כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לפורטפוליו

ספרו לנו על פרויקטים חדשים ומלהיבים. ליצירת קשר ולפרטים נוספים – hi@prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

שרים בכיכר. מירב רהט עונדת את היצירה שרשרת חיול. צילום: גיא עמיעד

מירב רהט: לשכול יש שפה חזותית

האמנים בתערוכה הקבוצתית ״זה לא משחק ילדים״, שתיפתח הערב במקום לאמנות בקרית המלאכה, כולם בני ״משפחת השכול״ הישראלית. האוצרת מירב רהט מסתכלת על הנושא הכאוב מזווית מאוד אישית

מפגש מקרי בתערוכת הבוגרים של המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, הוביל את האוצרת והאמנית מירב רהט לגיבוש התערוכה ״זה לא משחק ילדים״, שתיפתח הערב במקום לאמנות בקרית המלאכה. רהט, אוצרת, אמנית ומעצבת, אלמנת צה״ל ואם לילד שגדל ללא אביו, ניגשת מחדש לנושא הכאוב של ״משפחת השכול״ הישראלית. היא מנסה לפרק את התפיסה המונוליטית של השכול הישראלי, ועם זאת לעמוד על קווי דמיון ופעולה המשותפים לאמנים כמוה, השייכים לקבוצה המסומנת הזו.

״אחת השאלות שעולות בתערוכה היא עד כמה השכול והאדם שאיננו הופכים לחלק מהזהות של מי שנשאר. לא רק האובדן והשכול האישי, אלא גם במובן הלאומי של ישראליות״, אומרת רהט. ״כשאני רואה את העבודה של עוז בירי, שיצר משוריינים מקרמיקה – למול מהדורות החדשות בטלוויזיה, עם התמונות של ההיערכות בגבול עזה – זה כאילו אני רואה אותה בלייב. זאת המציאות היום־יומית שלנו וקשה לומר איפה עובר הגבול בין האישי לציבורי/לאומי.

״התערוכה הזו בנויה מיצירות של שישה יוצרים, שכל אחד מהם חווה שכול במשפחתו: אח שכול, אחות שכולה, שלוש יתומות ואלמנה אחת. כל אחד מאיתנו מנהל איזשהו דיאלוג פנימי או חיצוני עם המושג של אובדן ׳בנסיבות צבאיות׳, עם תרבות הזיכרון וההנצחה ועם הפערים בין הפרטי ללאומי. כאן נוצרים דיסוננסים הרבה פעמים״.

עוז בירי, משוריינים. צילום: קובי ווגמן

מיכל שכנאי יעקבי, אלמנט מתוך המצעד

מירב רהט, עניינים שבלב

בין היתר בגלל האתוס הישראלי של שכול משותף – כולנו מכירים את זה, מה מיוחד בכם?

״גידלו אותנו (כישראלים) עם טקסיות קבועה ורוטינות ברורות של איך את אמורה להתייחס. כאילו כולנו חלק מזה, ותכל׳ס זה נכון, אנחנו מדינה של אנשים בפוסט טראומה, ויש כל כך הרבה מתח במציאות היום־יומית שלנו, כל הזמן על סף סכנה. אבל אם אני מנסה לראות את ההבדלים – קודם כל כשזה המקום האישי שלך, אופן ההתמודדות לא מעוגן ברוטינות. הלאומי נועד לתמוך ולייצר נרטיב משותף. באישי אין הוראות וכל אחד חווה אחרת ובוחר דרכים אחרות לביטוי ולהתמודדות.

״יש פה רק שישה מתוך אלפים, ולכל אחד יש קול מאוד אחר. כל אחד בוחר לעצמו. בשכול האישי מותר לנקוט אסטרטגיות של ציניות, הומור, כעס… בעוד שהלאומי הוא רשמי ומחייב, יש תכתיבים קבועים. הטקסיות שנולדה עם הרבה מחשבה מאחוריו – זה חלק מהבניית דרכה של מדינה חדשה״.

צידוק?

״לא כל כך צידוק כמו הענקת משמעות למחיר הכבד. מתן משמעות לאלה שנפלו עבור משפחותיהם וגם עבור אלה שעוד יפלו – שיבינו למה הם עושים את זה. להעניק תחושה של חשיבות, של תרומה. ההבנה שעל הדם הזה קמה המדינה. כל עוד זה היה מלחמת אין ברירה זה החזיק ואחרי ששת הימים כבר לא״.

השבר הגדול בחברה הישראלית ניכר אחרי מלחמת יום הכיפורים.

״אצל האמנים הקרע כבר החל להיראות קודם – העבודה ׳הוא הלך בשדות׳ של תומרקין לדוגמה. כל האמנים המשתתפים בתערוכה הם נפגעי ששת הימים והלאה. שזה נושא פנימי שמעניין – רובנו כבר הרבה שנים חווים את האובדן הזה וזה לא משהו טרי, וכולם עוסקים בזה לאורך השנים שוב ושוב. המסקנה שלי (ולא רק שלי, כמובן) היא שגם באמנות וגם בחיים – זה הופך למשהו מאוד מהותי בהגדרה העצמית ובזהות שלנו״.

החוויה כאוצרת שונה מהחוויה של היצירה האישית או שזו עוד שכבה של יצירה?

״בתערוכה הזו האוצרות היא עוד שכבה של יצירה. היצירה שלי היא ביטוי פנימי, שדרכו אני מנהלת דיאלוג החוצה. האוצרות היא נדבך נוסף, שמאפשר לי להרחיב את המבט. התערוכה התחילה כשעבדתי על תערוכה אחרת – ׳שרים בכיכר׳, שבה התייחסתי יותר לטקסים והמנהגים הלאומיים. התבוננתי בכסאות המאורגנים בשורות וממתינים לאירוע. חשבתי על הפורמט הזה של שירה בציבור, שהיא כמו טקס לא פורמלי, אבל בכל זאת ריטואל ידוע וקבוע. התחלתי מזווית אקדמית משהו, וכשהגיע השלב שבו צריך לעבור ממחקר למימוש התערוכה, הרגשתי שלא זו נקודת המבט שמעניינת אותי, ושמתי הכול בצד.

״ואז הגעתי לתערוכת בוגרים של בצלאל בשנה שעברה, נעמדתי מול העבודה של עוז בירי, ומשהו מאוד חזק עצר אותי. לזיכרון ולשכול יש שפה חזותית – הסתכלתי ואמרתי ׳אני מזהה את זה, זה שלי׳, מה שנקרא. ואז הוא סיפר לי שהפרויקט נעשה אחרי שאח שלו נהרג. הייתה לנו שיחה סבבה״.

שיחה סבבה? על ״המתים שלנו״?

״כן שיחה נהדרת, לא סתם זו משפחת השכול. כולנו חווים משהו שזר לא יבין. כשדיברתי עם עוז כבר אמרתי שעוד ניפגש ולא ידעתי כמה מהר. אז הגעתי הביתה בערב והלכתי לראות איך קוראים לאח שלו, סתם חיפוש בגוגל. ועלה לי דוד בירי, חובש בגבעתי נהרג בצומת נצרים. עברה בי צמרמורת. שם יותם (בעלי) נהרג. כמה שנים קודם, בדיוק באותו מקום וגם הוא היה חובש. צנחנים לא גבעתי.

״ומכאן הכל התחיל. הוא עם מכוניות צעצוע ואני עם חיילי המשחק: אז התחילה להתהוות תמונת התערוכה הזו. וכך נעשתה הבחירה רק ביוצרים שחוו בעצמם את האובדן והשכול ורק בהקשר של אסוציאציות ילדות. בדיסוננס בין קלילות האמצעים לכובד המשמעויות מצטיירת תמונה מורכבת של חיים במקום הישראלי״.

נגה יודקביק עציוני, פרחי אבלות. צילום: מירב רהט

מיכל שכנאי יעקבי, המצעד. צילום: מירב רהט

צעצועים, משחקים ומנהגים, מותכים יחד (תרתי משמע) באופן המזכיר את האנומליה הישראלית כל כך של המעבר החד מיום הזיכרון ליום העצמאות. הפנסים הסיניים בצילום של מיכל שכנאי יעקבי, שקיות נייר עם חול ונר שמובילות למסיבת יומולדת, מסגירות היעדר מעכיר שמחה. בעבודתה ״אתן עמוד האש״ היא מנהלת דיאלוג עם תעשיית הזיכרון וההנצחה ועם איגרות ומזכרות הנשלחות למשפחות הנופלים לקראת יום הזיכרון. נגה יודקוביק עציוני ב״פרחי אבלות״ – סדרת מגזרות נייר וצבע – מגיבה לדימויים ה״מנחמים״ של פרחי ארץ ישראל, המופיעים על איגרת יום הזיכרון או על המדבקה לדש הבגד, ועל הדרך מזכירה את הדמיון בין זרי אבלות וזרי נצחון.

״עמידת ראש״ של תמר פייקס משנה את נקודת המבט ואת מרכז הכובד – כאסטרטגיה להתכנסות מדיטטיבית שאולי תביא מזור. פייקס, שאיבדה את אביה ואחיה במלחמות ושכלה שני אחים נוספים לתאונה ומחלה, חשה כלואה בתכתיב החברתי שמבחין ומבדיל בין אבל פרטי ושכול לאומי ויצרה לעצמה ריטואל שמחליף את עמידת הדום הטקסית בעמידת ראש. לדבריה: ״עמידה על הראש אינה עניין פשוט. יש צורך לשנות את מרכז הכובד הטבעי, יש צורך בריכוז והתכוונות. במהלך העמידה מתהווה נקודת מבט חדשה על מציאות ישנה״.

נטע ביתן כפרי המנהלת דיאלוג פנימי מתמשך עם המושג ״חלל״. מושג זה משתנה עבורה בעיתות שונות ונע במנעד משמעויות בין אחיה שנהרג והחלל הפנימי שנותר בתוכה עם מותו, לבין מרחבים בתוכם היא פועלת. רהט מציגה בתערוכה תצלומים בסדרה ״הלו הלו אבא״, שנעשו בעקבות שיעורי בית שקיבל בנה כשהיה בן 10, והאופן שבו התמודד עם היעדרו של האב שכמעט לא הכיר. בעבודה ״שרשרת חיול״ היא עונדת על צווארה שרשרת כבדה למראה, שנעשתה מעיבוד חיילי משחק מפלסטיק. בעבודה אחרת יצקה מחיילי הפלסטיק המותכים צורת לב אנושי.

מירב רהט, עניינים שבלב

מיכל שכנאי, המצעד. צילום: נריה שוחט

״התערוכה הזו נמצאת עמוק בליבי וככזו המעבר בין יוצרת, לאוצרת, למעצבת התערוכה, הפכו הרבה יותר נזילים. המעורבות שלי כאן נעה במנעד בין נגיעה סופר־אישית, עם העבודות שלי, לבין הסיפור שבחרתי לספר – נקודות מבט שונות של מי שאבדו את בני משפחתם בנסיבות צבאיות; עבור בבחירת העבודות, אופן ההצגה שלהן, והקריאה הפרשנית שלי עבור המתבונן מבחוץ.

״הנושא של התערוכה טעון, כל אחת מהעבודות המוצגות עתירת כח, וכאוצרת ומעצבת בחרתי בקפידה מה אני מציגה ובאיזה אופן. התייחסתי לאופן התנועה בחלל ולהצבה כך שכל אחת מהעבודות זוכה למרחב נשימה אך בו זמנית מטעינה משמעות נוספת לזו שלצידה. בחרתי צבעוניות, פונטים, אופן הצגה של שמות היוצרים. לכל החלטה הייתה משמעות.

״גם בסוגייה איזה טקסט ילווה את התערוכה בחרתי בכתיבה אישית והרשתי לעצמי לסגור אותו במסר אודות האחריות המוטלת על כל אחד מאיתנו, לצמוח מתוך הכאב ולעשות מעשים שיהפכו את החיים כאן טובים וראויים למחיר הגבוה ששולם־משולם־ישולם״.

מירב רהט, הלו הלו אבא

x סגירה

הוסיפו תגובה

2 תגובות על הכתבה

  1. אתיקה

    הי מירב!
    תודה
    על המבט האחר!

  2. גיא ברכה

    היי מירב יקרה ,,,,,,,,,
    לצערי לא אוכל הגיע לפתיחה ראיתי אתמול ,נוגע וחודר עמוק,
    לנימים הקטנים של הגוף, מרגש , חזק ,ומעלה זיכרון,, כאוב,,,,,,,,,
    האוצרות מעולה ורגישה,,,,,,,, חיבוק

הוסיפו תגובה
פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden