כל מה שחשוב ויפה
טובה לוטן, מסה, בית האמנים, תל אביב
טובה לוטן, פרט מתוך מסה, בית האמנים, תל אביב. צילומים: טל ניסים

טובה לוטן // מסה

טובה לוטן מציגה בבית האמנים בתל אביב את המיצב ״מסה״, המורכב משכבות של חלקי מעילים פרומים, כשריד ארכיאולוגי אישי, המציע ״הרהור חילוני, מה שבין אדם וארון החיים שלו״

הפרטים הטכניים

טובה לוטן, ״מסה״, מיצב בבית האמנים, תל אביב; אוצר: אורי דרומר.

מי אני

טובה לוטן, אמנית מולטי מדיה (ציור, צילום, תפירה, מדיה דיגיטלית). ילידת 1952, חיה ויוצרת בתל אביב, מזוהה בטעות כפשניסטה תל אביבית.

העבודה

״מסה״ היא פרויקט שנכנס לארון הבגדים שלי, מפרק, מצרף, מאחה, מרכיב ומחסיר. הוא גם הפרויקט ש״הוציא מהארון״ את הפיסול שלי – חלק מזה בהשפעת האוצרות של אורי דרומר. זה מיצב שתוכנן במיוחד לקיר אמן בבית האמנים תל אביב (אוצרת איריס נדל).

אני אוהבת בגדים, מתקשה להיפרד מהם. מתלבשת רגשית. רואה במעשה ההתלבשות ״כתיבה״ יומית. בגד הוא טקסט גופני ותרבותי, מעטפת שנייה לגוף. שימור חלקי בגדים, כמוהו כשימור מילים ממשפט שהיה. בהמשך הם יהיו יחידות בנייה לכתיבה הבאה.

אני מפרקת מעילים, פורמת את התפרים, מחלצת את החלקים שמשמרים את עקבות הבגד, עקבות העיטוף, עקבות הגוף. בהבדל משמעותי מפרימה, קריעה היא הרס ופצע, מותירה צלקות שאינן ניתנות לאיחוי גם לאורך זמן (מקובל לקרוע את דש הבגד בהלוויה, בפרידה מהמת). פרוק המעילים הוא מעשה אריאדנה ששמר את תוואי תנועתה במערת המינוטאור, התוואי אל מסת הגוף, משא הנפש וסימון נתיב למסע.

המיצב ״מסה״ הוא מקום ליחיד, מרחב צר ללא מוצא, (60X160 ס״מ). אני תוחמת אותו באמצעות רישום גדול ממדים התלוי מול קיר האמן. הכניסה והיציאה ממנו מתאפשרת דרך פתח צר. בתוך החלל מוצבים שני אובייקטים פיסוליים – רליקים חילוניים. המייצב ממוקם בנתיב מעבר, בכניסה לבית האמנים. ניתן להבחין בתכולתו רק דרך מפתחים צרים הנגלים לעיני העוברים במקום. הוא נסתר מאחורי רישום שהפך לאלמנט אדריכלי.

באמצעות פחם וגרפית, מתוארת במרקם כהה ודחוס, הגדלת פריסה של בגד מפורק. מצידו האחורי מרופד הרישום בשתי יריעות לבד שנחתכו למידותיו. שינוי סדר הגודל מפקיע את הפריסה מבגד לממדי אוהל. שכבות הלבד שמרפדות את הרישום מצידו האחורי תומכות בהקשר זה.

בצמוד לקיר, בגובה העיניים משופדים חלקי מעילים על בורג הבולט מתוך הקיר. דחוסים לכדי גוש טקסטיל צפוף, חוזרים למצבם הגולמי כפי ששוחררו מהבגד. האובייקט השני מונח מתחת למסה רב שכבתית זו הוא מגש עץ שעליו נערמות פיסות שרידי בד צרים וארוכים, שנותרו מסדרה קודמת.

בין הרישום ושני האוביקטים מתהווה מעצמו הרכיב הרביעי ה״ריק״; אותו אתר שמתוכו התגבשה המסה, שאודותיו היא מספרת את משאו שהיא נושאת ושבעקבותיו מסמנת תוואי. וכך, בנקודת המעבר נוצרת פנייה לעוברים ושבים, להיכנס ולשהות בחלל צר, לא הרואי, המציע הרהור חילוני, מה שבין אדם וארון החיים שלו

בין הרישום ושני האוביקטים מתהווה מעצמו הרכיב הרביעי ה״ריק״; אותו אתר שמתוכו התגבשה המסה, שאודותיו היא מספרת את משאו שהיא נושאת ושבעקבותיו מסמנת תוואי. וכך, בנקודת המעבר נוצרת פנייה לעוברים ושבים, להיכנס ולשהות בחלל צר, לא הרואי, המציע הרהור חילוני, מה שבין אדם וארון החיים שלו.

עם או בלי קשר למגפת קורונה הגעתי למעשה פירוק הארון רק במחצית השנה האחרונה, זה המשכו של העיסוק שלי בבית כמעטפת, ובאדריכלות המייצגת את המשאלה לבית (בתערוכה ״תוכניות למגורים״, 2016, בגלריה הקיבוץ, אוצרת יעל קיני; ובתערוכה ״העתקת שמש״ 2017, גלריה הלובי, אוצרת אורית מור). המעבר לבגד כמוהו כהתקרבות צעד נוסף קרוב יותר למעטפת העור. בנוסף יש לזכור, הבגד מגלם מיתוג, תיוג, מגדור, הפעלת סמכות וכוח.

עצם גופא, הגלריה החברתית, מוסררה

עצם גופא, הגלריה החברתית, מוסררה. צילום: דוריאן גוטליב

שמיכה ליחיד, הביאנלה במוזיאון ארץ ישראל

שמיכה ליחיד, הביאנלה במוזיאון ארץ ישראל. צילום: הדר סייפן

birds

אני מציגה בשתי תערוכות קבוצתיות המוצגות בימים אלה עבודות העוסקות בגוף /בגד האחת ״עצם גופא״ 2020 (אוצר אורי דרומר) הגלריה החברתית לאמנות בית ספר הגבוה לצילום מוסררה והשנייה היא ״שמיכה ליחיד״, המוצגת בבינאלה לאמנות ועיצוב במוזיאון הארץ (אוצרים: אנריאטה אליעזר ברונר, יובל סער, ניר הרמט, מירב רהט, ליאורה רוזין).

השמיכה עשויה ממעטפות ניר מרופדות מחוברות זו לזו בתפירת מכונה ביתית. המבנה שלה סוטה מהמקובל. היא אינה רבועה, שוליה משוננים, גריד המעטפות אינו ישר. פני השטח והתפרים החופשיים מעידים על המשא ומתן של הגוף התופר ומסת המעטפות. כמטאפורה לעור מציע המרקם, רישום סיסמוגרפי של תכנים מודעים ולא מודעים. גם הטקסטורה הנפחית של המעטפות החתומות מעוררת מחשבה על מכלים האוצרים ״חומר לילי״: רגשות מחשבות, חלומות פחדים סודות.

תעבירו את זה הלאה

הייתי רוצה להציב את העבודה באזורי הכניסה למקומות שיש בהם קודש. למשל ברחבה שלפני בית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי. מבנה דת המעורב בחולין התל אביבי, כפניה שקטה לעוברים ושבים.

אני רואה במיצב מרחב מעבר לאדם שתהיה לו תהודה פנימית, המספק עצירה יומית חילונית, רגע לפני הכניסה והיציאה מהטקס הדתי או ממסגרות החיים האחרות. העבודה מסה / משא / מסע פונה לאזורי גוף נפש. זה יהיה רליק רחוב חילוני המדבר על תנועה ומקצב של ויתורים והחלטות של יום יום, מה שבין האדם לעצמו וארון החולין שלו.

ללא כותרת, מתוך התערוכה Line aginst Line.

ללא כותרת, מתוך התערוכה Line aginst Line. צילום: מ״ל

פלוס אחד

בחרתי לחזור לקריאה עכשווית של עבודה מתחילת דרכי האמנותית. ציור ללא כותרת (שמן על בד, 140X200 ס״מ, 1989) שהוצג בתערוכה קבוצתית Line Against Line בקרמליטה קלויסטר בפרנקפורט שאירחה אמנים מגלריה שלוש בתל אביב.

זו עבודה גופנית חומרית בצבעי שמן וצבעים תעשייתיים. בפעולה הציורית חוזרים מוטיבים של עיטוף, כיסוי וגילוי, יחסי פנים חוץ. הציור מתאר מרחב כהה בשכבות צבע אפורות סגולות המונחות על שכבה פנימית של צבע אדום. האדום בשכבה הראשונה מבצבץ מתוך האפורים.

במסה זו חפורים באמצעות סכין חיתוך מה שנראה כחלונות עגולים. הם מסודרים בקומפוזיציה במבנה קלף. במרכז, לב העבודה, ארבעת החלונות הגדולים. ובפריפריה, נמצאים ארבעת החלונות הקטנים.

ביניהם נע רישום החרוט בחומר בתנועה היקפית שיוצר צורה כמו רבועה שהיא בית ספק שולחן. בתחתיתו הוא מתנקז למבנה כפול של שני דימויים הנתונים האחד בשני: ראש גבר החפור בחומר, ובתוכו רישום סכמטי של ילדה. המרחב הציורי מרובה במעטפות, מציע נתיבי תנועה שונים, ומרמז על צמיחה והשתנות.


רוצה להשתתף במדור עבודה בעיניים? שלחו לנו מייל לכתובת [email protected]
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden