כל מה שחשוב ויפה
אדריאן ליפסון, Moon Dogs
אדריאן ליפסון, Moon Dogs. צילום: רועי שאלתיאל

רקדני בת שבע יוצרים מהבמה למצלמה - ולמסך

כרקדנים, חברי להקת בת שבע לא נדרשים לחשוב על זוויות צילום והוראות בימוי. העבודות של ״רקדני בת שבע יוצרים״, שעברו ברוח התקופה לפורמט הדיגיטלי, הוסיפו כלים נוספים לארגז הכלים שלהם ויצרו תוצאה מרתקת על רצף המפגש בין מחול ומסך

את ״אבטיחים״ יצרה יעל בן עזר רקדנית להקת בת שבע, במסגרת סדנאות ״רקדני בת שבע יוצרים״. בפלטפורמה זו ליצירה עצמאית ומקורית, מעמידה הלהקה עבור הרקדנים משאבי הפקה ושיווק, ששיאם בערבים מלאים המוקדשים ליצירותיהם. השנה, בהיעדר אפשרות להופיע על במות חיות, יועלו תוצרי סדנאות אלה בפורמט דיגיטלי החל מיום ראשון הקרוב.

מבין מחיצות הבד נכנסת שיר לוי, הרקדנית המבצעת את ״אבטיחים״, אל רצפת אולם ורדה בסוזן דלל, שם נערכו הצילומים, כשהיא מכונפת ככדור וצועדת על קצות אצבעותיה בדממה. מול כיסאות הקהל הריקים היא נעמדת כשפניה אל המצלמה, ומוחאת כפיים בנמרצות מצומצמת. שלוש דקות לתוך היצירה פורצת המוסיקה השמחה בתבל של La Partida בביצוע כרמלה, עם הגיטרה של פאקו איבנז, ומרגע זה ואילך נעה לוי בין רוגע וטירוף בלתי פוסק של תנועה, עד הסוף המפתיע. 

בן עזר צוחקת כשאני שואלת אם הרפרנס ל״אני אשתגע״ של אהוד מנור (שכתב את המילים ללחן הפורטוגזי הזה), בביצוע חוה אלברשטיין והפרברים, הוא פועל יוצא של החיים בצל הקורונה. ״לאו דוקא״, היא אומרת. ״היצירה הזו היא הרהור על שקט וזמזום; על חיים שנעים בין רגעי דממה של התכנסות פנימית ובהירות מחשבה, לבין רגעי התזזית בהם העולם מזמזם סביבנו, והמחשבות מזמזמות בראשינו. חיפשתי מוסיקה שתעביר תחושת טרטור בלתי פוסק, והשיר הזה, עם הטמפו הבלתי נתפס שלו, הצליח לספק את הסחורה״.

יעל בן עזר. צילום: אסקף

יעל בן עזר, אבטיחים, בביצוע שיר לוי

יעל בן עזר, אבטיחים, בביצוע שיר לוי. צילומים: רועי שאלתיאל

יעל בן עזר, אבטיחים, בביצוע שיר לוי

היצירה מצולמת באולם שנראה כסטודיו למחול, באור יום טבעי כמעט לחלוטין, ובאופן כללי היא מרגישה כאילו נוצרה עבור במה. בן עזר מאשרת: ״שיר ואני התחלנו לעבוד יחד הרבה לפני שהוחלט על הפורמט הדיגיטלי, ולכן הכוריאוגרפיה יועדה עבור במה. כשהבנו שהיא תשודר כיצירה מצולמת, עשינו התאמות״.

איך היה התהליך? 

״מורכב״, היא מחייכת. ״עולם הצילום זר לי, ולא הייתי בטוחה שיש לי את הכלים להתמודד עם השאלות שהוא הציב בפניי. מאיזו זוית לצלם? איפה, אם בכלל, לחתוך את התנועה? ככוריאוגרפית, המניפולציות שהמצלמה דרשה ממני, כמו זום אין, זום אאוט, קאט או זוית שונה, נראו לי כמו התערבות בלתי רצויה בכוריאוגרפיה.

יעל בן עזר: עולם הצילום זר לי, ולא הייתי בטוחה שיש לי את הכלים להתמודד עם השאלות שהוא הציב בפניי. מאיזו זוית לצלם? איפה, אם בכלל, לחתוך את התנועה? ככוריאוגרפית, המניפולציות שהמצלמה דרשה ממני, כמו זום אין, זום אאוט, קאט או זוית שונה, נראו לי כמו התערבות בלתי רצויה בכוריאוגרפיה

״לאט לאט, יד ביד עם הצלם והעורך הנפלא רועי שאלתיאל, למדתי איך להשתמש במצלמה כאמצעי לתיעוד כוריאוגרפיה שנוצרה עבור במה מצד אחד, וכמשהו שיכול להעניק ליצירה רבדים יצירתיים נוספים מצד שני״. ואכן, האיזון בין השניים ביצירה הזו עדין במיוחד: לפרקים עוקבת המצלמה אחר שיר כמלווה מבט של צופה, ולעיתים נחתך גופה בחדות כשהיא מתקרבת למצלמה, במעברים מהירים המדגישים את רגעי ״הזמזום״ של היצירה.

גם ללוי היו חששות בנוגע לפורמט החדש, למרות שבסופו של דבר הכימיה המצוינת עם בן עזר ומיקום הצילומים בחלל המוכר של הסטודיו, יצרו עבורה מרחב בטוח שאפשר לה להתיידד עם המצלמה; והמצלמה ב״אבטיחים״ מחזירה לה הרבה אהבה.

״יש משהו מיוחד באמנות המחול במובן זה שהופעה קיימת ברגע ספציפי בזמן, עם קאסט וקהל ספציפיים לאותו היום״, היא מסבירה. ״אחרי ההופעה הקסם החד פעמי הזה מתפוגג. הסרטון של ׳אבטיחים׳ לעומת זאת, יהיה קיים לנצח, וזה משהו שאצטרך להסתגל אליו, קצת כמו שחקני קולנוע שלא תמיד אוהבים לצפות בסרטים של עצמם״.

מהבמה למסך

סדנאות ״רקדני בת־שבע יוצרים״, שמתקיימות כבר 17 שנים, הצליחו להצמיח אינספור יוצרים בעלי שם עולמי. השנה תועלנה מדי שבוע שש או שבע עבודות מקוריות, שתהיינה זמינות לצפייה ישירה וחינמית באתר ייעודי. למעט כמה אירועים שיועברו בשידור חי, העבודות תהיינה זמינות לצפייה חוזרת לאורך אותו שבוע. 

היצירות שונות ומגוונות כמגוון היוצרים העומדים מאחוריהן, ונעות על טווח האפשרויות הרחב שיוצר המפגש בין מחול ומסך. חלק מהיוצרים בחר להעלות מופע חי, חלקו צילם במצלמה ביתית, וחלקו האחר שיתף פעולה עם אמנים מתחום הווידאו. כל בחירה כזו השפיעה על האפקט המתקבל ממעשה האמנות של היוצרים, הכוריאוגרפיה.

בקצה אחד של סקאלת המפגש בין מחול ומסך, קיים צילום יצירה שנועדה במקור עבור במה. כך היה לדוגמה בחג המולד האחרון כשלהקות מסביב לעולם העלו לרשת את היצירה ״מפצח האגוזים״, כפי שזו צולמה בלייב מול קהל. במקרה כזה, ההבדל בין צפייה ביצירה בזמן אמת, לבין צפייה בתיעוד שלה, הוא עצום. המופע בלייב לעולם יהיה מרשים יותר, משום שמחול בתלת־ממד מאבד הרבה מאיכויותיו כשהוא עובר לדו־ממדיות של המסך. 

יעל בן עזר, אבטיחים, בביצוע שיר לוי

יעל בן עזר, אבטיחים, בביצוע שיר לוי

birds

מצידה השני של הסקאלה קיים ה־Screendance: כוריאוגרפיה שנוצרת במיוחד עבור המסך, כשהריקוד מגיע לצורתו הסופית דרך מצלמה ובחדר העריכה. זהו שילוב היברידי בין שתי דיסציפלינות – מחול וקולנוע, כוריאוגרפיה וסינמטוגרפיה – כשהמניפולציות ההדדיות ביניהן יוצרות ז׳אנר אמנותי מובחן ועצמאי. ככזה, הדרך להעריך אותו, שונה מהאופן שבו אנו רגילים להעריך יצירת מחול המוצגת על במה.

סקרינדאנס הוא ז׳אנר עצמאי אך לא חדש. כבר בראשית המאה ה־20 יצרה לואי פולר – אשת אשכולות, רקדנית וכוריאוגרפית – סרטי מחול עם האחים לומייר, ובעידן הסרט האילם כיכבו שחקנים/ רקדנים כמו באסטר קיטון וצ׳רלי צ׳פלין במגוון סרטים שבהם תנועה היתה חלק מהותי. 

בשנות ה־40 וה־50 הניחה הכוריאוגרפית וצלמת האוונגארד (ועוד הרבה דברים אחרים. גם היא היתה אשת אשכולות) מאיה דרן, את היסודות לסקרינדאנס כפי שהוא מוכר היום. בעזרת טכניקות צילום ועריכה היא יצרה מניפולציות על דימוי הגוף הרוקד בסדרת סרטוני אוונגרד, רובם נטולי סאונד, שהפכו את הסקרינדאנס – שאז נקרא Filmdance – לתחום אמנותי העומד בפני עצמו. מאז שנות ה־70 מתקיימים בכל העולם פסטיבלי סקרינדאנס והז׳אנר אף זכה להכרה אקדמית ונלמד באוניברסיטאות כתחום אמנותי אינטרדיסציפלינרי.

מסע אל עבר הלא נודע

הצפייה בעבודות ״רקדני בת שבע יוצרים״ מרתקת מבחינת מיקומם על רצף המפגש בין מחול ומסך. מרתקות גם השיחות שקיימתי עם שלוש יוצרות ומבצעות, שסיפרו על תהליך העבודה יוצא הדופן, ועל ההסתגלות לרעיון שבו קסם המחול הרגעי הופך נצחי בחסות צילומו כסרט.

אדריאן ליפסון הקנדית הגיעה לישראל והצטרפה לאנסמבל בת שבע ביולי האחרון, בעיצומה של המגפה. את Moon Dogs – כינויה של תופעה אסטרונומית שבה נראית הילת אור גדולה סביב הירח – היא יצרה בהשראת רגשות שהביא אתו המעבר. הרגשות הללו אינם זרים לניית׳ן צ׳יפס ולמאיה בוצר שמחון, מבצעי היצירה, שגם להם זו הופעת בכורה באנסמבל: שלושתם יוצאים כאן למסע אל עבר הלא נודע. זו גם הסיבה שהיצירה ״מתרחשת״ על הירח.

ליפסון, שיצרה בעבר כוריאוגרפיות עבור במה, מספרת ש״כלבי ירח״ נוצרה כסקרינדאנס שבו היא משמשת לא רק ככוריאוגרפית, אלא כבימאית ועורכת. מתבקש אם כן לשאול עד כמה שונה העבודה בשני המדיומים הללו?

״ביצירת סקרינדאנס מתווספים כלים נוספים לארגז הכלים שלי ככוריאוגרפית״, היא אומרת. ״כשיוצרים עבור במה, הגוף הרוקד, הצעדים, ויחסי הגומלין בין הרקדנים, הם העיקר. כשיוצרים סקרינדאנס לא תמיד יכנס כל גוף הרקדן לתוך הפריים, ולא תמיד נוכל לתפוס בפריים אחד את מלוא התנועה ומורכבותה, וזה בסדר, משום שגם התאורה, אופן הצילום וצורת העריכה הם מבחינתי חלק מהכוריאוגרפיה, או מהתוצר הסופי של היצירה״.

אדריאן ליפסון

אדריאן ליפסון. צילום: אסקף

אדריאן ליפסון, Moon Dogs, בביצוע של מאיה בוצר שמחון וניית׳ן צ׳יפס

אדריאן ליפסון, Moon Dogs, בביצוע של מאיה בוצר שמחון וניית׳ן צ׳יפס. צילומים: רועי שאלתיאל

אדריאן ליפסון, Moon Dogs, בביצוע של מאיה בוצר שמחון וניית׳ן צ׳יפס

ואכן, למרות שהצילומים נעשו באולם חזרות, האפקט המצטבר של התאורה, הצילום, והעריכה – וגם התלבושות הנהדרות של חברת BISKIT – מקשים על הצופה להבחין בכך. התנועה הבלתי פוסקת של המצלמה, זוויות הצילום האלכסוניות, הפוקוס המטושטש והשימוש בצלליות, מסייעים להעביר את תחושות התלישות והבדידות, השמחה והמשחק, העומדים בבסיס היצירה היפה הזו, לא פחות מצעדי הריקוד.

אדריאן ליפסון: בגלל הרגעיות של מופע בלייב, רקדן על במה יכול לקחת סיכונים רבים יותר בתנועה או בהבעה שלו. אם הם לא עולים יפה לא קורה כלום, משום שהם התרחשו בהופעה בודדת, שכבר הסתיימה. בצילום לסקרינדאנס כל טעות תתועד לנצח, וזה עשוי להיות מלחיץ מאוד

כרקדנית לשעבר, אני מניחה שיש הבדל גדול בין ריקוד עבור במה וריקוד עבור סרט, גם מבחינת הרקדנים המבצעים. ליפסון מסכימה: ״כן, זה לא פשוט לצלם אינספור טייקים, כשהמצלמה והצלם שמאחוריה נמצאים ממש לידך. בגלל הרגעיות של מופע בלייב, רקדן על במה יכול לקחת סיכונים רבים יותר בתנועה או בהבעה שלו. אם הם לא עולים יפה לא קורה כלום, משום שהם התרחשו בהופעה בודדת, שכבר הסתיימה. בצילום לסקרינדאנס לעומת זאת, כל טעות תתועד לנצח, וזה עשוי להיות מלחיץ מאוד״.

למרות זאת, ליפסון חושבת שעבור הצופה, יש לסקרינדאנס מעלות רבות. ״סלואו מושן, או קלוז אפ, מאפשרים לצופה לחוות תנועה באופן שאינו אפשרי על במה, וצורת העריכה יכולה לעזור לו לראות קטעים שעל במה, המבט שלו היה אולי מפספס״. כך או כך היא אופטימית: ״הרבה יותר נעים כאן מאשר בקנדה״, היא אומרת, ״ובנסיבות הקיימות של מגיפה עולמית, אני מרגישה בת מזל שזכיתי ליצור בחברת אנשים מוכשרים כל כך״.

מעמק האלה לשוק התקווה

היצירה של דנאי פורת, רקדנית האנסמבל, נולדה אף היא מתוך חוויות חיים אישיות. בהשראת שירו של מארק סטרנד, Keeping Things Whole, היא מנסה לבחון את המתח הפיזי והמטאפורי בין ״היעדר״ ל״נוכחות״, על הבמה ומחוצה לה: מהי נוכחות בימתית? אם אין לרקדן במה לרקוד עליה, האם הוא עדיין נוכח? והאם כשאדם נעדר, הנוכחות שלו בתודעת אחרים חדלה מלהתקיים? 

דנאי פורת: הנצחת מחול בסרט סותרת מבחינתי את המהות הרגעית של פעולת הריקוד. בסופו של דבר החלטתי לנסות להתמודד עם האתגר הטכני והמחשבתי שביצירת סרט. העובדה שהצלם גיא ברק הוא חבר קרוב, עזרה לפוגג חלק מהחששות

פורת היא הכוריאוגרפית, הבימאית והמבצעת של הסרטון הקצר הזה, וכדי לצלם אותו היא התרחקה מהבמה עד לפארק עדולם בעמק האלה, ולשוק התקווה בתל אביב. גם היא חושפת קשיים בהסתגלות למדיום החדש: ״התלבטתי אם לשמור את הרעיון עבור במה עתידית, משום שהנצחת מחול בסרט סותרת מבחינתי את המהות הרגעית של פעולת הריקוד. בסופו של דבר החלטתי לנסות להתמודד עם האתגר הטכני והמחשבתי שביצירת סרט. העובדה שהצלם גיא ברק הוא חבר קרוב, עזרה לפוגג חלק מהחששות״.

דנאי פורת

דנאי פורת. צילום: אסקף

דנאי פורת, We all have reasons. צילומים: גיא ברק

פורת, כמו ליפסון, חושבת שבסקרינדאנס השלם גדול מסכום חלקיו, ושהיצירה הסופית אינה מבוססת על המחול לבדו, מה שהשפיע בסופו של דבר על הכוריאוגרפיה: ״אם היצירה היתה מיועדת עבור במה, מינון התנועה בה היה גבוה יותר. כאן נשענתי בעיקר על אימפרוביזציה, משום שבסרטון גם הלוקיישן, הסאונד והעריכה מתחרים על תשומת ליבו של הצופה. לא חיפשתי עוד דברים שיקרו בתוך הפריים, משום שלא רציתי להחליט עבור הצופה לאן להסתכל״.

פורת שמחה שהתנסתה ביצירת סקרינדאנס, ומאמינה שיש צורות רבות למחול מלבד הבמה. הבמה היא אולי הבית הטבעי עבור רקדנים ויוצרי מחול, אך נדמה שבנסיבות הקיימות, כל יצירה, גם אם דיגיטלית, היא מבורכת. כך רוכשים רקדנים מיומנויות ביטוי חדשות, וכך מצליחות להקות לשמור על קשר עם הקהל. אבל יותר מכל, כך נחשפים אנחנו כצופים לאמנות שהורדה למחתרת, ושבלעדיה איננו שלמים.


רקדני בת־שבע יוצרים אונליין
21.2-20.3

Dancers.batsheva.co.il (הלינק יהיה פעיל החל מיום ראשון 21.2)

Watermelons | כוריאוגרפיה: יעל בן עזר; רקדנית: שיר לוי; צילום ועריכה: רועי שלתיאל; מוסיקה: Carmela & paco Ibanez

Moon Dogs | כוריאוגרפיה בימוי ועריכה: אדריאן ליפסון; רקדנים: מאיה בוצר שמחון, ניית׳ן צ׳יפס; סינמטוגרפיה: רועי שאלתיאל; עיצוב תאורה: ניר גבריאלי; תלבושות: BISKIT; מוסיקה: Rhea יחזקאל רז, Harp Etude אוהד בן ארי

We all have reasons | בימוי וביצוע: דנאי פורת; צילום ועריכה: גיא ברק; מוזיקה מקורית: גיא ברק, איתי לוי וגיא חליבה; טקסט: Keeping things whole, מארק סטרנד; תרגום לעברית: עוזי וויל

*כוכבית מייצגת שדות חובה

13 תגובות על הכתבה

  1. עדי

    כיף לקרוא ראיונות כאלה!
    מחכה למופע הקרוב

  2. מלכה

    תחום המחול, משום מה,לא זכה להרבה התייחסויות במדור.מקווה שכתבה זי היא סנונית ראשונה!יש בארץ יוצרים נהדרים וכדאי להקדיש להם ולהרים אותם.

  3. רינה

    כתבה מענינת מאד וכתיבה יפה המעצימה את המודעות לעבודתם הקשה של הרקדנים ואת הצורך בהתאמתם לעולם הדיגיטלי של צילום והופעה על המסך.

  4. אלונה

    כתבה מעניינית ושיחות מרתקות. אני חושבת שכולנו שואלים ומחפשים את מקומנו על הסקלה שבין המציאות והמסך. כולנו עושים היכרות ולומדים את היתרונות של הצילום והמדיה הזאת. מקסים לקרוא על התהליכים שהיוצרים המוכשרים שרגילים לבמה עוברים.

  5. מתי

    ענת, הצגת בצורה יפה נושא חשוב לעולם המחול.
    הממשק עם העולם הדיגיטלי מכניס מימד חדש למחול ונותן חומר למחשבה.
    כתבת יפה.

  6. מיה

    כתבה מעניינת שמצד אחד משמחת ומהצד השני מעציבה. מצד אחד, אני מאוד שמחה שהפרויקט לא בוטל השנה בגלל הקורונה ושניתנה לרקדנים אפשרות להמשיך וליצור וגם להנגיש את היצירה שלהם לקהל בצורה דיגיטלית. מצד שני, עולה החשש שהדיגיטלי בסופו של דבר ייתר את המפגש החד פעמי הזה של קהל מול במה, גם כשהכל ייגמר. כי לשבת מול מסך בבית זה תמיד יותר קל.

  7. סופי

    כתבה נפלאה, איזה כיף שיש אותך ענת, בתוך ים האפור, נקודת אור וצבע.
    תודה שבזכותך התוודעתי למדיום נוסף שהרקדנים אימצו, כי בטעות האמנתי שהמחול כמעט נמחק.
    תיארת כל חי את העבודה של הרקדנים והכוריאוגרפים שאני רק מצפה לרגע בו יהיה אפשר להיות מיצירות.
    תודה

  8. דפנה

    מעניין ועושה חשק לראות

  9. מיכל

    תודה על הכתבה ענת! כרגיל מרתק ומרגש לקרוא ומדהים כמה שינויים והסתגלויות עוברים בהתאם למצב, גם ובמיוחד בתחום המחול והתרבות.

  10. סיגל

    ענת יקרה, תענוג לקרוא אותך! בכל פעם את מעמיקה בתחום חדש ומעניין.
    הכתבה הזו עשתה לי חשק ללכת לצפות בהיסטוריה של הסקרינדאנס ולהעמיק את ההיכרות שלי בתחום.
    מחכה לראשון כדי לצפות בסרטים שנוצרו!

  11. רחלי

    איזה כיף! לא יכולה לחכות לצפות…
    לדעתי screendance ומחול בתלת מימד הם שני יצורים כל כך שונים וטוב שכך! אולי הקורונה תעלה את קרנו של ה screendance כי יש לו המון מה להציע, הסינרגיה בין המדיומים השונים היא עוצמתית לדעתי.
    כתבה נפלאה, תודה

  12. שירי

    מרתקת עמו תמיד! תודה רבה על העשרה והלימוד…מרגישה שדרך המילים שלך מרגישים את הריקוד😍

  13. עירית ניצן

    איזה יופי של כתבה!
    הצילום מקפיא רגעים של ריקוד בצורה ככ יפה, והכתיבה שלך, ענת מחבקת את שני אלו.
    נהנתי מאוד לקרוא!

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden