כל מה שחשוב ויפה
נועה רבינר, ראיית.לילה
נועה רבינר, ראיית.לילה. צילומים: אסף אלבוחר

נועה רבינר: חיה את החלום

בתערוכה ראיית.לילה בבית האמנים בתל אביב, נועה רבינר יוצאת מעולם החלומות הפרטי שלה לציור קלאסי, לראיית הלא־מודע ולחלומות משותפים של החברה והגורם האנושי

חגית: הי נועה, מה שלומך? איך עובר עלייך הסגר המתמשך והולך?

נועה: הי חגית, בסדר. די רגילה להיות בבית אבל אין ספק שזה אקסטרה… אני מציירת הרבה. וקוראת יותר

חגית: אולי באמת תתני לנו קצת רקע על עצמך ועל מה שאת עושה?

נועה: אני מציירת מגיל קטן, זה כמעט תמיד היה נשים, בדרך כלל מהדמיון: גיבורות של ספרים, גיבורות של סיפורים מקראיים. בגיל צעיר זה היה בעיקר עפרונות, על ניירות ועל קירות…

לימודים גבוהים עשיתי דווקא בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית אבל באמצע הסטאז׳ ברחתי. בהמשך למדתי ציור ואיור בקורסים: בסדנת אמני הקיבוץ בתל אביב, ב־SVA בניו יורק וגם פוטושופ ותוכנות גרפיות אחרות. עבדתי כמאיירת תקופה עם חברות מסחריות, פלאפון, מעריב, גלובס ויצרתי קומיקסים, בין היתר במסגרת חבורת A4, עד שבשלב מסוים הבנתי שאני מעדיפה לצייר נטו; בלי קשר לתכתיב או טקסט מצורף.

אני בת 46. גדלתי בגדרה, חייתי בירושלים עם אפיזודה בניו יורק וכעת כבר 20 שנה חיה בתל אביב. סינגלית. בין יתר עיסוקיי לאורך השנים הייתי מתרגמת כתוביות, ביטית בסדרות (למשל משיח, אחת־אפס־אפס), דוגמנית ידיים, סופרת צללים. בעשור האחרון הצגתי שתי תערוכות יחיד ובמספר תערוכות קבוצתיות, יצרתי סדרת ציורים דיגיטליים – בעיקר של אנשים ישנים

חגית: לא מעט 🤹🏼‍♀️ ועכשיו את פותחת את התערוכה הכי חושפנית שלך EVER?

נועה: אפשר לומר ככה. מצד שני בציור חלומות ובפרט באופן שעשיתי זאת הפעם, אני מרגישה שמסתדר לי. זאת לא אוטוביוגרפיה

נועה רבינר

נועה רבינר. צילום: גיל שני

נועה רבינר, ראיית.לילה נועה רבינר, ראיית.לילה

חגית: אנחנו מדברות לקראת התערוכה ״ראיית.לילה״ בבית האמנים בתל אביב. בתערוכה את מתעדת בציור ובהצבה של ציורים שפה שלמה שפיתחת באמצעות תיעוד חלומות?

נועה: כן. אני מתעדת חלומות המון שנים. זה מתחיל בשיחה (מספרת את החלום) או כתיבה ורישום. בעבר ציירתי עלילות חלום. הפעם עשיתי משהו שונה: הוצאתי תמציות, אפיזודות, קומפוזיציות, רעיונות והשתמשתי בהם בצורות שונות. חיברתי בין דימויים ״לא קשורים״ באופן שחלום עושה, ואז גם פעלתי כפי שאני חושבת שחלום פועל ובדומה למה שקורה כשמנסים לזכור אותו, עם רבדים, עם מחיקות והשמטות, גזירות, השלמות.

חיברתי בין דימויים ״לא קשורים״ באופן שחלום עושה, ואז גם פעלתי כפי שאני חושבת שחלום פועל ובדומה למה שקורה כשמנסים לזכור אותו, עם רבדים, עם מחיקות והשמטות, גזירות, השלמות

כשהתכוננתי לתערוכה, כדי שאראה מה יש לי ולאן אני רוצה להמשיך, הצמדתי את הציורים עם מגנטים על גבי רצועות מתכת שהוצמדו לקיר והתגבשה איזו קומפוזיציית תליה לא מסודרת. עם הזמן אורי דרומר האוצר שלי ואני הבנו שזה נכון… שכך (גם אם לא בדיוק) נרצה גם לתלות את הציורים בתערוכה. באופן לא סמטרי וסדור. משהו יותר מתפשט, אסוציאטיבי אולי

חגית: כלומר, לא מדובר באיזו סמיוטיקה או שפת סימנים פרשנית, אלא בציור שמתמשך במעין זרם תודעה ומנסה להמחיש ולשחזר חוויית חלום?

נועה: בדרך כלל אני לא מנסה למצוא פרשנות קיימת לחלומות שלי, אבל בהחלט מתגבשים סמלים וחלקם קשורים לסמלים קיימים. מכיוון שאני נעזרת בחלומות עצמם ובדברים שמופיעים בהם, הפעולה בציור היא מודעת. אני יכולה רק לשאוף לעבוד כחלום, שהוא בעיני סיפור שכותב את עצמו אבל אני ערה.

מצד שני כן, יש כוונה לתת למקריות לעבוד. אם למשל ציירתי ואז הפכתי ציור וציירתי עליו… זה יצור משהו שלא תוכנן מראש. יש הרבה מקום למקריות

חגית: את רואה את הציורים כמעין סיפורים בתמונות?

נועה: בעבר ציירתי כאלה – ממש סצינה מחלום. למשל מפגש עם אקס ליד בריכת מרשמלו שאליה רוכנים זאטוטים. הפעם קשה לי לומר שאפשר למצוא סיפור סדור בציורים, אם כי בהחלט יש דימויים ברורים: אישה, בית, מיקסר, פיל, תנין וכו׳.

אני מניחה שהציורים החדשים מאפשרים יותר פרשנות של הצופה, יותר עבודת סיפור שלה, כי הם פחות סגורים וברורים.

נועה רבינר, ראיית.לילה נועה רבינר, ראיית.לילה

birds

חגית: אוצר התערוכה, אורי דרומר, כותב שאת רואה בציור החלומות אקט של שחרור, התפשטות על פני המרחב, אפילו התפוצצות, שהיא במקום כלשהו תגובת נגד לציפיה החברתית מנשים להצטמצם, להצניע לכת, לשמור את המחשבות והרעיונות שלהן לעצמן…

נועה: לאורך השנים נטיתי לספר את החלומות שלי לעצמי וגם לסביבה במין פליאה. איזה חיים אני חיה בלילה! כאילו לא מאמינה איפה הייתי ומה עשיתי. כמה הסתכנתי. כמה הייתי אחרת, פרועה יותר. התכנים שם גם אם במקרים רבים יש בהם השקה לחיים שלי הולכים רחוק רחוק… כאילו קיום אלטרנטיבי, אווטר. וההתעסקות בתכנים האלה, אם הם מיניים או אלימים, או חייתיים הוא שחרור מבחינתי.

ויש עוד משהו, כאילו טכני אבל לא. לפני התערוכה הזאת ציירתי דיגיטלית כמה שנים. בעיקר פורטרטים של אנשים ישנים. יש משהו בציור דיגיטלי שהוא תענוג מסוג מאוד מסוים: זה אני והעט הגרפי והרבה קונטרול Z; נשלט, בטוח, נקי. הפעם ציירתי באקריליק ופסטל שמן. הציורים הלכו וגדלו עם הזמן, ציירתי בישיבה ובעמידה ובכריעה ובכפיפה… גם זאת הייתה סוג של התפשטות במרחב.

חגית: החומרים מרמזים על רצון להישאר בתחום הציור הילדי, אאוטסיידרי, לא מודע. ציור שלא עובר מסננת של פרשנות אינטלקטואלית. יותר מכך – הצבעוניות העזה והדמויות המתוארות בקווי מתאר דשנים, רומזים להשראה של ריאליזם סוציאליסטי, עידן אחר. את מכוונת לכך, או שזה מפתיע אותך?

נועה: בהחלט מכוונת. זה מדבר אלי ואני חושבת או מקווה שיש בציור כזה להעביר את הדימויים, הרעיונות שאני רוצה להעביר. דימוי שיש בו משהו פשוט אבל בתקווה חדש. שיכול להיצרב בתודעה

חגית: את גם רוצה להעלות באוב דמויות מוכרות, דמויות תנ״כיות, או דימויים שיש להם רפרנס תרבותי וחברתי ברור?

נועה: גדלתי על התכנים האלה. אם מפני שמאוד אהבתי תנ״ך (אלה סיפורים כל כך מוזרים) ואם כי בסביבה הקרובה היו ציורים והדפסים של אבל פן ונחום גוטמן עם הנשים שציירו. זה חלק ממני וכשציירתי גיליתי שאני מציירת את עצמי (לפעמים מצילומים) אבל לא רק. גם את סבתא שלי, בת שבע שהייתה מין אישה אישה כזאת, עם חמוקיים ושיער ארוך מהודק, וגם פתאום פוזיציות שנראו לי שאולות גם אם בשינויים מציורים מראשית המאה הקודמת.

ואם זה מוביל אליהם זה עשוי גם לגרור את התכנים שמשם. האמהות שלנו. מי הן. מה החשיבות שלהן. אני שומעת בתקופה האחרונה המון פודקסטים… כל כך הרבה אנשים (מפורסמים במקרה הזה, שחקנים, סופרים) מדברים על האמהות שלהם בהערכה עצומה, כמה הן היו משמעויות בחיים שלהם) אבל במרחב הציבורי… כל כך מעט

חגית: קישור מעניין. התערוכה קשורה גם לתקופה המוזרה של השנה האחרונה?

אני משתתפת בניסוי. האחראי מבקש שאשב על אופני כושר. ביד ימין אני מחזיקה מיקסר. הוא מורה לי להכניס אותו לראש מלמעלה וללחוץ על הכפתור לחיצה קבועה. אני רואה את הראש שלי ממבט על. חור אדום נוזל פעור בו. אני מדוושת ולוחצת. לא כואב לי

נועה: בהחלט. בין היתר כי החלומות הושפעו ממנה. אני לא זוכרת מתי אבל פתאום התחלתי (כמו כל העולם) לאפות ולצורך זה בקשתי מאחותי מיקסר שהיה אצלה בלי שימוש. והפעולה הזאת של המיקסר… שהיא מקסימה ומפחידה. ואז היה לי חלום ספציפי מאוד. הוא הלך ככה (זה כתוב לי):

אני משתתפת בניסוי. האחראי מבקש שאשב על אופני כושר ואדווש. ביד ימין אני מחזיקה מיקסר. הוא מורה לי להכניס אותו לראש מלמעלה וללחוץ על הכפתור לחיצה קבועה. אני רואה את הראש שלי ממבט על. חור אדום נוזל פעור בו. אני מדוושת ולוחצת. לא כואב לי.

התעוררתי מהחלום הזה מאושרת. חשבתי שהוא ממש מושלם. השילוב הזה עם המיקסר והעבודה לקראת התערוכה, והנסיעה לשום מקום… הדימוי הזה של מיקסר בראש ליווה אותי אחר כך חודשים בציורים

חגית: מאוד ציורי 😱 בעוד שבסגנון ובחומריות את מתרחקת מהציור הדיגיטלי והטכנולוגי, כותרת התערוכה דווקא מקשרת אותה לעידן העכשווי: למה קראתם לה ראיית.לילה? ומה משמעות הנקודה והחיבור בין המילים?

נועה: ניסיתי לחשוב הרבה על איך אני תופסת חלום. גם שאלתי הרבה אנשים: מה זה חלום. אמרו לי – דימיון, אמרו לי מחשבה, אמרו לי אשליה. אבל אני לא מרגישה ככה. אני מרגישה שאני רואה, ולאחרונה מצאתי לזה אישור באיזה מחקר. אנחנו לא מדמיינים: אנחנו רואים, גם אם אין דבר מול עינינו.

חשבתי שזאת ראיית הלילה שלנו. לא במובן של אמצעי ראייה, למרות שאולי אני האמצעי 🙂 התלבטנו המון. אורי חשב שהנקודה הכרחית בשביל השבירה ובשביל החיבור. הכוונה הייתה ליצור מושג חדש. זה אגב חלק מהעבודה עם אורי, שהייתה משותפת

חגית: זה אכן יוצר ריבוי משמעות

נועה: 🙂

נועה רבינר, ראיית.לילה

חגית: את מתכננת בתערוכה פעילות עם קהל בנושא תיעוד וציור חלומות?

נועה: כן, אני משתתפת זמן רב בקבוצות חלימה שמנחה הפסיכולוג אור נתנאלי, ואנחנו מתכוונים לקיים אחת כזאת (בזום ככל הנראה) במהלך התערוכה. נדבר שם על העבודה שלי ונקיים מפגש שיוצא מהחלומות האלה. זה יהיה שונה אך לא בתכלית מקבוצות חלימה ״רגילות״. בדרך כלל נפגשים ומספרים חלומות והשומעים מגיבים בחלומות או אסוציאציות משלהם, וביחד מחפשים את הדומה… מין חלום גדול יותר, משותף

חגית: אפשר לתרגם אותו להבנה יותר טובה של חלומות או של החיים?

נועה: אני חושבת שכן. זה מעניין ולעיתים מפכח וגם מנחם

חגית: אז לקראת סיום, איך מה את חולמת שיקרה – לך, לתערוכה, אחריה?

נועה: אני מקווה שיגיעו כמה שיותר אנשים, שהעבודות יעוררו עניין, סקרנות, אולי שיח או לפחות שיחה. בעניין ההמשך: אני ממשיכה ליצור, וחושבת על התערוכה הבאה. יש כבר כמה כיוונים. העבודה על התערוכה הזאת עשתה לי טוב, פתחה מעיין


נועה רבינר I ראיית.לילה
אוצר: אורי דרומר
בית האמנים, אלחריזי 9, תל אביב
נעילה: 13.3

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden