כל מה שחשוב ויפה
אנה ווילד, מתוך עולמות
אנה ווילד, מתוך עולמות. צילום: רוי סיגל

אנה ווילד: אמנית השינון

אמנית הפרפורמנס אנה ווילד, שתשתתף בפסטיבל מוסררה מיקס שיתקיים השבוע, משתמשת ברעיון של קול פנימי כחומר ורוצה ״להניח אבן בדרך כדי לגרום לנו למעוד ולשבש משהו באופן שבו אנו חושבים״

אנה ווילד לא מעוניינת שיצירות האמנות שלה יתפסו באמצעות הגדרה נוקשה אחת. נוח למקם אמנים בתוך הקופסה האטומה של המדיום העיקרי שבו הם נוהגים לפעול, אך ווילד מבקשת לחתור תחת התפיסה המקובלת הזאת כשהיא מעמידה עבודות אודיו, וידאו ופרפורמנס וכאלו המשלבות את כל שלושת אמצעי היצירה והתצוגה בעת ובעונה אחת. 

ווילד, בת ה־33, היא בוגרת בית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים ובעלת תואר שני מהתכנית DasArts של האקדמיה למחול ותיאטרון באמסטרדם. במהלך לימודיה בישראל ומחוצה לה היא חברה למספר אמנים חזותיים בינלאומיים ומקומיים עבור שיתופי פעולה יצירתיים (ביניהם רות פתיר, ארי טפרברג, ליאור לרמן ואחרים). בשנים האחרונות ווילד נדדה עם המופעים האקלקטיים שלה בין הולנד, שוויץ וישראל ורק לפני שנתיים היא שבה סופית להתגורר ולעבוד בתל אביב. 

אנה ווילד

אנה ווילד. צילום: מאי אילון

בשבוע הקרוב היא תשתתף בפסטיבל מוסררה מיקס 2020, פסטיבל האמנות השנתי של בית הספר מוסררה לאמנות וחברה. הפסטיבל מתרחש מדי שנה בירושלים, אך בשל הנסיבות הנוכחיות הוא מתקיים במסגרת מקוונת, שבאמצעותה יהיה אפשר לצפות בעבודה שהוזמנה ווילד להציג. 

האם המיידיות והעוצמה הרגשית החיוניות למפגש בין המופיע לבין הקהל במהלך ביצוען של עבודות מיצג יפציעו גם על מרקע המחשב ויצלחו את מבחן המסך? על השאלה הזאת ווילד תדע להשיב רק בעוד מספר ימים. אך התהייה אודות מרכזיותם של האמצעים הטכנולוגיים בחיי האדם לא זרה לה. האופן שבו הקדמה המכאנית מעצבת את זהותנו, מכריעה את תפקיד הנשים במרחב הציבורי ומשפיעה על הצטברות הזיכרון הקולקטיבי בקרב תרבויות, הוא נושא מרכזי שחוזר ברוב היצירות שעליהן עמלה בשנים האחרונות. 

בשיחה עימה טרם נפתח הפסטיבל ווילד מספרת כיצד יצרה את עבודת הווידאו־סאונד שמוצגת בפסטיבל כשהיא לכודה במרחב הביתי במהלך הסגר הראשון, מדוע היא מבקשת להילחם בנרטיב הקיומי הישראלי, ולמה בדיוק היא מתכוונת כשהיא קוראת לעצמה ״אמנית שינון״. 

לזכור את מה שהגוף יודע 

ברבות מעבודותיה, ווילד מבקשת לתת נוכחות פיזית וקולית לשאלות העומדות בלב הפרטיקה שלה: מהו זיכרון? כיצד הוא נוצר? מדוע ובאילו אופנים הוא משתמר? עבודת פרפורמנס מ־2019 שבה ניסתה להתעמת עם הסוגיות הללו ולהציע להן מענה היא Memory, Memory, Kwisatz Haderach (זיכרון, זיכרון, קפיצת הדרך). ביצירה זו היא חברה לרקדנית, משוררת ומתמטיקאית סביון, ויחד הן שיננו בפני קהל צופיהן את ספר המדע הבדיוני עב־הכרס ״חולית״ (Dune), שנכתב על ידי הסופר האמריקאי פרנק הרברט ופורסם בשנת 1965. 

את הספר, ווילד מספרת, היא פגשה לראשונה בנעוריה. ״למדתי בתיכון בבית הספר הדמוקרטי בחדרה, והיו לנו הרבה שיעורים לא סטנדרטיים. אחד מהם נקרא הפילוסופיה של חולית, ושם נוצר המפגש עם הספר, אבל גם עם האפשרות לקרוא בספר מעבר לתוכן שבו, ולראות עולם רחב יותר שהוא מגלם של תיאוריה, פילוסופיה ותרבות״. 

מתוך הפרפורמנס ממורי, ממורי, קפיצת הדרך

מתוך הפרפורמנס ממורי, ממורי, קפיצת הדרך. צילום: נטשה שחנס

birds

ווילד מסבירה שהספר גולל את עלילותיה של ״חברה עתידנית שבה אין יותר טכנולוגיה או מחשבים. הטכנולוגיה שכן קיימת מגולמת על ידי אנשים, ששכללו את היכולות האנושיות שלהם לרמה מתקדמת. אחד הקטעים שנגעו בי הוא תיאור של מסדר נשים.

״מדובר בגוף פוליטי של נשים שעוברות הכשרה מגיל צעיר ולומדות לשלוט בכל דבר בגוף שלהן: ממין העובר ועד הקול שלהן, שהן משנות כך שהן מקנות לו איכות שתתאים לאדם שאותו הן רוצות להפעיל. הרעיון של הטכנולוגיה האנושית קסם לי, בייחוד בהקשר של מדע בדיוני שבו תמיד חושבים על העתיד מתוך נקודת התייחסות להווה״. 

המוטיב הדומיננטי שעליו ווילד נשענת ביצירה הוא יכולת השינון, שפועמת בלב העיסוק שלה. ״אני חושבת על השינון כעל טכנולוגיה אנושית שמאפשרת לשמור ידע ולהביא אותו אל העתיד. מעבר להבט הקונספטואלי, זו יכולת שאפשר לעבוד עליה, מעין שריר שצריך לתרגל אותו. מאז שהייתי ילדה נהניתי לעשות את זה; תמיד היה נראה לי נורא מרשים לדעת דברים בעל פה. זה לא דומה לשום חוויה אחרת שאני מכירה״. 

אני חושבת על השינון כעל טכנולוגיה אנושית שמאפשרת לשמור ידע ולהביא אותו אל העתיד. מאז שהייתי ילדה נהניתי לעשות את זה; תמיד היה נראה לי נורא מרשים לדעת דברים בעל פה. זה לא דומה לשום חוויה אחרת שאני מכירה

בעוד שבמדיות אחרות כמו בקולנוע ובתיאטרון השינון הוא מלאכה טכנית שמתבצעת על ידי שחקנים מאחורי הקלעים, ״אני מנכיחה את זה״, ווילד מחדדת. ״זה גם מעניין אותי מהמקום של וירטואוזיות, של שיכלול של יכולת. מאחר והתעסקתי בעבר בקרקסנות ובמוסיקה, תחומים הדורשים אימון ממושך, כבר הייתה טמועה בי ההתעסקות בדברים שצריך להתאמן עליהם״. 

ווילד לא התחילה את דרכה האמנותית כאמנית פרפורמנס, או כפי שהיא מבקשת לכנות את העיסוק שלה ״אמנית שינון״, ונדמה שהיא מעדיפה להפנות את גבה אל הגדרות שיצמצמו את תחום העיסוק שלה. ״בילדות למדתי מוזיקה במשך הרבה שנים, והרגשתי שזה לא יכול להיות רק זה, תמיד היה עוד עניין. בהמשך, כאמור, התעסקתי קצת בעבודות קרקס, שגרמו לי לחשוב על משוכללות גופנית, על איך עושים דברים עם הגוף ויוצרים באמצעותו סיפור״. 

כשאני מבקשת ממנה לנסות ולמקם את עצמה על פני הסקאלה היצירתית, היא משתפת שבשנים האחרונות החלה לפעול מתוך סטודיו שבו היא מתכננת והוגה את יצירותיה.

״אחרי התואר השני, הבנתי שאני דווקא יותר מוצאת את מקומי בעולם של האמנות הפלסטית, מבחינת השיח והקונטקסט של מה שאני יוצרת. בארץ לא תמיד מכילים משהו שהוא לא לחלוטין תיאטרון אבל מתרחש בתיאטרון, או שהוא לא לחלוטין פרפורמנס־ארט במובן הקלאסי שאנחנו זוכרים משנות ה־60. יש מגוון רחב של אופני פעולה, והמקום שלהם הוא לא רק בתיאטרון או רק בגלריה״. 

נשיות אחרת

בעבודה אחרת, יצירת פרפורמנס מ־2018 הכוללת קטעי אודיו ווידאו, ווילד רתמה את רצונה להטיל ספק במוסכמות חברתיות ליצירת עבודה הדנה בסוגיית הפוריות הנשית והקשר הההיסטורי־חברתי בין גופן של נשים לתפקידן כממשיכות השרשרת האנושית. את Techno-Fertility Choir היא מגדירה בתור תרשים מחזור שעובד לשיר.

בעבודה היא נראית כשהיא מסתובבת בחלל פנימי סגור, מתחממת לאור גחלים רוטטות ומספרת שהיא יכולה להוליד ילד שחור, גבוה ממנה בהרבה, שיהיו לו פריווילגיות רבות מכפי שיש לה (״וסמכו עלי, יש לי הרבה פריווילגיות״, היא מסננת שוב ושוב בחצי חיוך ציני). 

מתוך Techno-Fertility Choir

מתוך Techno-Fertility Choir. צילום: פרנק קליינבך

אנה ווילד, Techno-Fertility Choir

היצירה נולדה, לדבריה, מתוך ״העיסוק שהיה לי בפיריון, במחזור הנשי ובכך שהיכולת ללדת ילדים לא מתרחשת רק במהלך ההיריון אלא במהלך כל חייה של אישה. הרגשתי שאין הרבה התייחסות לזה, אין לזה מקום בחברה.

"לא מלמדים מספיק על מערכת הרבייה הנשית ובאיזה אופן היא פועלת, או על העובדה שהמחזור הוא לא רק כמה ימים של דימום. אפילו נשים בעצמן מתייחסות הרבה פעמים למחזור כאל בעיה שקורית פעם בחודש, צריך לטפל בה ועל השאר לא יודעים ולא מדברים״. 

לא מלמדים מספיק על מערכת הרבייה הנשית ובאיזה אופן היא פועלת, או על העובדה שהמחזור הוא לא רק כמה ימים של דימום. אפילו נשים בעצמן מתייחסות הרבה פעמים למחזור כאל בעיה שקורית פעם בחודש, צריך לטפל בה ועל השאר לא יודעים ולא מדברים

ווילד מדגישה שהיא חשה שישנו ״דיסוננס היסטרי בין כמה הדבר הזה חשוב לבין כמה לא מתעסקים בזה; אבל הרי ככה מייצרים אנשים בעולם. אז התחלתי לחשוב על זה במונחים של העתיד: זו הטכנולוגיה שמאפשרת להביא את האנושות אל העתיד. רציתי לדרוש שיהיה לזה מקום אחר בתרבות, שיכירו בזה״. 

המחשבות על העולם הגופני הנשי המודחק העניקו לה השראה ליצור את Techno-Fertility Choir, וכרוכות בעשייה שהביאה אותה לאמנות השינון. ״ברגע שהתחלתי להתעסק במחשבה על דברים שקורים בגוף שלי ושאני מייצרת בתור אישה כסוג של טכנולוגיה, הרגשתי שאני מציעה לעצמי דרך אחרת לחשוב על העתיד ועל האופן שבו אנחנו מפנטזים עליו. חיפשתי קשר ביני והתחושה הפיזית שלי לבין היכולת שלי לדמיין את העתיד. שינון זו גם טכנולוגיה שמבוצעת על ידי הגוף האנושי״. 

לדמיין מחדש את המרחב הישראלי

הניסיון של ווילד להתוות קשר בין העבר לעתיד בא לידי ביטוי בעבודה בעלת גוון פוליטי בשם עולמות: מחזור שירים כנען־פוטוריסטי, פרפורמנס שהציגה בשנה שעברה. את היצירה היא מגדירה בתור קונצרט מדע בדיוני שחוקר את ההבנה האנושית של העבר ואת האופן שבו הוא מאפשר עתיד מדומיין. 

כשאני תוהה בקול מהו קונצרט מדע בדיוני, ווילד מבהירה שהיצירה היא ״לא הצגה ואין בה ליניאריות של התחלה, אמצע וסוף. העבודה היא מעין מחזור שירים, שזו צורה שמאפשרת מבחינתי לחקור כל מיני רעיונות שקשורים זה לזה בלי בהכרח להגיד מה הקשר ביניהם״. 

מתוך עולמות - מחזור שירים כנען־עתידני

מתוך עולמות – מחזור שירים כנען־עתידני. צילום: רוי סיגל

קטעי הסאונד והשירה שמהם מורכבת העבודה נוגעים במושג שהיא הגתה, לו היא קוראת ״כנען־פוטוריזם״. מדובר בשילוב של שני מונחים: התנועה הכנענית, תנועה אידיאולוגית־תרבותית שנוסדה בישראל ב־1939 ודגלה בזיקה בין העם העברי שחי בארץ במאה ה־20 לבין העמים שחיו באזור באלף השני לפני הספירה; ואפרו־פוטוריזם, תרבות אסתטיקה שבוחנת את ההתפתחות של התרבות האפריקאית ביחס לעולם ולטכנולוגיה המערביים, ומבקרת אירועים היסטוריים וכוללת הבטים של מדע בדיוני, פנטזיה וריאליזם. 

״העבודה התחילה מהרבה קריאה, שגרמה לי לחשוב על הרעיון של כנען־עתידנות. לא למדתי באקדמיה, ולכן אף פעם לא למדתי איך לקרוא טקסט עיוני ולעבוד איתו. אני חושבת שזה מאפשר לי הרבה חופש בדרך שבה אני קוראת. נתקלתי בשני המושגים האלה תוך כדי קריאה, ובשתי הפילוסופיות האלה ראיתי אפשרות אחרת לחשוב על העתיד. הלחמתי ביניהם כי הרגשתי שזה מונח שיכול לעזור לי לחשוב על מה יכול להיות העתיד במרחב הישראלי״. 

ווילד נזכרת שבמהלך לימודיה בהולנד, החלה לחשוב על קונפליקטים שעומדים בבסיס העבודה, הכרוכים במצב החברתי והפוליטי העכשווי במדינה. ״התחלתי לחשוב על ישראליות, כמיטב הקלישאה, כשגרתי בחו״ל.

״התפקיד שהייתי רוצה לקחת על עצמי הוא לאתגר את האופן שבו חושבים על הדברים, את מה שנלקח כמובן מאליו. אם יש תלם שבו הולכים וזה מה שבתי הספר שלנו מלמדים אותנו על ישראליות ועל איך שנראה את העתיד פה, הייתי רוצה להניח אבן בדרך הזאת כדי לגרום לנו למעוד ולשבש משהו באופן שבו אנו חושבים״. 

אם יש תלם שבו הולכים וזה מה שבתי הספר שלנו מלמדים אותנו על ישראליות ועל איך שנראה את העתיד פה, הייתי רוצה להניח אבן בדרך הזאת כדי לגרום לנו למעוד ולשבש משהו באופן שבו אנו חושבים

דרך היצירה, ווילד רצתה לבדוק ״איך אנחנו חושבים על ישראל ועל עצמנו בתור ישראלים ולאן זה יכול ללכת. אני לא סוללת את הדרך בעצמי, זה לא המקצוע שלי, אבל זה כן התפקיד שלי כאמנית לחשוב לאן הדרך הולכת״. 

בעבודה שתעלה במהלך השבוע במסגרת פסטיבל מוסררה־מיקס, ווילד משלבת את ההתמקדות במרחב הישראלי עם עשייה מתוך המרחב הביתי. באתר הפסטיבל היא תציג יצירת וידאו בת שבע דקות בשם Making a Great Leap Forward, שבה היא ניסתה להנכיח ״דיבור שקורה בתוכנו״. 

״זו עבודה שהתחלתי לעבוד עליה בחודשים האחרונים, והיא מתבססת על קריאה של כתוביות, על סאונד ועל מתח שנוצר ביניהם. ניסיתי להשתמש ברעיון של קול פנימי כחומר. התחלתי לעבוד על העבודה בתקופת הסגר הראשון כשהייתי בבית.

״היה לי מכשיר הקלטה, והקלטתי את עצמי עושה דברים בבית. אספתי כל מיני צלילים של עצמי מוזגת מים או פותחת ארון, שנבעו מהחיים שלי בתוך מרחב מוגבל בלי יכולות הפקה משוכללות״. 

האם היא ניסתה להביע באמצעותה את הצורך לתקשר עם העולם הפנימי, שהלך וגבר אצל רבים מאיתנו במהלך הסגר? ווילד מהנהנת וצוחקת. ״הבדידות של להיות כלואה בבית לגמרי קשורה. כן, בתקופה הזו הקול הפנימי היה מאוד נוכח״. 


פסטיבל מוסררה מיקס 2020
מוסררה, בית הספר לאמנות וחברה
15-17 בדצמבר 2020
עבודתה של ווילד, Making a Great Leap Forward, תוצג ב־17.12 

*כוכבית מייצגת שדות חובה

2 תגובות על הכתבה

  1. אתי יפה(אתיקה)

    מעניין מאוד
    אחר,
    חשוב!
    מתכתב עם תנועות שניסו לגעת במהות
    בכל המדיומים, גם בשירה!
    מעניין גם איך ייגע ולאן יגיע….
    אתיקה

  2. נירה כלב

    לפעמים שינון יתר יכול להפריע לתפקוד, אך למשל התפילה היא סוג של שינון יום יומי. החיים -פעם בהחלט יכולים לתת לנו נקודות תצפית לחיים היום.
    אני מוצאת שהשינון המעניין אצלך הוא דווקא בתחום התנועה והמימיקה בפנים שלך. זה ממש נחמד כאילו להעביר את המחשבות שלנו בתנועה, וזה גם משעשע לפעמים. אבל את פשוט נראית לי רקדנית.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden