כל מה שחשוב ויפה
קרקס הבריחה: שבוע העיצוב ירושלים 2021
רעות דפנא
רעות דפנא. צילומים: שקד גרדשטיין

רעות דפנא: עבודת שורשים בציור

בתערוכה ״שאלות של מקום״ בבית האמנים בתל אביב רעות דפנא מציירת היסטוריה אישית, משפחתית וקיבוצית, שנוגעת במיתולוגיה הישראלית וכוללת את שיר הילדים המפורסם הוּדִי חֲמוּדִי ואת מלחמת יום הכיפורים

חגית: הי רעות, מה שלומך? 

רעות: מעולה! 🙏 ❤️ ☺️ ואת?

חגית: אצלי יופי  התערוכה כבר תלויה? איך היו הימים האחרונים?

רעות: ימים מאוד מרגשים! התערוכה כבר תלויה ומוכנה 

חגית: ונראית כמו שדמיינת אותה?

רעות: אפשר להגיד שכן, אני מאוד מרוצה, והחלל של בית האמנים מחמיא לה מאוד 🙂 נורית טל־טנא (האוצרת) עשתה עבודה נהדרת!

חגית: נשמע טוב. זו תערוכה שמספרת סיפור, אבל הסיפור הוא לא בדיוק אישי שלך, מה קורה שם?

רעות: כמו התערוכה הקודמת שלי, גם נקודת המוצא של התערוכה הנוכחית היא הילדים שלי. בפרויקט הקודם עבדתי במשך כשש שנים על סדרת רישומי ענק באבקת פחם, בהם רישומים של אילון וניצן ישנים. 

הפעם זו סוג של עבודת שורשים ענקית שמוקדשת להם. כדי לענות על השאלות של הבת הקטנה שלי, שבגיל שלוש התחילה לשאול על סבא יואב ז״ל, שגם אני לא זכיתי להכירו, חמותי מיכל פתחה את האלבומים הישנים כדי להראות להם את סבא. מצאנו שם אוצר אדיר של תמונות, שצילם אביטל דפנא, סבא של אסף, בן זוגי. 

אביטל צילם את ילדיו יואב, גלעד, יעל ואהוד – הוא ״הודי חמודי״ משיר הילדים, שנהרג במהלך מלחמת יום כיפור. מהתמונות המשפחתיות הגעתי לארכיון הקיבוץ שמלא בעשרות אלפי תמונות מהקמתו ועד היום. התחלתי למצוא קשר בין התמונות הישנות לתמונות שאני מצלמת היום בביתי וברחבי הקיבוץ והתחלתי להיכנס לעומק של התמונות והסיפורים. 

זה רק קצה הקרחון: העבודה הזו מחברת את הילדים שלי למשפחה ולקהילה, וזה משהו שיוכל להישאר גם לדורות הבאים ויש לו חשיבות גדולה. גם בהקשרים המשפחתיים, גם הקיבוציים וגם ברמה האוניברסלית

אני מרגישה שזהו רק קצה הקרחון. ואני חייבת להודות שזה די ממכר. העבודה הזו מחברת את הילדים שלי למשפחה ולקהילה, וזה משהו שיוכל להישאר גם לדורות הבאים ויש לו חשיבות גדולה. גם בהקשרים המשפחתיים, גם הקיבוציים וגם ברמה האוניברסלית

חגית: רגע רגע. יש פה המון שמות. תעשי סדר

רעות: הילדים הם ניצן בת ה־4 ואילון בן 7. אסף, אבא שלהם, הוא יליד מעוז חיים, הקיבוץ שבו אנחנו גרים בארבע וחצי השנים האחרונות. ניצן מתעסקת הרבה מאוד במוות, היא מציירת על אבנים וכותבת מכתבים לסבא יואב. והיא מאוד אוהבת אותו, למרות שלא ראתה אותו מעולם. התמונות, הסיפורים ועכשיו הציורים שלי מאוד עוזרים לה להתחבר

חגית: זו סדרת ציורים שיוצאת מעץ המשפחה?

רעות: זה באמת טיפה סבוך ומורכב, וזו רק ההתחלה – אביטל דפנא היה ״צלם הבית״ של הקיבוץ, ורוב הציורים נעשו בהשראת הצילומים שלו. אליהם נוספו צילומים נוספים שמצאתי בארכיון הקיבוץ, ובהמשך גם צילומים שלי בתוך המשפחה ובקיבוץ – זה בסיס הציורים בתערוכה

רעות דפנא, שאלות של מקום רעות דפנא, שאלות של מקום רעות דפנא, שאלות של מקום

רעות דפנא, שאלות של מקום

חגית: ולבסוף, כמה ציורים את מציגה? כמה הרקע הסיפורי נוכח בהם?

רעות: 23 ציורים בצבעי שמן ורישומים באבקת פחם על נייר ועל קנווס. אבל הם לא רק ציורים אישיים של המשפחה הגרעינית, אלא ציורים של הקהילה שבה אני חיה. מה שהכי מרגש בפרויקט הזה הוא החיבור שהוא יצר עם חברי הקיבוץ. אני מזמינה אותם לסטודיו כדי לשמוע מהם על האירועים שאותם אני מציירת ולקבל עוד פיסות מידע כדי להצליח לחבר את כל חלקי הפאזל העצום הזה. 

מסתבר שזו לא עבודה פשוטה בכלל. אבל זה פשוט מרתק! ומבחינתי זו עוד דרך למצוא חיבור לקהילה הזו ולהרגיש שייכת. זו עבודת מחקר שלא מפסיקה להפתיע, אני מוצאת עוד ועוד חיבורים שלא התכוונתי אליהם בכלל ופתאום נוצרים קשרים בין תמונות אקראיות

חגית: זה קיבוץ קטן?

רעות: קטן עד בינוני 🙂 הוא מרגיש כמו משפחה אחת גדולה. גם נורית טל־טנא שאצרה את התערוכה נשואה לבן הקיבוץ, מה שהופך את הפרויקט הזה למרגש במיוחד. גם למשפחה שלה יש ייצוג בתערוכה 

חגית: מקסים 🌿 ומאין את מגיעה? 

רעות: אני במקור ממושב שרונה, בת למשפחה של חקלאים. אבא שלי עבד הרבה שנים עם גידולי השדה של מעוז חיים, ודרכו פגשתי את אסף 

birds

למדתי בהרבה מקומות לאורך השנים (והיד עוד נטויה). למדתי רישום קלאסי אצל אבינועם קוסובסקי, קורס צבע אצל ארם גרשוני, עשיתי קורס בגרמניה אצל Dirk Dzimirsky שמתמחה ברישומי פחם על קנווס, אני בוגרת לימודי אמנות פלסטית במכון לאמנויות תל־חי, ובשנה האחרונה למדתי אצל אלי שמיר

חגית: עשית דרך ארוכה, ונשארת קרובה להתיישבות העובדת 🙂

רעות: ועכשיו אני מרגישה בבית 🙂

הילד אהוד, שגדל ולימים נהרג במלחמת יום כיפור

חגית: לעומת רישומי הפחם ואבקת פחם, הציורים הפעם מאוד צבעונים 

רעות: את הטכניקה של רישום באבקת פחם הכרתי בטיול בתאילנד לפני כ־15 שנים וזו הייתה הטכניקה העיקרית בעבודותיי. בתערוכה מוצגים רישומים קטנים בטכניקה הזו, אם כי בדרך כלל אני עובדת בפורמטים מאוד גדולים. הפעם החלטתי לצאת מאזור הנוחות שלי ולהציג עבודות בשמן. למרות שאני מרגישה פחות בטוחה בטכניקה הזו.

הרקע הוא צבעוני אבל השפה עדיין נשארת רישומית ברוב העבודות

חגית: כמעט איורית, אפילו. ניסית לשמור על קו נאיבי ולא פרשני?

רעות: כל עבודה היא עולם ומלואו, חלקן מאוד מורכבות, מלאות בפרטים, וחלקן אווריריות. בעבודות המורכבות יותר יש הרבה עומק והרבה זוויות התבוננות. וגם באווריריות יותר החלל שנשאר ריק נתון להרבה פרשנויות. אפשר לכתוב ספר על כל אחת מהן.

קשה להחליט מתי להשאיר את הרקע הצבעוני ומתי למלא אותו, אחד האתגרים הכי קשים בעבודה הוא לדעת מתי לעצור

חגית: ממש! עד כמה התמונות מבוססות על הצילומים מהעבר וכמה התרחקת?

רעות: רוב העבודות מבוססות על הצילומים מהארכיון. לא שהתרחקתי הרבה, בעיקר מצאתי חיבורים בין אז להיום. לא כל העבודות נכנסו לתערוכה, אבל יש כמה סדרות של עבודות שחלקן צולמו בשנות ה־60-70 ועשיתי להן גם גרסאות חדשות מצילומים שלי.

יש מסורות בקיבוץ שנשארו, כמו תחרות משיכת החבל שממש ריגש אותי לראות ולתעד. בגרסה החדשה גם אילון בני השתתף, מה שהפך את האירוע לעוד יותר מרגש. 

רעות דפנא, שאלות של מקום רעות דפנא, שאלות של מקום

רעות דפנא, שאלות של מקום רעות דפנא, שאלות של מקום רעות דפנא, שאלות של מקום רעות דפנא, שאלות של מקום

גם הטיפוס על עמוד הוא נושא שחוזר אצלי – התמונה שממנה הכל התחיל היא תמונה של יואב דפנא (הסבא של ילדיי) שמטפס על עמוד כשחבריו מחזיקים אותו, בתחרות הורדת כובע. לפני כמה חודשים צילמתי וציירתי ילדה במשפחה מטפסת באותה התנוחה

חגית: הרקע הצבעוני האחיד מנתק את ההתרחשות מזמן ומקום. זו בחירה שלטעמי מדגישה את התלישות דווקא. את נוגעת בעבודות גם בנקודות כואבות ובעיקר בסיפור השכול המשפחתי

רעות: נכון. התלבטתי אם להוסיף את הרישומים האלה, והבנתי שיש להם הרבה חשיבות. זה חלק בלתי נפרד מהסיפור המשפחתי, הקיבוצי והלאומי. היום ימי הזיכרון הם הזדמנות של המשפחה המורחבת להיפגש ולחלוק סיפורים

חגית: הסיפור הזה נוכח או רק מרומז?

רעות: יש לו מקום של כבוד, אבל הוא לא הסיפור המרכזי. יש עוד הרבה סיפורים כואבים בתערוכה, ואני תמיד חוששת מהתגובות של המשפחות לגבי העיסוק שלי ביקיריהם. וכמובן יש גם הרבה סיפורים שמחים 🙂

״הוּדִי חֲמוּדִי, הוּא בֶּן־אֲבִיטַל
שְׁאֵלָה רִאשׁוֹנָה אֶת אָבִיהוּ שָׁאַל…״ 

השיר נכתב בשנת 1942 לכבוד יום הולדת שלוש של הילד אהוד, שגדל ולימים נהרג במלחמת יום כיפור. את השיר כתב סבו, משה דפנא (שכתב גם את ״אמא יקרה לי״ ויצירות נוספות ), הלחין אותו נחום נרדי והוא הפך לאחד משירי הילדים המוכרים ביותר. גם אני גדלתי עליו

חגית: גם אני. אבל אני חושבת שילדיי כבר לא 🙂 יש פה סיפור שושלת מאוד ישראלי, עצוב

רעות: אוף. כן. ממש עצוב

חגית: אבל אולי גם אופטימי, הרי הסיפור נמשך ודורות חדשים מצטרפים. היום את אופטימית?

רעות: אני תמיד אופטימית! טוב, נו, כמעט תמיד 😉 

אני חושבת שהדור החדש הוא מוצלח מאוד, אני מלמדת בסטודיו קבוצת תלמידות כשרונית ונפעמת כל פעם מחדש מהידע והיכולות שלהן. ומרגיש לי שילדי הקיבוץ, שגדלים על הסיפורים האלה, סופגים את הערכים של הקיבוץ הישן, של הערך הגדול שיש לקהילה, של שותפות, עזרה הדדית וכבוד


רעות דפנא | שאלות על מקום
אוצרת: נורית טל טנא
בית האמנים, רח׳ אלחריזי 11, תל אביב
נעילה: 30.1.2021

רעות דפנא, שאלות של מקום רעות דפנא, שאלות של מקום

*כוכבית מייצגת שדות חובה

2 תגובות על הכתבה

  1. נירה כלב

    גילוי נאות: אני עובדת עכשיו(בהתנדבות) בארכיון הקיבוץ ,אתן מתארות לכן, כל ערב תרבות האנשים באים לחפש חומרים בארכיון , מחפשים, מצלמים, שואלים שאלות איפה, מתי,…מחפשים חומר בעלוני הקיבוץ שנשמרו עוד משנת 1945, חלקם הושמדו בשנת 1948 אך מכיוון שנשלח עותק מכל עלון לארכיון גבעת חביבה הם צולמו מחדש. לפעמים הדיו נמחק ויש לשוב ולהדפיס מחדש. כל מפגש תרבותי נשען על העבר. אנחנו שומרים גם ציורים של ציירי הקיבוץ, גם פסלים, ואוספים , גם ספרים שנכתבו בידי חברי הקיבוץ. אנחנו דרים במבנה בית התינוקות הישן שהתפנה אל מבנה ממוגן יותר-אשכול גנים ממוגן. הבית גדול ומרווח בן 6 חדרים ואולם רחב ושתי מרפסות.

    1. רעות דפנא

      איזה יופי של שיתוף. עבודת הארכיון היא כל כך חשובה והכרחית. עכשיו אני מבינה את המשמעות העמוקה שלה. תודה לך נירה!

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden