כל מה שחשוב ויפה
יאנה רוטנר בבית ביאליק
יאנה רוטנר בבית ביאליק. צילום: שמואל אבנרי

יאנה רוטנר: סודות מהים בבית ביאליק

ב״ים הדממה״, תערוכת יחיד מינימליסטית, יאנה רוטנר מתכתבת עם ביאליק, המשורר שטבע בעברית את המילה ״מצלמה״ כרמז לצללים ולסוד הבוקע מהחשיכה

וּבְהִשְׁתַּתֵּק כָּל־הָעוֹלָם
אֵשֵׁב אַבִּיט אֶל־כּוֹכָבִי;
לִי אֵין עוֹלָם אֶלָּא אֶחָד –
הוּא הָעוֹלָם שֶׁבִּלְבָבִי.

מתוך ״ים הדממה פולט סודות״, מאת חיים נחמן ביאליק, חשון, תרס״ב.

– – – – –

חגית: הי יאנה, מה שלומך? איך עובר עלייך הסגר השלישי (והמהודק)?

יאנה: תודה, אני בסדר גמור. כל סגר היה שונה עבורי, בעיקר אני מושקעת בעבודה

חגית: יופי, על מה את עובדת?

יאנה: לאחרונה לקחתי חלק בכתב עת לקולנוע וטלוויזיה בשם ״גחליליות״, שראה אור בהוצאת רסלינג, ואני מאד שמחה עם התוצאה

חגית: תתחדשי 🙂 אשמח לראות מה עשית שם. אנחנו משוחחות בעקבות התערוכה שלך בבית ביאליק, ״ים הדממה״, שנפתחה רק לרגע וממתינה לסוף הסגר. תערוכה מינימליסטית, אני מתרשמת?

יאנה: כן, היה לי חשוב שהתערוכה תהיה מדויקת. רציתי להראות משהו שהוא חלק מהותי ממני

חגית: תסבירי ״מדוייקת״? את מציגה שמונה עבודות: צילומים קטני מידה בשחור לבן. זה בוודאי מדויק, אבל מהו החלק המהותי ממך שאנו פוגשים שם?

יאנה: אני חושבת שזה נוגע במשהו שבוקע מתוך החושך. המפגש הראשון שלי עם החושך היה בתערוכה שאצרתי בסטודיו שלי ב־2019, שם יצרתי דיאלוג בין אמנים עכשווים, ישראלים ובינלאומיים. היתה לתערוכה הזו השפעה גדולה עליי

חגית: ובעקבותיה הזמינה אותך האוצרת סמדר שפי להציג בבית ביאליק?

יאנה: כן, הזמנתי את סמדר לראות את התערוכה שלי בסטודיו והיא עקבה אחר העשייה האמנותית שלי מאז

חגית: האמנים המציגים בתערוכות בסדרת ״הקומה השנייה״ בבית ביאליק מנהלים דיאלוג עם יצירות של חיים נחמן ביאליק. מה עשית בתהליך המחקר הארכיוני שהוביל לבחירות שלך?

יאנה: בתהליך העבודה לקראת התערוכה, ביקרתי בספריית הארכיון מידי שבוע וישבתי עם אנשי הארכיון יהודית דנון ושמואל אבנרי. שניהם היו נדיבים במידע אודות ביאליק. עניין אותי בפרט כל מה שנגע למרחבים של השירה והאמנות – והילדות שלו.

ככל שהעמקתי יותר בקריאה, כך יותר הזדהיתי איתו, עם דמות האמן־משורר. במפגשים שלי עם יהודית, סיפרתי לה על המשיכה שלי אל המרחבים שהם בין לבין, כמו הזריחה והשקיעה. עברנו יחד על שירים שיכולים להוות השראה עבורי, בין השירים היו ״ידעתי בליל ערפל״, ״בערוב היום״, ״רזי לילה״ ו״ים הדממה פולט סודות״.

…״ובהשתתק כל העולם אשב אביט אל כוכבי. לי אין עולם אלא אחד – הוא העולם שבלבבי״…

לא היה לי ספק שזה השיר שילווה אותי, היה לי חזון לצלם את הים במהלך הסגר השני, אני מאמינה שהפגישה שלי בשיר של ביאליק אינה מקרית. בתערוכה מוצגת סדרה של שמונה צילומים שצולמו ביוון, שבעה מתוכם בשחור־לבן ועבודה אחת צולמה בצבע, ״העץ״. הצילום הזה הוא היחיד שצולם בקיץ שעבר

יאנה רוטנר בבית ביאליק יאנה רוטנר בבית ביאליק יאנה רוטנר בבית ביאליק

חגית: הו, אז את מבנות המזל שנסעו ליוון בין הסגרים? איפה צילמת? וידעת מראש מה תרצי להציג או שצילמת הרבה ובחרת את העבודות בפינצטה?

יאנה: כן הייתי בת מזל. היה לי חזון לצלם את הים, לקחתי איתי מסרטת 16 מ״מ וסרט שחור לבן ונסעתי לאתונה ולהידרה לשבוע אחד של צילומים

חגית: יש אומרים שהים הוא אותו ים – בכל מקום. ובמיוחד בחושך. כך לדוגמה בצילומי האופק של האמן היפני סוגימוטו… מה משך אותך דווקא לשם?

יאנה: הים התיכון ביוון הוא יחודי, בגלל ארכיפלג האיים. רציתי לצלם את החיבור בין האדמה והים בדרך שבה החיבור הזה חוזר על עצמו מתוך מספר האיים

חגית: מה היה המהלך מהצילום בסרט (16 מ״מ) להחלטה על הצגת העבודות בפורמט של צילומי סטילס קטני מידות?

יאנה: מתודת העבודה שלי בשנים האחרונות מורכבת מצילומי רצפים קצרים באמצעות מסרטת 16 מ״מ, מתוך רצפים אלו אני גוזרת צילומים, והעבודה המוגמרת היא עבודת צילום מודפסת על נייר.

המהלך הזה, מבחינתי, עוקף את הרגע הצילומי של ״לכידת״ תמונה. הסרט המצולם הופך להיות חומר גלם לבחירה, עריכה ושליטה של דימויים. אני כמו מוותרת על הקפאת הרגע בזמן, ומחליפה אותו ב״רישום״ רצף של דימויים המשקף את חלוף הזמן, וזה מאפשר לי להיות בתוך התנועה של הזמן, ובהמשך לבחור את התמונה המתאימה ביותר לשבריר של רגע – מה שהזיכרון לא הספיק לאחסן

יאנה רוטנר בבית ביאליק

חגית: סמדר שפי מציינת שביאליק הוא שטבע את המילה ״מצלמה״ בעברית, בהתבסס על גביש של משמעויות: ״צלם״, ״צל״ ו״מה״ צפונים בה.

יאנה: אני עובדת עם מסרטה ״קרסנוגרסק״ מסרטה סובייטית שנוצרה לראשונה באמצע שנות ה־60, בשנה שעברה היתה לה בעיה טכנית והחלטתי לקנות מסרטה חדשה ״בולקס״ תוצרת שוויץ משנות ה־20. היא משמעותית פחות כבדה ויותר נוחה לשימוש – איתה צילמתי את הסדרה בשחור־לבן המוצגת בבית ביאליק.

המצלמות האלו יחודיות, קשה למצוא אותן וקשה לפתח סרטים. אני מפתחת את הסרטים שלי בצרפת ובאנגליה. הסרטים עצמם רגישים לאור ולטמפרטורה, מעבר לכך יש רק עותק אחד מצולם ולא ניתן לראות אותו עד לאחר הפיתוח. בכל פעם שאני נותנת את סרט לפיתוח אני מרגישה שאני נותנת חלק ממני

חגית: מקסים. נשמע כאילו את יוצרת מגבלה טכנית שמכתיבה את ה״נדירות״ של הפריים

יאנה: בדיוק!

חגית: יש משמעות למקור של המסרטות? לתקופה?

יאנה: בשנת 2013 הייתי במסגרת חילופי סטודנטים בלייפציג, ושם חלה נקודת מפנה חשובה – השתתפתי בסמינר מעשי של צילום במסרטות 16 מ״מ וסופר 8, וצילמתי את הסרט הראשון שלי באותה השנה. רציתי לעבוד עם מסרטת 16 מ״מ, והמודלים הכי טובים נוצרו בשנות ה־60, היה לי מזל שמצאתי מסרטה במצב טוב בחנות שמתמחה במצלמות מהסוג הזה בפריז

חגית: אבל משם הרחקת עד שנות ה־20! מאה שנה מהיום. כמעט נפגשת עם ביאליק במסע בזמן…

יאנה: כן, זה נכון, במונחים של זמן המצלמה הזו היתה יכולה להיות של ביאליק J

וכמו שאמרתי, אני לא מאמינה בצירופי מקרים. נדמה שהדרך שמובילה אותי לבחירות שלי טבועה במחווה המקורית, שעלולה להיראות מקרית – אך היא לא. זה מה שקרה עם ״העץ״, הצילום היחיד שמופיע בצבע בתוך התערוכה, הוא ההוכחה שבלב מתודת העבודה שלי ישנו אלמנט של הפתעה עצמית.

נדמה שיש משהו בתוכי שממתין עד לרגע של מפגש, ואז הוא נחשף, וזה הסיפור עם העץ, הוא כמו המתין להראות את עצמו, והוא היה עבורי הצילום שהשלים את סדרת הצילומים שצילמתי ביוון. אני רואה את המהלך הזה חוזר על עצמו באופנים שונים בעבודה שלי

חגית: איפה נמצא העץ?

יאנה: בקפרי

יאנה רוטנר בבית ביאליק

חגית: את מצליחה לנהל קריירה חובקת עולם – בין התואר הראשון בבצלאל ללימודי דוקטורט כיום בשווייץ, בין יוון וקפרי לבית ביאליק בתל אביב – וכל זה עם גישה מהודקת וביטוי מצומצם. כמו שאמר ביאליק – העולם הוא בליבך פנימה

יאנה: כן, אני לחלוטין מסכימה שהנסיעות חשובות. אבל חשוב לי יותר להיות עם עצמי בסטודיו שלי. שם אני מבלה את זמני בקריאה וחשיבה. וזו הסיבה שאני קשורה לסטודיו שלי כאן בתל אביב.

אני מקיפה את עצמי בספרים, אני אוהבת ללמוד ויש לי אהבה גדולה והערכה לאוסף ולארכיון. בספרייה שלי את תמצאי את סדרת ״חדרים״ בעריכת הלית ישורון, את מהדורות המעורר (י.ח ברנר) וגליונות המעורר בעריכת דביר אינטרטור וארז שוויצר, ותסריטים של אינגמר ברגמן רובר ברסון ומרגריט דיראס

חגית: עולם ומלואו על המדף. הקוסמופוליטיות הזו מגיעה מהשורשים שלך, מהילדות? ספרי קצת על עצמך, לטובת מי שלא מכיר

יאנה: אני חיה ועובדת בתל אביב. נולדתי במאי 1988 ועליתי לארץ ב־1990. השורשים של המשפחה שלי בקישינב. אמא שלי פסנתרנית קלאסית, למדה שני תארים והמשיכה ללמד כאן בקונסרבטוריון בהרצליה. אני הצעירה במשפחה, יש לי אחות מבוגרת ממני בשבע שנים בוגרת הטכניון בחיפה.

בילדות שלי הייתי בהמון קונצרטים בעקבות העבודה של אמי, וגם ניגנתי. השפה בבית היתה מוסיקה ושקט. אבא שלי נתן לי את המצלמה הראשונה שלי. הוא נפטר במהלך השנה השלישית שלי ללימודים במחלקה לצילום בבצלאל

חגית: מה עשית בכתב העת ״גחליליות״?

יאנה: הייתי במערכת הצעירה של הגיליון השני, ״מבטים, גופים, מגדרים״. עורכות המדור האמנותי ״נקודת מבט״, אורי לוין ותומר פישר, הזמינו אותי להשתתף עם עבודות מוקדמות שלי. אחת העבודות הוא דיוקן של סבתא שלי לאה, רוזנפלד ז״ל, משנת 2010. היא תמכה ברובד האמנותי וגם נתנה לי מצלמה. לאחר מותה השתמשתי במצלמה הזו ויצרתי ספר אמן בשם ״נשות חברה״, שראה אור בשנת 2018

יאנה רוטנר בבית ביאליק יאנה רוטנר בבית ביאליק

חגית: עוד משהו חשוב לפני שניפרד?

יאנה: ערב הפתיחה היה יפה ופואטי, השמיים היו בהירים של אחרית הגשם והיה ירח יפה, הבית (בית ביאליק) היה מואר, אנשים הגיעו בקצב איטי ובקבוצות קטנות. בגלל מגבלות הקורונה הכניסה לחדר התערוכה עצמו הותרה לאדם אחד בלבד (או לזוג שהגיע יחד) – מה שיצר אינטימיות. לאחר מכן אנשים יצאו וישבו בגינה של הבית, דיברו על אמנות. האווירה הזכירה ערב רומנטי בתחילת המאה ה־20 של תל אביב

חגית: נשמע מושלם. מאחלת שיתחדש במהרה


יאנה רוטנר | ים הדממה
סדרת הקומה השנייה; אוצרת: סמדר שפי
בית ביאליק, רח׳ ביאליק 22, תל אביב

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. יעל

    נשמע מגה משעמם

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden