כל מה שחשוב ויפה
דביר כהן קידר במוזיאון אשדוד
דביר כהן קידר במוזיאון אשדוד. צילומים: דפנה גזית

דביר כהן קידר: שפת הגוף פוגשת את שפת הציור

בתערוכה במוזיאון אשדוד, דביר כהן קידר חוזר לרנסנס ולראשית הצילום, מצטט מהמקורות ומוסיף להם שכבה גרוטסקית משולחת רסן, מערערת וביקורתית

חגית: הי דביר, מה שלומך בסגר השלישי?

דביר: היי חגית, לא פשוט, אבל מחזיקים מעמד. איך את?

חגית: אצלי טוב, אם כי מבלבל. קשה לשמור על רצף עבודה 🙂 קראתי על התערוכה ״רפאים״ באשדוד – שנפתחה וכעת עומדת סגורה וממתינה לסוף הסגר – והופתעתי לגלות שהיא התחילה להתגבש בכלל לפני הקורונה. נראית כל כך אקטואלית. התערוכה מאגדת מיני־תערוכות־יחיד של 15 אמנים, ואתה ביניהם

דביר: נכון, האוצרים של התערוכה – יובל ביטון ורוני כהן בנימיני – החלו לעבוד על התערוכה לפני פרוץ המגיפה. הם הגיעו לביקור סטודיו אצלי ממש בשלביה הראשונים של מגיפת הקורונה, כשעוד לא היה ברור לקראת מה אנחנו צועדים

חגית: והעבודות שלך בסדרה הזו מהדהדות תקופות רחוקות שגם עליהן שרתה חרדת מגיפה

דביר: כן, המהלך שעשיתי בגוף העבודות המוצג במוזיאון אשדוד, הוא מבט אחורה, להיסטוריה של הציור בפרט והאמנות בכלל. הנראות המפורקת בעבודות האלו לא מתייחסת דווקא לפן הביולוגי של מגיפות, אלא לחוויה הקיומית שלנו כבני אדם, בכל עידן באשר הוא

דביר כהן קידר

דביר כהן קידר. צילומים: דפנה גזית

דביר כהן קידר, דיוקן נערה צעירה, בעקבות פטרוס כריסטוס

דיוקן נערה צעירה, בעקבות פטרוס כריסטוס

דביר כהן קידר, דיוקן הדוג'ה ליאונרדו לורדאן, בעקבות ג'ובאני בליני

דיוקן הדוג'ה ליאונרדו לורדאן, בעקבות ג'ובאני בליני

חגית: בעבודות קודמות שלך התחברת לז׳אנרים אחרים באמנות – כמו פופ ארט, מאנגה וסטריט ארט. והנה אתה מעמיק לחקור את תולדות האמנות, ומגיע לרנסנס. השיבוש מגיע אחרי הדימוי המזוהה. באיזו טכניקה אתה עובד?

דביר: זו הייתה החלטה מודעת. אני משתדל לא להישאר בסגנון אחד לאורך זמן. כאשר אמנים דבקים בסגנון מסוים, אפשר לחשוד שהם הפסיקו לחשוב ופשוט עונים על ציפיות של אחרים, ונשארים במקום בטוח ומוכר, במקום להתפתח.

גוף העבודות שאני מציג במוזיאון אשדוד מורכב מציורי שמן וממונוטייפים. ציורי השמן משלבים בין שתי טכניקות – הטכניקה הפלמית המסורתית, הבנויה מאנדרפיינטינג ומשכבות שקופות של צבע (גלזורות); בנוסף לטכניקה ציורית אקספרסיבית, עכשווית ומשולחת רסן.

המונוטייפים שייכים לטכניקת הדפס. אני עובד על לוחות אבץ, ובמקום לחרוט על הלוח ובכך לייצר גלופה, אני פשוט מצייר על הלוח, ולכן כל הדפס הוא חד פעמי

חגית: והכל שלך? אין כאן פרינט של דימוי המקור ועבודה על גביו?

דביר: לא לא J הכל שלי – ציירתי הכל במו ידיי, אני לא עובד על בדים מודפסים. הבדים שלי מתחילים בלבן ואני בונה את הכל מאפס. כמובן שהרפרנסים ברורים וידועים

חגית: הניכוס ברור, והתוצאה מרשימה. אז בוא נדבר רגע על ציור אקספרסיבי ומשולח רסן… אף פעם לא ראיתי אצלך צבעוניות כזו, וגם ההחלטה להתפרע, להשחית את פני הדמויות, כאילו עדיין מחזיקה את החוט של המקורות

דביר: זה היה רגע של לצאת מאיזור הנוחות שלי. לא הייתי רגיל לעבוד בשפה ציורית אקספרסיבית. מעולם לא תפסתי את עצמי כווירטואוז. לכן ניגשתי לכל הפרויקט הזה עם המון ענווה והמון התרגשות. עשיתי כמה טסטים קטנים לפני שעברתי לבדים הגדולים – כדי להכיר את האופן שבו שפת הגוף שלי פוגשת את שפת הציור

כמו מוזיקאי שפונה למוזיקה קלאסית

חגית: מה עורר את המשיכה שלך לשם? לרנסנס, לשילוב של הפיגורטיבי עם השיבוש האקספרסיבי – א־לה פרנסיס בייקון, אדריאן גני?

דביר: אני ממשיל את המהלך שלי בפניה לאמנות המסורתית למוזיקאי שפונה למוסקה קלאסית: הנחת היסוד היא שהעבר מכיל גדולה, ואני מגיב לגדולה הזו באינטרפרטציה, בשיח פנים ציורי.

עשיתי כמה בחירות כדי להתרחק מהמקור: עשיתי בלואו אפ לחלק מהציורים, שיניתי חלק מהצבעים ו/או גוונים וכד׳, וכמובן שהשיבוש הוא חלק מהאינטרפרטציה. אכן הסתכלתי הרבה על אדריאן גני, אבל גם על רמברנדט – ובעיקר על אותם הציירים שלהם עשיתי את המחוות.

אני לא עוסק בהעתקה – למרות שיש להעתקה ערך לימודי אדיר. כאשר עבדתי על דיוקנו של הדוג׳ה לאונרדו לורדאן של בליני, ניסיתי להגיע למצב שבו העבודה מייצרת את עצמה, ובמקביל להיכנס גם לנעליו של אמן מהמאה ה־16 שעמל לילות כימים כדי להגיע לאיכויות הציוריות הנחשקות. עבדתי על הציור הזה קרוב לשנה, במקביל לעבודות אחרות כמובן, והרבה מהעבודה הייתה להתרחק מהפן הייצוגי של העבודה, שהיצירה תדבר בשפה שהיא מעבר לייצוג

חגית: בדיוק ענית על שאלה שלא שאלתי! כמה זמן עבדת על הסדרה הזו – והיא אכן נראית עמלנית ומדוקדקת. אמרת קודם שלא חשבת על עצמך כווירטואוז, ולכן ניגשת לטפל בעבודות קלאסיות בחרדת קודש. בוא נתעכב על המילה וירטואוז – יש משהו בעבודות המאסטרים הגדולים שבאמת מצמית, וכדי להפוך את הגלגול הזה של העבודה, תחת ידך, לעצמאי נדרשת תעוזה. חוצפה אפילו?

דביר: על גוף העבודות הזה עבדתי כשנתיים, כאשר אני תמיד עובד על כמה עבודות במקביל. אני חושב שכל עבודת אמנות צריכה לשאוף להתרחק מהדבר שהיא מייצגת ובכך להפוך להיות אובייקט עצמאי עם ההגיון הפנימי שהיא מציעה – אני חושב שזהו רגע של קסם.

הנחת היסוד שלי כאמן וכצייר היא שאני לא פועל בריק – אני כל הזמן משוחח עם המסורת שאליה אני משתייך – הפעם המהלך יותר מובהק. בכך אני גם מצטרף למסורת ארוכה של אמנים שציטטו אמנים אחרים – זה נעשה בציור, בפיסול, בקולנוע, במוזיקה, בספרות…

חגית: ספר קצת על עצמך ועל המסלול האמנותי שלך, לטובת מי שפחות מכירים?

דביר: אני בן 42. סיימתי תואר ראשון במדרשה לאמנות ב־2005. עם סיום הלימודים, הייתי שותף לפתיחתה של הגלריה השיתופית אלפרד שעם הימים הפכה לעמותה שמקדמת אמנים צעירים בתחילת דרכם. המשכתי לתואר שני באוניברסיטת חיפה אותו סיימתי ב־2008. הסטודיו שלי נמצא בקרית המלאכה.

הצגתי עד כה שבע תערוכות יחיד, והשתתפתי בתערוכות ופרויקטים בארץ ובחו״ל. בסביבות פסח האחרון החלטתי לעזוב את אלפרד ולהמשיך באופן עצמאי. לאחרונה זוגתי, האמנית והצלמת דפנה גזית, ואני חגגנו 16 שנים יחד🥰 ואנחנו חולקים בית עם שני חתולים מתוקים להחריד

birds

חגית: ואתה גם מלמד?

דביר: אני מלמד בכפר הירוק שיעורי העשרה לכיתות של מחוננים בנושאים שונים כמו מיתולוגיה ופילוסופיה. חשוב לי לא ללמד את הילדים ״מה לחשוב״, אלא כיצד לחשוב. כלומר אני מלמד חשיבה ביקורתית ויצירתית. בעבר לימדתי במשך כעשור בתיכון מוזות לאמנויות לנוער בסיכון וכעת אני גם מעביר חוג ציור (בזום) דרך מוזיאון פתח תקווה

חגית: ללמד ציור בזום, תמיד נשמע משונה J אבל עדיין שליחות, להכניס אמנות לחיים של אנשים. אם לחזור לתערוכה, אתה מציג שני גופי עבודות שלמעשה מפגישים שתי תקופות באמנות. דיברנו על עבודות השמן – שבהן אתה מתייחס לציורים מהרנסנס ומשבש אותם במגע אקספרסיבי, פורע את הסדר. לעומתם, האופי של ההדפסים המבוססים על ראשית הצילום אפל הרבה יותר. אם כי אני רואה יותר קו מחבר לעבודות שלך מהעבר, כאן אתה מרחיק לדימויים קשים ואפילו מחרידים. מה הביא אותך לשם?

דביר: האווירה האפלה במונוטייפים נובעת הרבה מהצבעוניות המונוכרומטית הכהה. תמיד הייתה לי זיקה לשונה, לאחר, למשובש ולאפל. כילד יצא לי לבקר במוזיאונים לא מעט ותמיד נמשכתי לאמנות הגרוטסקית והמבעיתה – במיוחד כשאמנים מן העבר תיארו את יום הדין האחרון – ציורי הגיהינום קסמו לי.

כילד זה נראה לי נורא מגניב שאנשים מבוגרים יכולים לצייר ציורים כה בוטים וגם יעריכו אותם על זה. מבחינתי אמנות מאפשרת לי לבטא את המקומות הפעורים והלא פתורים בחיי

חגית: הגדרה יפה.

דביר: לדוגמה, בגוף העבודות i love ikooki שהוצג ב־2014 בגלריה אלפרד, בניתי סיפור עם אלמנטים מיתיים, שבו הגיבורה לא צולחת את גיל ההתבגרות ונשאבת לתוך התהום של נפשה

חגית: זוכרת אותה! אהבתי מאוד את הסדרה הזו

דביר: תודה רבה 🙏

חגית: כמעט בכל העבודות אתה משחית את הפנים של הדמויות. בהדפסים בולטת עוד יותר הנטייה לגרוטסקה. למה דווקא בפנים אתה מטפל ולא במכלול?

זה מתחבר למציאות העכשווית במובן שאנו חיים בעידן של פוסט־אמת. אנחנו מוצפים במידע, ואחת התופעות שהכי מדאיגות אותי היא שלאנשים לא אכפת. כל עוד זה תואם את תפיסת עולמם הם יקבלו כל שטות כאמת. אני חושב שזהו רגע מאוד מסוכן, לתרבות ולחברה

דביר: בציורי הדיוקנאות הפנים מקבלות הנחת צבע אקספרסיבית, בעוד שיתר הציור מקבל טיפול יותר מאופק – כזה שמתחקה אחר הטכניקה המסורתית שבה הציור המקורי, שצויר לפני כמה מאות שנים. שילוב הטכניקות יוצר דיסוננס, מתח, בין שתי השפות הציוריות.

הפנים בדיוקנאות מייצגות את הזהות שלנו. הבחירה לשבש דווקא את הפנים נובעת מהסיבה שמעסיקה אותי לאורך כל השנים, שזהו היחס המסוכסך בין הגוף שלנו לזהות שלנו. ישנו איזה פער, כשאנו מביטים במראה ומנסים להבין מה הקשר בין איך שאני חווה את עצמי לבין מה שמשתקף מולי במראה. זהו רגע שבו אנו חווים את עצמנו כמפורקים, ואני חושב שהרבה מהדרמה הקיומית מתרחשת במקום הזה.

קריאה אחרת של ההיסטוריה, שגם מבשרת על הבאות

חגית: אבל נראה שאתה תמיד ״מרחיק עדות״ ושומר על מרחק בין הגיבורים שלך לאותם ״מקומות פעורים ובלתי פתורים בחייך״, כפי שהגדרת אותם. איך ההתרפקות על תקופות והתפתחויות בתולדות האמנות מתחברת למציאות של ימינו?

דביר: במונוטייפים אספתי דימויים מצילומים היסטוריים, ממלחמות עולם, תולדות האמנות, סיפורים מיתולוגיים, אירועים היסטוריים שונים ודמויות הסטוריות שונות, וכד׳, ואיחדתי אותם לגוף עבודות אחד עם שפה ויזואלית מסויימת כדי לשבש את מימד הזמן, ולהזמין התבוננות מחדש לאותם רגעים היסטוריים.

זה מתחבר לי למציאות העכשווית במובן שאנו חיים בעידן של פוסט־אמת. אנחנו מוצפים במידע בלתי נדלה, ולא רק שקשה לנו להבחין בין מידע אמיתי למידע שקרי, אחת התופעות שהכי מדאיגות אותי היא שלאנשים פשוט לא אכפת. כל עוד זה תואם את תפיסת עולמם הם יקבלו כל שטות כאמת. אני חושב שזהו רגע מאוד מסוכן לתרבות ולחברה.

גוף העבודות הזה מציע קריאה אחרת של ההיסטוריה – כזו שמשבשת את העובדות וגם מבשרת על הבאות

חגית: מעניין. אם כך יש בעבודות ובגרוטסקה לא מעט ביקורת חברתית. כל התערוכה ״רפאים״, מתחברת לתחושה של שיבוש המציאות ותחושת הקץ, שהורגשה גם בתקופה שלפני הקורונה – אווירה נבואית שמגיבה לעידן ה״פוסט אמת״, פייק ניוז וכו׳ (שהורגשה במיוחד בביאנלה בוונציה ב־2019).

נראה שהקורונה ותופעות הלוואי החברתיות/כלכליות/בריאותיות שלה, חידדו את האי־ודאות, את ההרגשה שהקרקע נשמטת. אתה רואה באמנות אמצעי להתמודד?

דביר: בשבילי כן. אמנות תמיד היוותה עבורי אמצעי שבעזרתו אני מעבד את המציאות – בעיקר את אותם רגעים, או אותם תחומים שקשה לנו להכיר בהם או שההתמודדות איתם כרוכה בתהליך מורכב.

בנוסף, העשייה האמנותית מאפשרת גם מפלט – אסקפיזם – מהמציאות שלעיתים פשוט מייאשת. דרך העשייה האמנותית אני מאפשר לעצמי להתבונן במקומות האלה, ובכך אני מצליח להתמודד וללמוד משהו – על העולם, ובעיקר על עצמי

דביר כהן קידר במוזיאון אשדוד

חגית: כמי שגם עוסק בחינוך וגם באסתטיקה, במקום להתחפר בחרדה ובחוסר אונים, אז לסיכום אפשר לומר שאתה אופטימי?

דביר: אהיה כן ואודה שקשה לי להגדיר את עצמי כאופטימי. אני גם לא פסימי. זה מורכב בדיוק כפי שהמציאות מורכבת. בדברים מסוימים אני רואה מגמות חיוביות של התפתחות חברתית ומוסרית וזה מאוד משמח אותי וחשוב לי לקדם אותם. במקומות אחרים אני מבחין בהתדרדרות ובשקיעתם של ערכים ואני מצר על כך מאוד.

חגית: ומה הדבר הבא? על מה אתה עובד עכשיו?

דביר: כרגע ישנם כמה דברים בקנה. אני עובד כרגע על גוף עבודות קטן עבור תערוכה בדיסלדורף. עבודות אלו, שעוסקות בנושא של ״פליטות״, עשויות כולן במונוטייפים, ומציגות נופים פוטו־ריאליסטים מלב ים (העליתי כבר אחת לאינסטגרם).

אני גם מפלרטט עם לעשות אנימציה פריים־ביי־פריים כולה במונוטייפים – עשיתי כבר טסט די מוצלח. בא לי לעשות משחק מחשב כיצירת אמנות.. אז אני גם משחק גם עם הרעיון הזה.. וחוץ מזה אני כל הזמן מצייר. הרבה פעמים גוף העבודות נוצר תוך כדי עבודה על הרבה דברים אחרים 🙂

חגית: השיחה הזו, וגם העבודות שלך, טעונות בהרבה אנרגיה וחיוניות, אז נאחל בהצלחה – בתערוכה שתיפתח מחדש לקהל, ובשנה חדשה וטובה יותר

דביר: תודה רבה לך חגית. ושנה טובה לכולנו


רפאים
אוצרים: יובל ביטון, רוני כהן בנימיני
מוזיאון אשדוד
משתתפים: לי אורפז, מאיה אטון, דוד בהר פרחיה, מאיה ז"ק, יאן טיכי, מארק יאשאייב, שירן יצהרי, דביר כהן קידר, דנה לוי, אריק מירנדה, רן סלוין, רונית פורת, אנג'לה קליין, אלונה רודה, אורית רף

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden