כל מה שחשוב ויפה
שלושה כיווני אוויר, גלריה ארטורה 2020. צילום: לנה גומון

מגלים אוצרות // הגר רבן

עם תערוכה חדשה בגלריה ארטורה בעמק חפר ומינוי לאוצרת הגלריה העירונית בכפר סבא, הגר רבן עוסקת בשאלות של מקום ומקומיות

הפעם הראשונה

התערוכה הראשונה שאצרתי היתה השדה, תערוכת יחידה של האמנית רותם ריטוב. זו היתה תערוכת הגמר שלי במסגרת לימודי התעודה באוצרות, ואני זוכרת שישבתי קרוב לשעתיים מול המחשב כדי לנסח את המייל אליה, ואיך הרגשתי את האוזניים שלי מאדימות מהתרגשות כשהיא ענתה שזה נשמע לה מגניב ומעניין.

התערוכה התקיימה ב״בצלאל 7 – חדר דימויים״, חלל קטן בתוך מתחם עיצוב ואמנות ברחוב בצלאל בירושלים. זה היה בשיא החורף, דצמבר 2013, ובדיוק התחלתי אז תואר שני בתכנית הבינתחומית באמנויות באוניברסיטת תל אביב (בסגירת מעגל, ממש לפני חודש קיבלתי את תעודת המסטר בדואר רשום הביתה).

הקמנו את התערוכה במשך שבוע, כשברוב הזמן הסתובבנו בגלריה עם נעלי בית וגרביים עבות שקנינו בשוק מחנה יהודה, אחרי שהלכנו לאכול קובה בעזורה והגשם המטורף חרב לשתינו את הנעליים. יום לפני הפתיחה התחיל לרדת שלג, וכמעט ולא הצלחנו להגיע לפתיחה של עצמנו. 

למרות שלא ראיתי שום עבודה של רותם בחיים האמיתיים לפני כן, אלא רק מתוך תיעוד של תערוכות אחרות, בהרבה מובנים התערוכה שלה לגמרי סימנה את הדרך האוצרותית שלי עד היום. העבודות שלה באותה תקופה התעסקו הרבה בנושא של מקום ושל שייכות תרבותית, אזרחית, לאומית ופוליטית, גם דרך תוכן הדימויים עצמם (שבמקרה שלנו עסקו במקומן של ציפורי הדוכיפת המקומיות אל מול הדררות הפולשות), וגם דרך אופי הפעולה שלה, שכלל השתלטות מוחלטת על המרחב באמצעות רצועות מסקינגטייפ. 

רותם ריטוב, השדה

רותם ריטוב, השדה, 2013. צילומים: טל רוזן

רותם ריטוב, השדה רותם ריטוב, השדה

אופן העבודה הדינמי הזה, שמזוהה עם מיצבים תלויי־מקום, כמו גם העיסוק בשאלות של מקום ומקומיות, הם שני אלמנטים שנמצאים בעשייה האוצרותית שלי עד היום. לקראת העבודה על התערוכה הזו קראתי בפעם הראשונה את ״נוף אימפריאלי״ של חוקר התרבות החזותית ו. ג. ט. מיטשל, שמיד הפך לתנ״ך השני שלי (רק כי המקום הראשון שמור כבר שנים ל״חלל וכו׳: מבחר מרחבים״ של ז׳ורז׳ פרק).

תהליך העבודה האוצרותי על מיצבים תלויי־מקום הוא תהליך שונה מבחירה של עבודות קיימות, ולפעמים הוא מרגיש כמעט שיתופי – לאמנית, לאוצרת וגם לקהל שמגיע לתערוכה בסופו של דבר. כשאני חושבת על זה, לאורך השנים, כמעט ולא נתקלתי במצב שבו אני מגיעה לסטודיו של אמנית ופשוט בוחרת עבודות קיימות לתערוכה. 

התחנה האחרונה

ממש עכשיו נפתחת תערוכה שאצרתי בגלריה ארטורה – גלריה חדשה שנפתחה בשנה האחרונה בעמק חפר. הגלריה הוציאה קול קורא לפני כמעט שנה, ואני אחת מחמישה אוצרים ואוצרות צעירים וצעירות (לא מבחינה גילאית, כמובן) שנבחרו להציג את התערוכות במהלך השנה. חלק מהחזון של הצוות שהקים את המקום הוא להתנסות בכמה שיותר כיוונים אמנותיים ולאפשר יצירה ניסיונית במקום.

התערוכה נקראת ״שלושה כיווני אוויר״, ומשתתפות בה שלוש אמניות שבשנים האחרונות סללו את דרכן מעבודות דו־ממד לתלת־ממד: בר דביר־רחמים, נעם ונקרט וענת קינן. העבודות שלהן עוסקות בגוף האדם, במיקום שלו, בתנוחות שלו, בעולמות הפנימיים שהגוף מכיל.

כל אחת מהן יצרה עבודות חדשות במיוחד עבור התערוכה, ומתוך התאמה לתנאים הפיזיים הייחודיים של הגלריה, שכוללים בין היתר אזור עם תקרה בגובה חמישה מטרים ואפשרות לצפות בתערוכה במבט עילי מהקומה השניה. חלק מהעבודות בתערוכה נוצרו ישירות על קירות הגלריה, יצירה אחת נתלתה מהתקרה הגבוהה ואחת נוספת מחוברת בקידוח והברגה לרצפת החלל.

שלושה כיווני אוויר, גלריה ארטורה

שלושה כיווני אוויר. צילום: לנה גומון

בר דביר־רחמים, שאיפה־נשיפה

בר דביר־רחמים, שאיפה־נשיפה. צילום: לנה גומון

נעם ונקרט, איזון לילי

נעם ונקרט, איזון לילי. צילום: לנה גומון

ענת קינן, Mise en Abime (פרט)

ענת קינן, Mise en Abime (פרט). צילום: מ״ל

birds

במהלך הקמת התערוכה עשינו לא מעט ניסיונות לתעד את היצירות עצמן, וגילינו שפשוט אין בנמצא זווית שממנה ניתן לראות עבודה כלשהי בנפרד. העובדה הזו לגמרי משקפת את תהליך העבודה שלנו לקראת התערוכה, שכלל הרבה מפגשים משותפים, ביקורי סטודיו גם שלי וגם של האמניות אחת אצל השניה וכן תיעוד ושיתוף של תהליכי העבודה. זו תערוכה שבאופן מובהק לא יכולה להתקיים בשום מקום אחר – היא מותאמת לחלוטין לחלל הגלריה, ונחווית כולה כסביבה אחת. 

מכל מלמדי השכלתי

אחת החוויות המכוננות שלי כמבקרת בתערוכה התרחשה ב״512 שעות״ של מרינה אברמוביץ׳ בגלריה סרפנטיין בלונדון בשנת 2014. באותו קיץ טסתי ללונדון במיוחד כדי לראות את התערוכה (ועוד כמה מחזות זמר. גילוי נאות: אני בן אדם של מחזות זמר). הגעתי אליה במשך שלושה ימים ברציפות, ובאחרון שבהם אפילו יצא לי לדבר איתה קצת ולקבל חיבוק לקראת הנסיעה חזרה הביתה.

ביום הראשון הייתי שם שעתיים, ביום השני משהו כמו שלוש וחצי שעות. בכל חלל בגלריה התרחשה פעילות אחרת, והפעילויות השתנו בכל יום: פעם אחת התבקשתי ללכת הכי לאט שאני יכולה מצד אחד של החדר לצד השני, בפעם אחרת שכבתי על מיטת שדה עם כיסוי עיניים ואוזניות אטומות לרעש, בפעם נוספת עמדתי והסתכלתי לאנשים זרים בעיניים במשך דקות ארוכות (ואולי אף יותר – אי אפשר לדעת, כי אסור היה להכניס לשטח התערוכה טלפונים, שעונים או כלי כתיבה משום סוג).

הגר רבן

הגר רבן. צילום: אור קפלן

בעבודה האוצרותית שלי אני לרוב לא עוסקת באופן מיוחד בפרפורמנס – אלא אם כן מדובר באירוע שמלווה תערוכה כלשהי. התערוכה של מרינה אברמוביץ׳ היתה כל כולה פרפורמנס – אבל לא שלה, אלא של קהל המבקרים שהשתתף בה. אופן ההתייחסות הזה לקהל – כשחקן המרכזי בהתרחשות האמנותית – הוא משהו שעורר בי הרבה מחשבות ושלקחתי איתי הלאה.

מעבר לזה, התערוכה הזו עוררה בי הרבה מחשבות סביב הנושא של נוכחות פעילה ומודעת של הקהל בחלל התערוכה, וסביב אופן החוויה שלנו את הזמן בתוך חלל של תערוכה. המחשבה האחרונה התעוררה אצלי אחרי היום השלישי בתערוכה, שבו נכנסתי לחלל בשעה רבע לעשר בבוקר, וכשיצאתי ממנו גיליתי שהשעה כבר ארבע אחר הצהריים, ושישבתי וספרתי עדשים וגרגירי אורז במשך שש שעות רצופות. 

תערוכת החלומות

ככל שאני חושבת על זה יותר, נראה לי שבנקודה הזו אין לי בהכרח תערוכת חלומות אחת ספציפית על הפרק. הגורמים העיקריים שמפעילים אותי הם הסביבה והחלל, ואני מוצאת את עצמי חולמת לאצור תערוכות במבנים, חללים או מקומות מסוימים שנראים לי מסקרנים, מאתגרים, או מתאימים לאמנים/ות שאני אוהבת במיוחד.

אם לדוגמה אמצא את עצמי יום אחד אוצרת תערוכה בבית הנסן, באולם הענק של מוזיאון הרצליה, בטחנת הקמח במוזיאון ארץ ישראל, באולם הטורבינות של הטייט מודרן או בביתן הישראלי בביאנלה בוונציה – ללא ספק אוכל להגיד שהגשמתי חלום. 

בקרוב אצלך

ממש לאחרונה התמניתי לתפקיד האוצרת של הגלריה העירונית בכפר סבא. חלל הגלריה הוא פשוט המתנה המושלמת לאוצרת שאני: רחב ידיים אבל לא קובייתי לגמרי, מאפשר תצוגה קלאסית אבל מכיל גם טוויסט בעלילה האדריכלית, שפותחת פתח להפתעות במרחב. בחודשיים האחרונים אני עובדת באינטנסיביות על לוח התערוכות לשנת 2021, שאותו אני בונה בעיקר מתוך מחשבה על שיתופיות, מקומיות וקהילה. 

השנה עתידה להיפתח עם תערוכת יחידה ראשונה לאמנית סתיו פורגס, שאת העבודות שלה היה אפשר לראות עד היום בין השאר בזומו בחצור הגלילית, בשבוע העיצוב בירושלים, בשבוע האופנה האלטרנטיבי ובאירועי ״חייבים אמנות״ שהתקיימו לאחרונה בתל־אביב. את התוכן עצמו אני עוד שומרת כרגע בסוד, אבל יכולה לומר שאם תגיעו לראות את התערוכה – אני מקווה שתרגישו בבית.


רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת [email protected]
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

מתוך חומר אפל מאוד, גלריה חנינא

שירה ריימן. חומר אפל מאוד, גלריה חנינא. צילומים: ציקי אייזנברג

מתוך חומר אפל מאוד, גלריה חנינא

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden