה חלק מאוצר המילים ו/או ההגדרה שלי. 

מתוך התערוכה יו-תם

יו-תם, 1998

מתוך התערוכה יו-תם

יו-תם, 1998

מתוך התערוכה יו-תם

יו-תם, 1998. צילום: מנחם גרייבסקי

הרומן שלי עם סנדי, ירון אליאסי

הרומן שלי עם סנדי, ירון אליאסי

שני תארים אקדמיים מאוחר יותר, עם עוד כמה שורות ברזומה כיוצרת ועם כמה פעולות אוצרותיות באופן לא רשמי, נפגשתי עם שרי פארן לקראת הצגת תערוכת יחיד של עבודותיי בגלריה פריסקופ. למול סקיצות ותצלומים של אוביקטים התחלנו בשיחה על היחסים בין עיצוב לבין אמנות, ובסופה סגרנו תאריך לתערוכה. לימים הסתבר שבשיחה הזו פארן ״סימנה״ אותי, ובעקבותיה נפתחה בפני הדלת אל גלריה פריסקופ שהפכה עבורי בית שני. 

התערוכה הראשונה שאצרתי בגלריה פריסקופ היתה של ירון אליאסי. שם, למול המופעים החזותיים שנולדו ביחסים בין המגע האנושי לטכנולוגיה, הפכה הכותרת ״אוצרת״ לחלק מהעשייה והזהות שלי באופן רשמי

התערוכה הראשונה שאצרתי בפריסקופ היתה ״הרומן שלי עם סנדי״ של ירון אליאסי – תערוכה שבבסיסה שאלות אודות היחסים בין עיצוב, אמנות, אומנות וטכנולוגיה, כמו גם אודות מקומם ותפקידם של מעצבים בדיסציפלינה דינמית, המרחיבה שוב ושוב את פני השטח שלה. שם, למול המופעים החזותיים שנולדו ביחסים בין המגע האנושי לטכנולוגיה, הפכה הכותרת ״אוצרת״ לחלק מהעשייה והזהות שלי באופן רשמי.

התחנה האחרונה 

את התחנה האחרונה שלי אחלק לשתיים. האחת, הביאנלה לאמנויות ועיצוב המוצגת בימים אלה במוזיאון ארץ ישראל – פרויקט שבו זכיתי להיות אחת מתוך צוות נפלא של חמישה אוצרות.ים (אנריאטה ברונר אליעזר, יובל סער, ניר הרמט, ליאורה רוזין ואנוכי). שיתוף פעולה אינטלקטואלי וחברתי, שגרם לי להתעורר בשמחה לקראת כל מפגש. 

התערוכה, שבה מוצגות 250 עבודות של כ־300 יוצרים ישראלים, מהווה הזדמנות מרתקת להתבוננות על היחסים בין יוצר, יצירה, חומר ומקום בתקופת הזמן הנוכחית. החשיבה הרב־תחומית וההצבה של יוצרים מדיסציפלינות שונות בכפיפה אחת – בלי הגדרה מגבילה על פי שדה פעולה, אלא מתוך התייחסות למעשה היצירה – שמה דגש על מיומנויות היוצר ועל הדיאלוג התרבותי, בין עבר־הווה־עתיד, בין מסורת לטכנולוגיה, ובין המקום לפעולת היצירה. 

החיבור של התערוכה והאוביקטים לעיר תל אביב, למוזיאון ארץ ישראל, למרחבי תערוכות הקבע ולאוביקטים נבחרים מתוכן, פותח דיאלוג עם המקום; מניע עשייה חדשה ומעניק נקודות מבט רעננות ופרשנויות חדשות בתגובה אליו, ואל מאפיינים של תרבות וזהות העולים מתוך היצירות נעים בין האישי, המקומי והאוניברסלי.

איתי יעקב, הביאנלה במוזיאון ארץ ישראל

איתי יעקב, הביאנלה במוזיאון ארץ ישראל

דורי אוריין, הביאנלה במוזיאון ארץ ישראל

דורי אוריין, הביאנלה במוזיאון ארץ ישראל

אבנר שר, הביאנלה במוזיאון ארץ ישראל

אבנר שר, הביאנלה במוזיאון ארץ ישראל

יולי מרוז

יולי מרוז, קצר ולעניין, גלריה B.Y5

נעמי משיח

נעמי משיח, קצר ולעניין, גלריה B.Y5

יולי מרוז ונעמי משיח, קצר ולעניין, גלריה B.Y5

יולי מרוז ונעמי משיח, קצר ולעניין, גלריה B.Y5

יולי מרוז ונעמי משיח, קצר ולעניין, גלריה B.Y5

מירב רהט

מירב רהט. צילום: אחיקם בן יוסף

birds

התחנה השנייה היא גלריה B.Y5 שבתוך ימי הקורונה קיבלתי על עצמי את תפקיד האוצרת הראשית שלה – תפקיד שבזכותו, בימים שבהם הדבר היחיד שוודאי הוא חוסר הוודאות, אני מוצאת את עצמי מתכננת ומשנה כל בוקר מחדש אפשרויות להנעה של יוצרים ולהנאה מיצירה מקומית. 

התערוכה הראשונה שאצרתי בגלריה פתחה סדרה שיזמתי תחת השם ״קצר ולעניין״, שיעודה לחשוף ולקדם בוגרי אקדמיה טריים, שעבודתם רלוונטית לתחומי העיסוק של הגלריה. כל תערוכה מפגישה יוצרות.ים מאקדמיות שונות ומדיסציפלינות שונות לתערוכה בת כשבועיים, תוך דיאלוג שבאמצעותו זוכות העבודות לנקודת מבט נוספת. 

לצד אלמנטים ופריטים מתוך פרוייקטי הגמר מוזמנ.ת כל יוצר.ת ליצור אובייקטים חדשים, לפתח רעיונות העולים מהעשייה הקיימת, ולהתקדם עם החשיבה שהחלה במהלך הלימודים על מנת להניע ולפתוח אפשרויות נוספות מחוץ לתהליך האקדמי. 

לתערוכה הראשונה בסדרה נבחרו יולי מרוז – בוגרת המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, ונעמי משיח – בוגרת המחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר. מפגש העבודות של השתיים מנכיח סוגיות של חומר מקומי ואינטרפרטציות אישיות לטכניקות קראפט מסורתיות.

התערוכה הבאה שאצרתי בגלריה היא איך היתה הדרך?, תערוכת יחיד של גל יערי במסגרת פסטיבל האיור 2020, שתיפתח ביום חמישי (10.12). יערי רושמת באור – חומר לא חומר – סדרת רישומים דינמיים שבאמצעותם היא עוסקת בתהליכי עיבוד ואיבוד של זיכרון. במיצב בגלריה היא משלבת רישומים והדפסים בטכניקה מסורתית, עם כלים טכנולוגיים וקוד מחשב, כאמצעי ליצירת סיפור רב רבדים, שבו היא מנהלת דיאלוג בין עבר והווה באמצעות קומפוזיציות של אור, המשתנות בזמן ובמרחב.

מכל מלמדיי השכלתי

גם כאן אני בוחרת בשתי תחנות־חוויות. האחת, זיכרון שנחרט בי כיוצרת צעירה, התערוכה ״מאדולף לוס באהבה וסיאוב״ שאצרה נעמי אביב לסטודיו ״הירונן״ בבית העמודים בתל אביב (1996). התחושות שלי למול פריטי הריהוט התיאטראליים, שהיוו פיסול פונקציונלי, ושניצבו בקומפוזיציות עתירות יופי בחללי המבנה הישן־הרוס, מלוות אותי ונוכחות בשבילים שבהם בחרתי לפסוע – דיאלוג בין עיצוב לאמנות, סוגיות של תרבות ומקום, ויחסים בין היסטוריות לבין הווה בשדה העיצוב. 

אז לא ידעתי מיהו אדולף לוס ועוד לא קראתי את מאמרו ״קישוט ופשע״, אבל הרגשתי וחוויתי את האנרגיה של האוביקטים, של המקום, ושל החיבורים שעשתה אביב בהצבת התערוכה. 

חוויה טריה יותר, ושונה לחלוטין, שהותירה בי חותם וחידדה תפיסות שכבר קיננו בי, היא העבודה ״פאוסט״ שיצרה אן אימהוף והוצגה בביתן הגרמני בביאנלה ה־57 בוונציה (2017). תמונת הכניסה, ובתוכה הפרפורמר מיקי מאהאר ניצב על גבי מדף זכוכית גבוה, התלוי על הקיר, נוכח כאוביקט פיסולי ייחודי ומרהיב, חרוטה בזיכרוני. 

זו הייתה נקודת ההתחלה בחוויה דינמית של סיפור רב שכבתי, העשוי ויזואליה מוקפדת ובו זמנית בלתי צפויה, בגין תנועת הקהל המתחלף ונע בתוכה. עיצוב החלל כמסגרת התרחשות של פעולות שאף פעם לא ניתן לראות את כולן בו־זמנית. קומפוזיציות התנועה מעל ומתחת לרצפת זכוכית צפה, המזמנות נקודות מבט שונות ומשתנות. עימעום גבולות בין יוצר, יצירה וקהל.

מיצג הפועל על כל החושים, מתכתב עם היסטוריות תרבותיות, מניע עולמות אסוציאטיביים אישיים. חוויה שממשיכה עם המבקר גם מחוץ למרחב הפעולה־תצוגה, ושרידיה הופכים לזיכרון אילם, מטריד־מסקרן.

תערוכת החלומות

מצד אחד זו התערוכה שעליה אני עוד לא יודעת; הזמנה שתפתיע אותי ותהפוך את הלא צפוי לתערוכת חלומות. מצד שני, תערוכה שמתחברת למחקר שלי: לאורך השנים אני מתבוננת על יוצרים ויצירה בשדה העיצוב־אמנות בישראל ובוחנת סוגיות ביחסים בין שפה חזותית, תרבות ומקום, מופתעת כל פעם מחדש מיוצרים מופלאים ויצירות נהדרות שלצערי מעטים מדי יודעים על קיומן.ם. 

במסגרת התזה שכתבתי על גלריה פריסקופ ומקומה בהתפתחות שדה העיצוב־אמנות בישראל, חקרתי את ההיסטוריה המקומית של תחום העיצוב־אמנות (Design-Art), ובחנתי מושגים וביטויים חזותיים של תרבות מקומית בשדה העיצוב בישראל. כיום אני בוחנת את נדידת המושג ״דלות החומר״ משדה האמנות אל שדה העיצוב בישראל, ואת ההבניה של דלות החומר ותרבות האילתור כמוטיבים דומיננטיים בשפה החזותית של העיצוב בישראל. 

טלילה צור־עברון. צילומים: אבי אמסלם

הייתי שמחה לקבל תקציב שיאפשר לי לשבת ולעבוד בשקט על תערוכת מחקר מעמיקה. להביא אל מרחבי התצוגה הנגישים לקהל רחב את העבודות הקסומות והדיאלוג המרתק, הצומח בין עיצוב לאמנות ובין חומר, תרבות ומקום.

אשמח לאצור/לערוך/להוציא ספר שממפה את ההיסטוריה של העשייה בטריטוריה שבין עיצוב לאמנות בישראל; לפתוח נתיב להכרות עם שדה יצירה מופלא שכמעט ולא זוכה למחקר מעמיק ולחשיפה ראויה

בנוסף אשמח לאצור/לערוך/להוציא ספר שממפה את ההיסטוריה של העשייה בטריטוריה שבין עיצוב לאמנות בישראל; לתעד עשייה של יוצרים דומיננטיים לצד הבנת רוחה של תקופה, וסוגיות המציפות גם השפעות בינלאומיות. לפתוח נתיב להכרות עם שדה יצירה מופלא שכמעט ולא זוכה למחקר מעמיק ולחשיפה ראויה.

בקרוב אצלך

הקורונה טרפה וטורפת שוב ושוב את הקלפים, וה״בקרוב אצלך״ הופך מאוד גמיש ונזיל. שתי תערוכות שקפאו עם הסגרים מחכות להיפתח: האחת – ״טקס(ט) מקומי״ של טלילה צור עברון, מיועדת להיות מוצגת בבית האמנים בראשון לציון סביב יום הזיכרון לחללי צה״ל, ועוסקת בהתמודדותה עם נפילתו של בנה יונתן, באמצעות אוביקטים, כלים ומיכלים של כאב ועבור הכאב. 

גנית גולדשטיין, מלאכת מחשב.ת

גנית גולדשטיין, מלאכת מחשב.ת. צילומים: תומר בן אבי

גנית גולדשטיין, מלאכת מחשב.ת גנית גולדשטיין, מלאכת מחשב.ת

השניה ״מְלֶאכֶת מַחְשֶׁב.ת״ של גנית גולדשטיין, מיועדת להיות מוצגת ב־B.Y5, ובמקור נועדה לחשוף לראשונה סדרת אוביקטים לבישים, בין הוט־קוטור לטק־קוטור, המבוססים על סריקה תלת־ממדית של הגוף; הדפסת אריגים במדפסת תלת־ממד; רקמה דיגיטלית; ותפירה עמלנית לכדי אוביקט פיסולי־לביש. 

כחלק מחוויית המבקר בתערוכה תכננו הצבה שכוללת עבודות ממשיות לצד תצוגה במרחב וירטואלי באמצעות משקפי VR, כתהייה/אמירה על חוויית החומר הממשי בתקופה של ריחוק חברתי וחיים דרך מסכים. 

כל פרויקט הוא התחלה חדשה, ועם כל המורכבויות של תקופת אי־וודאות אני מרגישה בת מזל בעבודה שלי, שמחה לקום אליה, ומתעוררת סקרנית מה יילד יום באינטראקציה עם אנשים יוצרים ועם המקום שבו אנו חיים.


רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת [email protected]
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. תמר ניקס

    איזו עשיה עשירה ומרשימה! נפלא ממש. כל הכבוד מירב תמשיכי לעלות ולפרוח

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden