״האחים קרמזוב״ בגשר: בין תיאטרון לקולנוע (של טרנטינו)

כשיצאנו מתיאטרון גשר, מההפקה החדשה של האחים קרמזוב, הייתי צריך זמן לעכל את עוצמת האירוע התיאטרוני הזה. אני מודה, יש לי חולשה לתיאטרון גשר: מצד אחד הם חתומים על כמה מההפקות הנועזות והחדשניות ביותר שעלו בארץ בשנים האחרונות, ״ריצ׳ארד השלישי״, ״נשמות״, ״החטא ועונשו״ ועוד; ומצד שני, יש לזה תמיד ניחוח של תיאטרון אמיתי, כזה שיש בו מסורת מוקפדת של תיאטרון אירופאי.

האחים קרמזוב, על פי הרומן של פיודור מיכאילוביץ דוסטוייבסקי, הוא סיפור משפחתי שבמרכזו דמות האב, פיודור קרמזוב, ושלושת בניו – דימיטרי, איוון ואליושה קרמזוב. האב, נהנתן, קמצן ורקוב מיסודו, מנהל איתם מערכת סבוכה של קשרים שיש בה יסודות של אהבה, קנאה וסלידה. אלה מניעים את העלילה לרצח ידוע מראש של ראש המשפחה.

הסיפור על האב ושלושת בניו נושקים לביוגרפיה האישית של דוסטוייבסקי עצמו: ״פיודור הילד נולד במוסקבה בשנת 1821 בדירה קטנה באגף בית החולים מארינסקי לעניים״, כותב רועי חן בטקסט ״דם סמיך ממים״ שבתוכניית ההצגה.

״מיכאיל, אביו, היה רופא צבאי, אדם נוקשה, חשדן, קפדן וחובב הטיפה המרה, שאסר על הילדים להסתובב בחוץ והתהמר בהם. בית החולים שכן ליד מוסד לבריאות הנפש, בית קברות לפושעים ובית יתומים. זה היה הרגע שדוסטוייבסקי נחשף כילד לסיפורים של כל מי שנדחקו לשולי החברה, ושלימים יעמדו במרכז יצירתו; העניים והחולים, המושפלים, הפגועים, המעורערים בנפשם, הפושעים והקדושים״.

ברגעים ההצגה חוזרת בזמן לעבר, למחוזות הילדות של גיבורי הסיפור, בעזרת הקרנה של דימויים מצולמים בשחור לבן, כמו ביצירה דוקומנטריות או צילומים חדשותיים של ראיות פורנזיות בבית משפט. יש לזה תוקף של תיאטרון מקורי, נועז ורלוונטי במיוחד

אי אפשר שלא לעמוד על הקשר שבין שני הרומנים הספרותיים של דוסטוייבסקי, כמו גם בין שתי ההפקות האלה בתיאטרון גשר – החטא ועונש והאחים קרמזוב. במרכז שני הסיפורים יש פשע רצח מתועב שמניע את העלילה ומעלה שאלות פילוסופיות של מוסר, תאווה וכסף בעולם שהוא זירת מאבק, שבה, כמו שנכתב בספר, ״השטן נלחם עם אלוהים, ושדה הקרב הוא ליבם של בני האדם״.

אבל אם ״החטא ועונשו״ של מולוצניקוב לגשר 2025 הוא קברט תיאטרוני שיש בו אווירת קרנבל חולנית, הרי ש״האחים קרמזוב״ הוא אירוע אינטנסיבי; בינג׳ תיאטרוני סוחף של שלוש וחצי שעות, מאתגר, מרתק, מתיש לעיתים, הבודק את הגבולות שבין תיאטרון לקולנוע. באופן ספציפי, נדמה שההשראה הגדולה של ההפקה הזו באה מהעולם הקולנועי של קוונטין טרנטינו.

דוסטוייבסקי וטרנטינו, שמן הסתם מעולם לא נפגשו באמת, עוסקים ביצירתם, באופן דומה ושונה, באלימות פורנוגרפית ובשאלות על אשמה, מוסר, חברה וטבע האדם. ביצירות של שניהם, פועלות דמויות בעולם אתאיסטי לרוב, מציאות שהחוק אינו חל עליהן ושדוגלות ב״באין אלוהים – הכול מותר״.

רועי חן, שממחיז את הרומן מחדש למציאות עכשווית, יוצר עולם שיש בו דינמיקה טעונה בין הדמויות, כמו בסיפור טלוויזיוני על מאפייה משפחתית רוויה ביצרים. יחד עם איתי טיראן הוא לוקח את ההפקה הזו למרחב מעורפל, שחוצה את הגבולות הין תיאטרון לקולנוע, בין במה למסך הכסף.

בתיאטרון, גם בתמונות האינטימיות ביותר ובדיאלוגים האישיים בין שתי דמויות מסתודדות – השחקן צריך לדבר את הטקסט כך שישמעו אותו גם בשורה האחרונה ביציע. לפעמים, זה מה שגורם לתיאטרון להיות דרמטי, מוגזם ומלאכותי יותר מבסצנות מהסוג הזה בקולנוע.

בהחלטה אמנותית, חן וטיראן יוצרים תמונות בימתיות אינטימיות שלוחשות את הטקסט. במקביל הם מקרינים על הבמה את ההתרחשות הזו בזמן אמת, בטייקים של קלוז־אפ בעזרת מצלמת וידיאו במעגל סגור. זה מאפשר לשחקנים לייצר ראליזם קולנועי אמין על במת התיאטרון, שמטלטל את הקהל כמו בוקס לבטן.

ברגעים אחרים ההצגה חוזרת בזמן לעבר, למחוזות הילדות של גיבורי הסיפור, בעזרת הקרנה של דימויים מצולמים בשחור לבן, כמו ביצירה דוקומנטריות או צילומים חדשותיים של ראיות פורנזיות בבית משפט. יש לזה תוקף של תיאטרון מקורי, נועז ורלוונטי במיוחד.

את כל האסתטיקה הבימתית העוצמתית הזו יוצרים ויקטור סורוקין, בעבודת וידיאו חזקה ומטרידה במיוחד; וערן עצמון בעיצוב התפאורה, שיוצר במה שהיא מרחב מנוכר של חצר אחורית שיש בה אלמנטים ריאליסטיים מועצמים – מכונית ישנה, מאוורר תעשייתי ענק, פעמון ענבל מתכתי ואימתני. עבודת התאורה הדרמתית של גלב פילשטינסקי היא לעיתים בסגנון ״הקולנוע האפל״ ולעיתים בחיתוכים קולנועיים נוסח ״ספרות זולה״ או ״כלבי אשמורת״ של טרנטינו.

איכויות של מרלון ברנדו

טרנטינו חשף בעבר שכתביו של דוסטוייבסקי הם ממקורות ההשראה של העשייה הקולנועית שלו. בהפקה של גשר, נדמה שהקולנוע הפוסט־מודרני עתיר האלימות הגרפית והפופ של טרנטינו – הופך להיות ההשראה של ההצגה, כאילו היה מחווה חוזרת של הקולנוען האמריקאי העכשווי לסופר הרוסי האלמותי מהמאה ה־19.

את כל הדבר הגדול הזה מנהל ביד רמה הבמאי איתי טיראן. נדמה שיכולות המשחק שלו ככוכב בתיאטרון הישראלי מנווטות בנחישות את בניית כל אחת מהדמויות במחזה, כמו שרק במאי־שחקן ידע את נפש האמן.

דורון תבורי, בדמות האב פיודור קרמזוב, הוא שחקן של אחד בדורו. האינטונציה הקולית שלו, הגברית והזעופה, כאילו בנויה למשחק קולנועי־בימתי מופנם, כזה שכולו עצמה. הוא מטריד ומתפתל כל כך, מפטיר את המונולוגים שלו באגביות כזו של מי שכאילו מדבר אל עצמו, ואף פעם לא באמת מסתכל לך בעיניים.

כל אחד מהשחקנים שמגלמים את שלושת בניו של קרמזוב בונה דמות מרתקת והדוקה: אריאל ברונז בתפקיד איוון מגלם את הבן האמצעי, מגיע לשיאו לקראת סוף ההצגה בדיאלוג עם הרוצח, שם הוא מתנער ונלחם על חפותו באמינות משכנעת כל כך. גרי נופין, האח הרוחני, בונה דמות שיש בה מהנאיביות של הבן הצעיר, יש בה שילוב של יופי, תום וחן בימתי.

מהצד הנשי נמצאת לנה פרייפלד, בתפקיד גרושנקה, אהובתו של דימיטרי. יש בה את כל מה שהתפקיד המרכזי הזה דורש: היא מושכת ובעלת קסם אישי במשחק ובשירה, יש לה כוח ונוכחות של יופי עז, כזה שאי אפשר להוריד ממנו את העיניים.

אבל מעל הכול בולט אנטולי וייסמן בליי בתפקיד דימיטרי, הבן הבכור, דמות טעונה באלימות מולדת, שהופכת אותו לחשוד המיידי במחזה. בליי מסתמן כאחד השחקנים הטוטאליים שנראו בתיאטרון הישראלי בשנים האחרונות. כאן, הנוכחות הפיזית והבימתית שלו ממגנטת, גברית, סקסית ומאיימת באותה העת.

יש בו מהאיכויות של מרלון ברנדו בסרט המיתולוגי ״חשמלית ושמה תשוקה״, שבו הוא מגלם את סטנלי – מהגר פולני מחוספס, אלים וגס רוח. לקראת סוף ההצגה הוא מגיע לשיאו בתמונת החקירה והמשפט, שבה הוא לוקח על עצמו את האשמה לפשע שהוא לא בהכרח ביצע. כל אלה מציירים דמות שלמה ועגולה, שלצד האלימות יש בה רגעים של חסד, רוך וחמלה.

בכללותו, הסיפור של האחים קרמזוב בגשר, נע בין העולמות האכזריים של מבוגרים ושל ילדים כאחד, שם הוא מנביט זרע של פורענות. המשפט ״אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהנה״ עומד במרכז הרומן ומבטא את האופן שבו האחים נושאים בנטל של חטאי אביהם המושחת כמו קללה משפחתית.

בחקירת הרצח המבקשת לדעת מי רצח את האב, עולות שאלות מעניינות ורחבות יותר כמו – מי ביקש את מותו? מי איפשר אותו? מי נתן לו הצדקה רעיונית? והאם זה שריסק את גולגלתו בעזרת משקולת מברזל, הוא נושא האשמה היחידי? כל זה קורה במרחב האפל של העולמות של דוסטוייבסקי שאוהב להתל בקורא – וכמוהו, מהתל תיאטרון גשר בצופה, בשאלה: מי הקורבן? מי הפושע? ומי הקדוש המעונה?

---

האחים קרמזוב
בימוי: איתי טיראן
מאת: רועי חן; על פי הרומן מאת פיודור דוסטוייבסקי
תיאטרון גשר, שדרות ירושלים 9, יפו