כל מה שחשוב ויפה
דפנה טלמון, אוטו המתנות
דפנה טלמון, אוטו המתנות. צילומים: מל

מסע המתנות של דפנה טלמון

אחרי שארזה את חפציה למתנות ופשטה גם על בתי זרים (בהזמנתם), דפנה טלמון מתיישבת מאחורי ההגה ויוצאת לחלק מתנות בלתי צפויות בדרכים

חגית: בוקר טוב דפנה (במלרע)🌷 מה שלומך בימים מוטרפים אלה?

דפנה: מוטרפת. נראה לי מדוייק. עמוסה מאוד, שמחה מאוד, בציפייה ובתוך כל ההפקה המורכבת הזאת. בעיקר מתרגשת שהנה סוף סוף אנחנו יוצאות לדרך, עם העבודה החדשה שלי ״מסע אוטו המתנות״

חגית: בשבוע הבא את יוצאת למסע ברחבי ישראל, עם אוטו־גלידה מלא במתנות מסתוריות, ארוזות בנייר חום אחיד. לאן תסעי?

דפנה: ״מסע אוטו המתנות״ הוא פרק נוסף ביצירה שהתחלתי עוד בסיום לימודיי במדרשה שבו הענקתי חפצים כמתנות. בשנה שעברה ביריד צבע טרי החלטתי לחלק אותן מתוך רכב שעטוף כמתנה בעצמו ומזכיר מהבחינה הזאת גם אוטו גלידה. השנה הוא עולה על הכביש ויוצא למסע במשך שבוע מצפון ועד דרום – מעלה צביה, אום אל פאחם, דולב, בארי, רהט, ערד ומסיבת סיום בבת ים, בטרמינל לעיצוב. כל יום עוברים תחנה. פוגשים אנשים ומחליפים חפצים־מתנות

דפנה טלמון, אוטו המתנות

חגית: עבדת על פיתוח הפרויקט עם האוצרת טלי קיים, אתן נוסעות ביחד?

דפנה: אכן כן. ההפקה המורכבת של המסע הזה, שכוללת מעבר למה שאנחנו רגילות ב״תערוכה רגילה״ גם פעילויות עם קהילות שונות, תיאום של לינה, ועוד טרלולים, מצריכה נוכחות של צוות שלם: האמן אנטון אברמוב – שיהיה אמון על תיעוד ונהיגת האוטו (יחד איתי); טלי קיים, האוצרת שלי, שמלווה בטקסט את המסע וזו שמרימה לי את הראש מעל המים כל פעם שהדברים נדחים או הופכים מורכבים; והמפיקה, זיו אלישע, שאחראית על כל התיאומים בשטח. נהיה ארבעה שבוע בדרכים. טיול שנתי של אחרי הסגרים

חגית: מזכיר לי את הטיול בקרוון שעשינו בארצות הברית. אמרנו שאם לא נסתדר – כל ערב מדיחים ילד

דפנה: הממממ את נותנת לי פה רעיונות… גם ככה הארגזים תופסים הרבה מקום 🙂

חגית: כשתהיי במצוקה, תתקשרי אליי…

דפנה: מקווה שתהיה קליטה

חגית: ולעניינינו: אני מאוד אוהבת את הפרויקט המתגלגל הזה. תרתי משמע. אבל לטובת הקוראים בואי נספק קצת פרטי רקע: את דפנה, לקראת סיום לימודי המשך במדרשה לאמנות יצרת פרויק שמבוסס על החיים האמיתיים: ארזת את כל רכושך עלי אדמות (כמעט) וחלקת אותו עם המבקרים בתערוכה, שבחרו מתנות על עיוור – בלי לדעת מה יקבלו. ואם ללכת עוד צעד אחורה, הכל התחיל מזה שעזבת את הבית והתחלת לנדוד בין בתיהם של אחרים, כבייביסיטר לחייות מחמד ולבית כשהם בנסיעות.

בהמשך – הפכת את ההתמחות שלך בצמצום ואריזה לפרוייקט פינוי חפצים מיותרים מחייהם של אנשים אחרים – ממש מרי קונדו הישראלית 🙂 – , וחלוקה מחדש שלהם, במסגרת רזידנסי בבית קנדינוף. ועכשיו את הולכת להפיץ את כל הטוב הזה ברחבי הארץ?

 קיבלתי דברים שונים ומשונים מאוד לאורך הדרך. הסטנדרט זה בגדים. אבל היו לי כמה הפתעות – מישהו הביא לי פעם כרטיסי הגרלה. קיבלתי בדיקת ביוץ, ציצית, דגל ישראל. וכל מה שאת יכולה לדמיין

דפנה: הכל התחיל במותה של הכלבה האהובה שלי נינה שנתן לי זבנג רציני לחיים. בעקבותיו יצאתי למסע הנדודים הראשון. בשלב כלשהו כשהייתי בקוסטה ריקה אבא שלי התקשר לשאול אותי מה לעשות עם החפצים שלי. אמרתי לו ״הלוואי שהכל היה נשרף״, אבל התחלתי באמת לטפל בזה רק כשחזרתי לארץ. במהלך הלימודים במדרשה לא היה לי בית משלי והייתי שומרת על בעלי חיים בבתים של אחרים. החפצים היו באחסון בינתיים. הבנתי שמשהו צריך להשתנות כשהייתה התארגנות מהלימודים ולא יכולתי להצטרף כי התחייבתי לשמור על תוכית 🙂

זה היה רגע השינוי. הפניתי מבט אל החפצים ואל השהות שלי בבתים של אחרים. דווקא לא ממקום של מרי קונדו שאני תופסת כמאוד מסחרי אלא מתוך תמות של נתינה לאחר, מחזור וסירקולציה אקולוגית, מחשבות על תרבות הצריכה והומור עצמי; שלי ושל המשתתפים.

במסע עכשיו נכנס גם מרכיב חברתי משמעותי: מה חפצים מספרים על המקום שממנו הם מגיעים? איך אפשר להעביר מקום מנקודה לנקודה דרך סיפור? דרך זיכרון?

חגית: איזה סוג של ״מתנות״ אנשים ימצאו באריזות?

דפנה: תקליטים, וילונות, סכום מוזהב… אני יכולה להגיד לך שבניסיונות הקודמים קיבלתי דברים שונים ומשונים מאוד לאורך הדרך. הסטנדרט זה בגדים. אבל היו לי כמה הפתעות שקיבלתי במהלך התקופה האחרונה – מישהו הביא לי פעם כרטיסי הגרלה. קיבלתי בדיקת ביוץ, ציצית, דגל ישראל. וכל מה שאת יכולה לדמיין.

אגב, שמתי לב שבעיקר נשים ״משחררות״ חפצים. אני מקווה שתוך כדי התנועה של המסע גם בזה נחווה גיוון

חגית: אז איך את רואה את זה קורה? אתם מגיעים לכיכר העיר, לאגורה, ושם, בהמולת היום־יום אתם מזמינים אנשים לגשת ולקחת משהו? אתם מביאים מתנות ממאגר או מייבאים מתנות מצפת לרהט ומבארי לבת ים?

דפנה: כן, כן, כן וכן. אנחנו מביאים את כל המאגר בתוך ארגזים באוטו נחלק בכל תחנה ונקבל בכל תחנה וכך תתקיים הסירקולציה והענקה של חפצים מתושבי הצפון לתושבי הדרום. בחלק מהיעדים נפגוש משפחות שהתנדבו למסור חפצים. ביקשנו מהם לבחור מראש חפץ או יותר מתוך מה שירצו לתת שקשור בישוב שלהם, בבית שלהם. מניסיוני הבקשה הזאת שולחת אנשים רחוק ואני יכולה להגיד שאני מצפה לקבל כל מה שאת יכולה לחשוב עליו שנכנס לארגז.

בגלל הקורונה אנחנו לא יכולים לפעול בדרך אקראית. בכל יעד יצרנו קשר עם רכז/ת תרבות מהישוב. דרכן/ם הגענו למשפחות שמעוניינות להשתתף ויזמנו גם פעילויות ממוקדות לקפסולות כמו קבוצות של בני נוער, קבוצת תיאטרון פלייבק ואפילו מתואם לנו מפגש עם ראש עיר באחד היעדים. אני מחזיקה אצבעות שהכל יקרה, ובכל מקרה גם נערכנו להקים כמה מיצבי מתנות לאורך הדרך שיישארו שם אחרי שנמשיך הלאה והתושבים מוזמנים להיות חלק לקחת להם מתנה. רק אחת בבקשה 🙂

חגית: בואי נדבר קצת על המהות שמעבר – יש פה פעולה מערבת קהל, מסע שיוצר האחדה בין מקומות ואולי גם משטח עקומה־סוציו אקונומית, הצהרה חברתית, אנטי צרכנית. וכל זה חלק מאקטיביזם אמנותי. מה המטרות שלך?

דפנה: אני לא אנטי צרכנות. גם אני קונה דברים. שאני צריכה. אני שואלת את עצמי האם אני צריכה או רוצה. ואני ערה למישהי הצרכנית דפנה. אני מביאה איתי את השאלות האלה. עם קריצת הומור. הרי כמעט ודאי שמי שיקבל מתנה ימצא שאינו זקוק למה שקיבל. וזה בדיוק העניין: את רוב הדברים שאנו רוכשים אנחנו לא באמת צריכים. אז הביקורת שלי עטופה בנייר עטיפה גנרי חום

דפנה טלמון, אוטו המתנות

חגית: זו אחת הדילמות, כולנו אוהבים מתנות, אבל בלא מעט מקרים המתנה היא סוג של פנטזיה והמימוש שלה מוצא את האוויר מהבלון… המיתוס של מתנה מושלמת שמביעה אהבה, היכרות עמוקה, נדיבות והכלה – איפה זה פוגש את ההגרלה של מתנה אקראית מהאוטו?

דפנה: הפנטזיה ממכרת. יש תחושה שאם רק יהיה לנו החפץ הזה החיים שלנו ישתפרו. וככה אנחנו אוגרים ואוגרים ואין שינוי. אז במקרה זה אני מציעה להעביר אותה הלאה. אל מי שנדמה לך שיצא נשכר מקבלת המתנה

חגית: יש משהו משמעותי שלמדת בשנה האחרונה, או ששינה את הדברים עבורך לאור משבר הקורונה?

דפנה: המטרה של העבודה היא לגרום לאנשים להסתכל על חפץ מנקודת מבט אחרת, סמלית יותר. לחשוב מה הסיפור שמאחוריו? מי נתן כזה חפץ? מאיפה הוא מגיע לפעמים מגיעים אנשים ושואלים – איפה פה יש דברים שמתאימים לבחור? אני עונה, במקרה כזה גש לחנות לגבר. זו עבודת אמנות ולא כלבו

חגית: אינדיד

דפנה: אני יודעת שהמון אנשים הבינו שיש להם המון דברים בבית. ורבים בחרו לשחרר. כי היי, פעם היה לנו חדר עבודה שיכול היה לשמש אותנו עכשיו כשכולם תקועים בבית אבל הוא מלא בג׳אנק. במקרה שלי – אימצתי את בילי הכלבה החדשה, ועברתי דירה. כי פתאום גם אני תקועה בבית, לא פלא שהעבודה שלי החליטה לנדוד

חגית: עכשיו את האמת: בסך הכל רציתם לצאת לטיול ולא היה לאן?

דפנה: חחח! האמת שהפרויקט הזה זכה לתמיכת הקרן ליוצרים עצמאיים של משרד התרבות, ואנחנו מנסות/ים לצאת איתו לדרך כבר מפסח שעבר. הסגרים דחו ודחו ודחו את התכנונים שלנו ואפילו שיבשו חלק מהתוכניות ושינו חלק מהיעדים. יש לי תואר שני בגיאוגרפיה, יש לי עניין גדול בגיאוגרפיה חברתית בתוך המסלול

חגית: אני מאמינה בפתגם שאומר שהאשפה של אחד היא אוצרו של האחר (באנגלית זה נשמע יותר טוב). בעיקר במובן שמה שיש בידינו מאבד מזוהרו ומה שיש לאחרים נראה נחשק ונחוץ כל כך. השאלה אם הפרויקט שלך מסב הנאה – מהנתינה והקבלה, מעצם האינטראקציה, או מציף בעיקר את הדילמות של מה ״צריכה״ ומה לא צריכה…

דפנה: כצופה מהצד בהתנהגות של הקהל מול ההצבה או מול האוטו (כפי שראיתי בצבע טרי) הסקרנות והשמחה שעולה מהקהל מציפה גם אותי. אני לא חושבת שתוך כדי בחירה הם חושבים במונחים צרכניים. אחרי זה ממשיכים לחשוב על מה קרה לנו שם מול קיר המתנות, ומה היא רצתה בעצם…

יש המון משחקיות בעבודה ואני חושפת את הצד הילדי של אנשים. כולם מחייכים (גם אני כשעונה לך עכשיו). זאת התקווה שלי: שהמפגש עם אוצרו של האחר יהפוך במובן מסוים למפגש עם האחר. מפגש שבתקופה האחרונה גם נמנע מאיתנו בגלל הקורונה והריחוק החברתי

חגית: אינשאללה. כל כך פשוט ויפה. שיהיה בהצלחה

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden