כל מה שחשוב ויפה
דורין פרנקפורט
דורין פרנקפורט. צילום: אוהד רומנו

שדרת המעצבים // דורין פרנקפורט 

במשך 40 שנה דורין פרנקפורט מייצרת ארבע קולקציות בכל שנה. ״אני עוף מוזר״, היא אומרת, ״כנראה כי אני מדור אחר, פחות מיואש. במקום להתחבר לייאוש, התפקיד שלנו להמשיך ולדבר על מקומיות, על האיכות של המקומיות, על התקווה״

כל מה שמטריד את דורין פרנקפורט בימים אלו הוא מתי תוכל להחזיר לעבודה את כל עשרות העובדים שלה שנמצאים בחל״ת. ״אני לא מוטרדת מכלום בהבט האישי״, היא אומרת. ״אני מפרנסת עשרות בתי אב בישראל ואני מאוד דואגת שלא נוכל לחזור למה שהיה כאן לפני. יש לי אחריות כלפי האנשים האלו שעובדים איתי כבר עשרות שנים״.

מעבר לעובדי היצור של פרנקפורט, גם עובדי החנויות שאותן היא מפעילה (עשר במספר) הם עובדים ישירים של החברה ופרנקפורט דואגת לכולם. ״40 שנה אני מייצרת, ארבע קולקציות בכל שנה״, מספרת פרנקפורט על דרך העבודה שלה.

מקורות ההשראה שלי הם תמיד מקומיים, אני לא מאמינה בטרנדים בינלאומיים, ומתחילה עיצוב של קולקציה שנה וחצי לפני שהיא תעלה על המדפים

היא מעצבת ומייצרת את הבדים של הקולקציות שלה לבד ובאופן אקסקלוסיבי, מה שמחייב אותה להתכונן ולהכין הכל הרבה זמן מראש. ״כל קולקציה היא ברוח ובאווירה שונה: קולקציה גרוזינית או קולקציה בהשראה של הציירת אביבה אורי. לכל קולקציה מעצבים ומייצרים בדים באופן אקסקלוסיבי. הדפסתי בהודו, בגרוזיה ובארץ; הדפסתי וייצרתי בדים והדפסים של חברות שכבר לא קיימות יותר.

״מקורות ההשראה שלי הם תמיד מקומיים, אני לא מאמינה בטרנדים בינלאומיים, ומתחילה עיצוב של קולקציה שנה וחצי לפני שהיא תעלה על המדפים. היום אני כבר עובדת על חורף 2022״.

חלי גולדנברג באחת הקולקציות הראשונות בעיצובה של פרנקפורט, 1976

חלי גולדנברג באחת הקולקציות הראשונות בעיצובה של פרנקפורט, 1976. צילום: מוטי, בן לם

נוודים אורבניים, חורף 94

נוודים אורבניים, חורף 94. צילום: גולי כהן

זן ים תיכוני, 2020

זן ים תיכוני, 2020. צילום: אסף עיני

פרנקפורט מקפידה על יצור מקומי: זו לגמרי אג׳נדה (אחת מיני כמה), הנובעת בין השאר מהרצון שלה לטפח את התעשיה המקומית ובעיקר שזו לא תיכחד. היא פרפקציוניסטית וחשוב לה להקפיד מקרוב על מהלך היצור.

״אני לא אוציא את דיבתם רעה של הסינים: הם חרוצים ושינו את פני העולם. אבל את היצור של הקולקציות והפריטים שלי אני בוחרת לעשות כאן״. האופנה מיוצרת בתל אביב, נעליים ותיקים בנתניה, וליין המצעים שהשיקה לאחרונה מיוצר בארץ בשיתוף פעולה עם ערד טקסטיל. רק ככה יכולת הפיקוח שלנו היא אבסולוטית וזה עוד משהו שחשוב לי.

 ״כן, אני עוף מוזר״, היא מעידה על עצמה, ״זה כנראה כי אני מדור אחר; דור פחות מיואש. התפקיד שלנו ככאלו הוא במקום להתחבר לייאוש, להמשיך ולדבר על מקומיות, על האיכות של המקומיות, על התקווה״. 

פרנקפורט גם מאמינה שמדינה שאין בה מהגרי עבודה היא מדינה בצרות. ״אני בעד מהגרי העבודה. הם עושים פה עבודות, שבואו נודה על האמת, הילדים שלנו לא יעשו. ואם הם עדיין רוצים לבוא לכאן – אז יש במדינה הזו עוד משהו טוב״.

אלופה בגזרות

פרנקפורט היא אחת ממעצבות האופנה המוכרות ביותר בישראל. היא נולדה ב־1951 בפתח תקוה, בבית שלדבריה איפשר לה להביא את עצמה לידי ביטוי. בני משפחתה היו תמיד פעילים חברתיים, במיוחד הנשים: סבתה, לאה ביתאלי (אונטרמן), מדור המייסדות של ארגון ויצו, היתה אחראית לפרויקטים כמו מפעל רקמה לעולות מפרס, בניית מרכזים ועוד; אימה, נאוה פרנקפורט, היא מדור המייסדים של ארגון עלם ומרכזי התנדבות הנוער.

פרנקפורט סיימה את לימודי התיכון בגימנסיה הרצליה במגמה דו לשונית (״אני מדברת צרפתית לא רע״), ולאחר השירות הצבאי נסעה לפריז ללמוד עיצוב אופנה. ״הבחירה בפריז היתה כי חשבתי שהצרפתית תסייע לי, מה שלא קרה בפועל. למדתי בפוליטכניק לאופנה, בית ספר של משרד המסחר והתעשיה הצרפתי. היה קשוח: הדגש בלימודים היה על היסודות, ולכן אני אלופה בגזרות. עד היום אני מצטיינת בגזרות ובמבנה של בגד״, היא אומרת בחיוך.

התקופה בפריז לא זכורה לה כמהנה במיוחד, וב־1975 חזרה לארץ. כשניסתה למצוא עבודה נתקלה בקשיים, וכדי להתפרנס היא מעצבת ומוכרת בגדים משאריות בדים שהיתה מלקטת בשווקים. בהמשך היא מתקבלת ל״סריגי אלד״ וסריגים בעיצובה נמכרים בהרודס שבאנגליה. 

תל אביב היא עיר שמגיעים אליה צעירים לכמה שנים, מתחתנים ועוזבים אותה. בודדים נשארים כאן לצמיתות. זו עיר עם חוסן: עיר שנותנת תחושה של מקום עכשווי שמתנהל בקודים הנכונים

בשלב הזה היא כבר מתגוררת בתל אביב, ומאז היא כאן ומעידה על עצמה שהיא בהחלט תל אביבית. כשאומרים לה שתל אביבים מתנשאים, היא מגחכת ואומרת ״תמיד אמרו את זה. בזמנו הקיבוצניקים אמרו את זה על התל אביבים, והיום אנשי הפריפריה אומרים את זה עלינו. הכל שטויות.

״תל אביב היא עיר שמגיעים אליה צעירים לכמה שנים, מתחתנים ועוזבים אותה. בודדים נשארים כאן לצמיתות. זו עיר עם חוסן: עיר שנותנת תחושה של מקום עכשווי שמתנהל בקודים הנכונים״.

ליאור מילר, סוף שנות ה־90

ליאור מילר, סוף שנות ה־90. צילום: גולי כהן

עפרה חזה בשיר הארוויזיון חי, 1983

עפרה חזה בשיר הארוויזיון חי, 1983. צילום: רשות השידור האירופאית

כעבור שנים ספורות פרנקפורט השתלבה בסצנת האופנה המקומית. אחד הדברים שסייעו לה, היא אומרת, היה שידעה איך לדבר אל כולם כאל שווים אליה (או שכנראה היתה במקום הנכון ובזמן הנכון). היא עיצבה בגדי הופעות לאמנים המובילים בישראל, ובהם עפרה חזה, ירדנה ארזי, להקת תיסלם, שלום חנוך (במיוחד זכורה עטיפת האלבום ״חתונה לבנה״) וצביקה פיק.

פרנקפורט אף עיצבה את בגדי הזמרים שייצגו את ישראל בתחרויות האירוויזיון. בין השאר עיצבה ב־1978 את הבגד של יזהר כהן לשיר אבניבי שזכה במקום הראשון, ב־1983 לעפרה חזה שזכתה במקום השני עם השיר ״חי״, וגם את בגדי הזכייה של להקת חלב ודבש ששרו וזכו עם השיר ״הללויה״. בנוסף פרנקפורט עיצבה בגדים לסרטי קולנוע של הבמאים איתן גרין, ניסים דיין, ג׳אד נאמן ותלבושות להצגות תיאטרון. 

איך התחברת לאנשים האלו?

״כולנו היינו יוצרים, חיינו והסתובבנו בתל אביב. וכן, כנראה שיש גם כאן הקשר פוליטי. כולנו מאותו הצד של המפה הפוליטית״.

בנוסף, פרנקפורט עבדה כמפיקת אופנה עם אדם ברוך במגזין מוניטין, ועיצבה בגדים ללהקת בת שבע וללהקות מחול נוספות. ״עבדתי בלי הפסקה. אני מתעייפת רק מהמחשבה על כמה עבדתי קשה״. בהמשך כשהיא ״מנסחת כתב יד״, להגדרתה, היא פותחת חנות קטנה בכל בו שלום, תחת השם מיצומצום (שם החיבה שלה כתינוקת), שם מכרה את הבגדים בעיצובה. 

ובכל זאת, איך נולד המותג ״דורין פרנקפורט״? פרנקפורט, שעיצבה גם מדים לבתי מלון שונים, התיידדה עם אביה פפושדו, מי שהיתה אישתו הראשונה של איש העסקים אלי פפושדו והציעה לפרנקפורט לעצב עבורם את הביגוד למלון אביה סונסטה שהיה בתהליכי בניה. עם הירצחה של אביה, שעל שמה נקרא המלון, בן זוגה אלי פפושדו רתם את פרנקפורט להמשיך בפרוייקט, אבל לצורך כך הציע לה להתחבר לאישה שכהגדרתו ״יש סיכוי גדול שיסתדרו טוב״, וזו היתה מרגיט סגל. ״מאז אנחנו יחד״ אומרת פרנקפורט, סך הכל 37 מתוך 40 השנים שהיא מעצבת.

הפגישה הראשונה עם סגל היתה כשעלו יחד לטיסת ארקיע לאילת. הן ישבו האחת על יד השניה, וכשהתיישבו במקומן, כל אחת הוציאה ספר כדי לשקוע בו ולא לפטפט בכח. אבל רגע לפני הסתכלו האחת על השנייה ופרצו בצחוק מאז הכל היסטוריה. 

מה החלוקה בינכן?

״מה זאת אומרת?״, היא צוחקת, ״מרגיט אחראית על כל מה שקשה״. 

למה כי את ״פרי ספיריט״?

״איזה פרי ספיריט. איך אפשר לנהל עסק ולהיות פרי ספיריט?״. 

חבילה גדולה וכבדה

בשנת 1983 פרנקפורט וסגל פתחו את המפעל שלהן ברמת גן, שלימים עבר למיקומו התל אביבי, משם הן פועלות עד היום. מתחילת דרכן הן התעקשו על ייצור מקומי, והיה להן ברור שהן הולכות על מותג שיציע בגדים מעוצבים במחיר סביר. ״הקסם של הבגד מצוי ביצירה וביומיומיות שבו״, היא אומרת. 

הן דיברו על קיימות הרבה לפני שזה היה אופנתי. ב־1984 הן הציגו קולקציה לגברים ולנשים, שהתכתבה עם המשבר של אותה תקופה, וקראו לה ״אופנת צנע״. לצורך הקולקציה מוחזרו חיתולי בד ומגבות, ״עד היום אני שומרת שני גלילי בד מהקולקציה הזו״. שנה לאחר מכן, ב־1985, הן מתחילות לייצא לחו״ל, ובמקביל לפתיחת החנות הראשונה ברחוב דיזנגוף בתל אביב, פתחה פרנקפורט חנות נוספת בלונדון בקובנט גארדן, שאותה עיצב המעצב רון ארד, ״גם הוא חבר״.

שרית דמיר בשמלת פליסה, 1982

שרית דמיר, 1982. צילום: מיכה קירשנר

קולקציית צנע, קיץ 1984: מנחם עוז, חלי גולדנברג ודורין פרנקפורט

קולקציית צנע, קיץ 1984: מנחם עוז, חלי גולדנברג ודורין פרנקפורט. צילום: מנחם עוז

גלויית ההזמנה לפתיחת החנות בקובנט גארדן, 1985. צילום: בן לם

תוך כדי הן ממשיכות ומביעות ללא סייג את דעתן החברתית והפוליטית. בחגיגות היובל למדינת ישראל ב־1998, הן השיקו את קולקציית ״לובשים שלום״, מערכות בגדים בהשראת השיר ״ירושלים של זהב״. על הבגדים הוצגו סמלי היהדות, הנצרות והאסלאם שעיצב תמיר להב, כדרך להעביר את מסר ההכרה בירושלים כעיר מפורזת של שלוש דתות שונות.

ארבע שנים קודם לכן, ב־1994, ערכה פרנקפורט ביום הגאווה הבינלאומי אירוע תרומה לעמותת עלם. בסיום התצוגה התנשקו שתי דוגמניות על הבמה, עניין שגרם לסערה בתקשורת הישראלית. ב־2000, עם תחילת האינתיפאדה השנייה, השיקה קו יוניסקס חדש תחת השם DF, שהלוגו שלו שעיצב דניאל מורגנשטרן וכולל את סמל השלום, הפך לאחד הסמלים המזוהים עם פרנקפורט.

ב־2002 היא יצאה עם קמפיין ״אופנה חוצת גילאים״ כיציאה נגד מה שכינתה ״גטאות הגיל החברתיים״, ב־2004 התגייס בית האופנה לעצב את בגדי הייצוג ל־60 חברי הנבחרת למשחקים הפאראלימפיים באתונה (2005), וגם היום היא אינה חוסכת מלהביע דעה אם בעל פה או דרך יצירתה.

לימים, החנות בלונדון נסגרה, אבל במהלך תקופה זו פרנקפורט הכירה את דריוס סמית, צייר בריטי. ב־ֿ1991 נולדות לזוג התאומות קמיע וקיאן. דריוס מנסה לחיות בארץ, אבל הניסיון לא צלח. דורין מבינה אותו ואת חוסר היכולת שלו להסתגל, הקשר מתפרק והוא חוזר לאנגליה.

על גגות תל אביב, 1994. צילום: אבי ולדמן

אופנה חוצה גילאים, קיץ 2002. דורית בר אור, דורין פרנקפורט, אביה בן דוד. צילום: גולי כהן

כמה שנים לאחר מכן היא פוגשת את הצלם והאקטיביסט מיקי קרצמן. מאז הם יחד, כבר 20 שנים חיים בדרום תל אביב, לא רחוק מהמפעל. קרצמן הוא שגידל את בנותיה של פרנקפורט, לצד שתי בנותיו מנישואיו הראשונים, והיא מעידה שהם חיים כחמולה אחת גדולה. 

כל המאמצים של פרנקפורט להניא את קיאן מהכוונות ללכת ללמוד עיצוב אופנה בשנקר לא הועילו, והיום היא מעצבת את הנעליים והתיקים של החברה. קמיע למדה אמנות בבצלאל, לומדת כעת לתואר שני בהיסטוריה של האומנות ועובדת בגלריה זומר. כשקיאן נשאלת אם תמשיך את ״העסק״ של אמה, היא עונה נחרצות ״ממש לא״, ומסבירה ואומרת ש״זה לא להמשיך עסק. זה לקחת את כל האג׳נדה החברתית שדורין מביאה איתה, זו חבילה גדולה וכבדה, ואני ממש לא שם״.

להכיר את הארץ דרך אופנה

לאורך השנים אחד מסימני ההכר של פרנקפורט הוא המלתחה השחורה שהיא מקפידה ללבוש. ״אני חושבת ששחור הוא צבע נשגב״, היא מסבירה. ״הוא שקט ומופנם, אבל הוא נוכח, הוא מדגיש את הלובש וזה לא קורה עם הרבה צבעים, מבלי לצווח. הנוכחות של השחור ענוגה ומצד שני משורטטת ונקיה״.

פרנקפורט אוהבת את הצבע השחור אבל לדבריה גם לבן, נייבי וירוק. היא באופן אישי מרבה ללבוש שחור כי לדבריה הוא מסתיר אותה כשמסתכלים עליה, ואז היא מרגישה חשופה. ״אני אולי מרגישה מוגנת בשחור״, היא אומרת.

לא חששתי לעצב קולקציות שיש בהן מחאה: זאת הארץ שלנו וחשוב היה לי שנכיר אותה גם דרך אופנה. לא עצרתי אף פעם, לא ויתרתי, הבעתי את דעותיי בכל עניין למרות שהיו דברים שחטפתי עליהם על הראש

אז הצליח לך? איך את מסכמת את הדברים עד עכשיו?

״כן. אני רואה את עצמי כפריווילגית. האם נולדתי ככה? לא. עבדתי קשה כדי שזה יקרה, לא חששתי מכלום. עבדתי בנחישות וללא פחד לאורך כל השנים.

״לא חששתי לעצב קולקציות שיש בהן מחאה: זאת הארץ שלנו וחשוב היה לי שנכיר אותה גם דרך אופנה. לא עצרתי אף פעם, לא ויתרתי, הבעתי את דעותיי בכל עניין למרות שהיו דברים שחטפתי עליהם על הראש״.

המסע לאופיר, הודו, 2005-6

המסע לאופיר, הודו, 2005-6. צילום: מיקי קרצמן

עונת הנדודים, 2015. צילום: אסף עיני

קולקציה בהשראת המשוררת זלדה, 2016

קולקציה בהשראת המשוררת זלדה, 2016. צילום: עמית גושר

זן ים תיכוני, 2020

זן ים תיכוני, 2020. צילום: אסף עיני

עד מתי? את חושבת בכלל לפרוש? מה תעשי כשזה יקרה? 

״אין לי שום בעיה עם הגיל. הכל נראה לי כהשג. אני לוקחת את הכל ברגוע, לא יודעת מה יהיה ואם בכלל אפרוש. תראי מה שקרה אצלי בשנה האחרונה: עשיתי קו הלבשה תחתונה, הרחבתי את קו הבית עם מצעי מיטה בפרויקט משותף עם ערד טקסטיל, עשיתי פרוייקט חברתי עם אדם טבע ודין, ולצד אלו השקנו את הקולקציות השוטפות.

״האחרונה שבהן היתה אוסף בגדים לבית, שמיועדים למרחב הפרטי. בגדים נוחים וייצוגיים כאחד שאפשר ללבוש אותם כשיוצאים מהבית או שנמצאים בבית בימי הסגר. ואם אפרוש? אני מניחה שאעשה את מה שאני עושה היום. אבל אולי באופן שונה, אני אפגש עם אנשים בתחילת דרכם ואעניק להם מכל הידע שלי״. 

לא רצית ללמד אף פעם?

״אני אשמח ללמד אבל הדרך שלי תהיה שונה מהמקובל. לא אלמד באופן המסורתי והמקובל של המילה. מגיעים לכאן סטודנטים שלומדים עיצוב אופנה ואני תמיד מופתעת מחדש, כמה מעט הם יודעים על האופנה המקומית, כמה מעט הם מבינים בטכנולוגיה. חייבים לטפל בזה״.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

3 תגובות על הכתבה

  1. יצחק שכטר IFT

    sדורין כל מה שנכתב בכתבה וכל העקרונות שלך עומדות וקימות באג'נדה של האגודה הישראלית לאופנה וטקסטיל ..אני מזמין אותך לעמוד בראשה

  2. תמי פרמונט

    דורון יפה מבפנים ויפה מבחוץ. יודעת לראות לעומק, להפנים, להחליט מה "לקחת" וליצור. הכול מתוך אופטימיות בלתי נלאית, ועם תקווה לעתיד טוב יותר למדינת ישראל

  3. נירה כלב

    אוהבת את שמלת התכלת בהשראת זלדה ,ואת זן ים תיכוני.יפה שאת כל הזמן עם הרגליים על הקרקע,.מדברת אשה שאמא היא תופרת שיודעת לעצב גיזרות מותאמות לגוף.אימי חגגה 90 באוגוסט והיא עדיין מתקנת בגדים לאנשים בקיבוץ.שלשום תקנה לי מכנס ,חברים,המיומנות בידיים נשמרת וממש.אולי פעם פיקששה תפר אך היא ממשיכה לעבוד 3 ימים בשבוע,ומתקנת בגדים כי זו המתקונת היום,פעם תפרה אופנת עילית לבחירת הבנות.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden