יצירה לחיים שפויים: הביאנלה השלישית לאומנויות ולעיצוב במוזיאון ארץ ישראל

״הקרב הבא (פרק III)״ היא העבודה הראשונה שתקבל את פני המבקרים והמבקרות בביאנלה השלישית לאומנויות ולעיצוב, שתפתח לקהל ביום שני הקרוב (20.4) במוזיאון ארץ ישראל. העבודה, שיצרו נוי ותמיר (נוי חיימוביץ ותמיר ארליך) מוצבת בנקודה שאי אפשר לפספס: חלל הכניסה למוזיאון, שבו צריך לעבור כדי להכנס לשאר התערוכות.

מדובר במבנה גדול דמוי מזבח בצבעוניות אדמדמה, והוא הפרק האחרון בטרילוגיה של אנדרטאות ניידות שיצרו צמד האמנים, שמשלבות קרמיקה, סאונד ופרפורמנס. הטרילוגיה נולדה במקור כטקס דמיוני למניעת מלחמות, אבל בנקודת הזמן שבה אנחנו נמצאים היום – היא נבחנת מחדש דרך פריזמות של אכזבה וזיכרון.

העבודה היא אחת מכ־200 עבודות ופרויקטים שמוצגים בביאנלה תחת הכותרת ״מעשים וימים״. האוצרת החיצונית שמובילה אותה הפעם היא גלית גאון, לצד אנריאטה אליעזר ברונר, שמשמשת כאוצרת בכירה לאומנויות ואוצרת ביתן הזכוכית במוזיאון, ושימשה כאוצרת־שותפה גם בשתי הביאנלות הקודמות.

התמה הנוכחית שאובה משירו האפי ״מעשים וימים״ של הֵסְיוֹדוֹס מהמאה ה־8 לפנה״ס – אחד ההרהורים הקדומים על ה״עבודה״ הנתפסת לא רק כעמל או מלאכה, אלא כמעשה קיומי ומוסרי. השיר, שנכתב כהדרכה מעשית לחיים ראויים והוגנים, מקבל בידי עשרות יוצרים משמעויות מחודשות. אי אפשר להתעלם מהעובדה שאותם יוצרים, שחיים ופועלים בארץ במציאות ספציפית מאוד, מתייחסים ליצירה כניסיון לאחוז בחיי היומיום, וגם להתנגד, להתריע, להגן ולרפא.

אי אפשר להתעלם מהעובדה שהיוצרים, שחיים ופועלים בארץ במציאות ספציפית מאוד, מתייחסים ליצירה כניסיון לאחוז בחיי היומיום, וגם להתנגד, להתריע, להגן ולרפא

הפורמט דומה אבל שונה מהפעמיים הקודמות (2020 ו־2023; וכן, הפירוש המילולי של ״ביאנלה״ הוא אחת לשנתיים, אבל כידוע, יש נסיבות). התערוכה המרכזית מתפרשת על פני שתי הקומות של מרכז רוטשילד, עם קרוב ל־200 עבודות שנבחרו באמצעות קול קורא.

בביתני המוזיאון – ביתן הקרמיקה, הזכוכית, אדם ועמלו, המטבעות, הבולים, הפולקלור ועוד – מוצגים פרוייקטים חדשים שנוצרו כדיאלוג עם האוספים הרלוונטיים. בכל אחד מהביתנים מוצגים 1-3 פרויקטים, שמתערבים בתצוגת הקבע ומתייחסים אליה, כשלכל אחד מהם מונה אוצר אחראי שעבד עם היוצרים.

בניגוד לביאנלות הקודמות, לא הוצבו הפעם עבודות במרחב הפתוח של המוזיאון (אבל כן אפשר עוד לראות כאלה שנותרו מהן, כמו זו של אבנר שר או של נובויה ימגוצ׳י שהפכו לעבודות קבע). העבודה היחידה שהוצבה תחת כיפת השמיים היא ״ילדה עם כנפיים״ של ורד אהרונוביץ, פסל פיברגלס, עץ ונוצות בדמות ילדה שבנתה לעצמה כנפיים כדי לנסות לעוף, שמתנשא מעל מרכז רוטשילד, ומשקף את התחושות שכולנו מכירים – אמונה שלמה במשהו שאנחנו יודעים שאין לו סיכוי. אבל היי, אמונה זה לא מעט.

בדומה לביאנלות קודמות, גם הפעם מגוון העבודות הוא עצום ולפעמים גם מעט מבלבל, ונע בין כל צירי החומרים והטכניקות האפשריים – מקרמיקה וזכוכית דרך טקסטיל ועץ וכלה בצילום ווידיאו. גם הבינה המלאכותית נוכחת, כעוד סוג של חומר שנכנס לחיינו באופן משמעותי בשנים שעברו מאז הביאנלה הקודמת.

העבודה ״קוד מוזה״ של ברק רותם, שמוצגת בקומת הכניסה של מרכז רוטשילד, נוצרה כולה באמצעות הבינה אבל משרטטת שפה חזותית חומרית שמרגישה לפעמים מוחשית יותר מהאובייקטים הפיזיים שמוצגים לידה. גם ״טרנספר״, עבודת הווידיאו של איתי יעקב, נוצרה בסיוע הבינה ומייצרת עתיד ספקולטיבי למשפחות עולים מתימן שגורשו מהמושבה כנרת בתחילת המאה ה־20.

״מעין אחרים״ של נעמה אלירז הוא פרויקט שבוחן את שילוב הבינה המלאכותית בתהליך האמנותי – במקרה הזה התהליך הקרמי. אלירז מייצרת דימויים בהשראת פסלים איקונים מתולדות האמנות, ואז מפסלת אותם וכוללת בתוכם גם את הגליצ׳ים והטעויות שהבינה מספקת.

גם בעבודה הגדולה של רונית ברנגה מבצבצת המציאות הדיגיטלית מתוך החומר. ״קריאה למוזות״ הוא תבליט קרמי גדול־ממדים ובו 11 נשים שמגלמות את המוזות, ודמות גברית אחת שמייצג את הסיודוס. הסצנה נטועה בעבר הרחוק, אבל כשמתבוננים מקרוב אפשר לאתר בקלות את הסמארטפון שמציץ בידיה של אחת הנשים.

גם בעבודה (המשעשעת, אולי היחידה המשעשעת בתערוכה) של שאול כהן נוכח הסמארטפון. ״החיים קצרים, הסלפי הנצחי״ היא עבודה שמאזכרת פסיפס עתיק (אבל במקרה הזה נבנה מאבנים פלסטיות בהדפסת תלת־ממד) ובה דמות נשית בלבוש קלאסי מצלמת סלפי – שהוא כידוע סלע קיומנו העכשווי.

השילוב בין סימבולים אמנותיים־קלאסיים לקיום העכשווי נמצא גם בעבודותיהן של שרון לשם מורד, נעה ריץ׳, אורי סאמט ועוד. קטיה איזבל פילמוס מציגה את ״ונוס מביאת השלום״, הפרשנות שלה לפסל ונוס ממילו, יצוקה בזכוכית שחורה בטכניקה של שעווה נעלמת, מה שמאפשר לה גם להמיס אותה מטאפורית אט אט, או אולי לעצור רגע לפני שהיא מתפוגגת.

רגע של התפוגגות, או אולי של אפשרות לבנייה מחדש, בולט בעבודה של שירה שובל ואריאל בלונדר, ״ארץ״, שמוגדרת כ״מחקר חומרי בקרמיקה מתוסכלת״. טכנית, חוקרות השתיים שני חומרים בעלי שיעור התכווצות שונה – התכווצות שלא יכולה שלא להתרחש גם בבטן כשצופים בה ובפירוק החומרי של המילה הכל כך טעונה הזאת.

מילים טעונות נמצאות גם בעבודה של נסטיה פייביש, ״הביתה״ – שלוש מגבות כותנה רקומות ברקמה מסורתית שנושאות את המשפטים ״כולם כולל כולם״, הביתה״ ו״ברוכים הבאים״. בעבודת הקרמיקה ועבודת הסטופ־מושן של איה עמיקם ״תעשה״, היא מצפינה על קערת חומר מילה מתוך הלחש ״תעשה בזריזות ותצליח״, אבל מאפשרת לנו לצפות רק במילה ״תעשה״ שמנסה לגייס כוחות ולחזור ולהופיע במלואה.

ב״פוליטיקה קטנה״ ענבל הופמן משמרת את המילים ואת הדימויים משנות המלחמה וההפיכה המשטרית, באמצעות המרת הנייר של מחברת הסקיצות לחומר, כזה שמתאבן ולא נעלם. רקפת כנען עוסקת בסדרת ״דגלים עגילים״ בכאן והעכשיו הפוליטי ומציעה לנו לענוד, פיזית, את התסכול, הכעס וההתנגדות. דורון נעמה גלפר נושאת עליה, פיזית, את התסכול בעבודת הווידיאו ״משא כבד״ שבה 120 בקבוקים מחומר לא שרוף – כמספר החטופים שהיו בשבי בזמן יצירת העבודה – שהיא תולה על כתפיה ומתניידת איתם לכל מקום.

במסגרת התמה המרכזית עולים גם נושאים על־זמניים כמו טבע (בעבודות של שיר אתר, יסמין גור, יולי יעל פרי פלג, נעה לירן, אניה קרופיארוב, קבוצת חילוף חומרים, מיכל ברקוביץ׳, נדז׳דה פוזין ועוד); מיתוסים וניפוצם (ראפת חטאב, עינב צייכנר, פוגי נעים, לנה גוברמן, מרים גמבורד ועוד); וגם נושא הבית – אחד כאוב במיוחד לאור המציאות הנוכחית – שבה לידי ביטוי בצורות מעניינות ומקוריות בעבודות של אלמה ליאון, אנדי ארונוביץ׳, מיכל ברט, עדי ואן ולסן והיא וזו (שירי שקד ואילור טפר־קירשנר).

חלקה השני של הביאנלה מתפרש, כאמור, על פני ביתני הקבע השונים, ובו פרוייקטים ייעודיים שנוצרו מתוך דיאלוג מעמיק עם האוסף. בביתן הקרמיקה שואלות טליה מוקמל ושלומית באומן שאלות לגבי מקומה של קרמיקה בהיסטוריה ובתרבות, באמצעות עבודה עם אוביקטים אנונימיים שהגיעו לאוסף המוזיאון (מוקמל) ועם כלים מתעשיית הקרמיקה הישראלית המשגשגת של העשורים הראשונים למדינה (באומן).

בביתן הזכוכית בוחן שחר קדם את הזיקה בין בזלת לזכוכית, ולילך שטיאט מתייחסת לממד המטאפורי של החומר השביר והשקוף ומקבילה אותו לדמעות. במרכז אדם ועמלו חוקרים סטודיו Reddish (נעמה שטיינבוק ועידן פרידמן) רצף של פריטים שהוצאו ממחסני האוסף ומעידים על התפתחות העיצוב משחר ההיסטוריה; מיכל בראור רותמת את מדיום הצילום לחקירה של האוסף; ובכיפת מנפח הזכוכית מציגה נבט יצחק את הפרויקט בעל השם המבטיח ״תקופה של נס״.

בביתן לתולדות הבולאות חקר המעצב גיא שגיא עיצוב של בולים בתקופות שונות, ובביתן המטבעות פרויקט ביקורתי ומצוין של סטודיו ראג (רמי רשתי ואלון קנצ׳וק) שמתבונן במטבעות ישראלים היסטוריים ושואל באמצעותם שאלות על הכאן והעכשיו.

בביתן הפולקלור פרויקטים של סופי אבו שקרה ורוני יחזקאל, במבואות קלצ׳קין פרויקט של ורה ולדימרסקי ובגלריית המגדל יוצגו כמו בביאנלות הקודמות חממות אקדמיות – פרויקטים בשיתוף שנקר, המכללה למנהל ובית הספר לעיצוב של אוניברסיטת חיפה.

אם אכן זו תהיה תקופה של נס, הביאנלה תוצג ברצף עד סוף נובמבר הקרוב. זו תערוכה מקיפה וכזו שקשה לעכל בביקור אחד, אבל משך הזמן שבו תוצג מאפשרת גם לבקר כמה פעמים. בהנחה שיתאפשר, יתקיימו לאורכה גם אירועים מסוגים שונים שיאפשרו העמקה וצלילה אל תוך פרויקטים מסוימים.

כל זה מוכיח שוב את העובדה שהמדינה שלנו היא אולי קשה, מתסכלת ומכעיסה, אבל יש בה יצירה נהדרת, שיכולה גם לשמש כמנוע לאמונה, לפעולה ולשינוי. עד הקרב הבא.

---

הביאנלה לאמנויות ולעיצוב תל אביב 2026
אוצרות: גלית גאון, אנריאטה אלעזר ברונר
מוזיאון ארץ ישראל, חיים לבנון 2, רמת אביב
נעילה: 30.11