כל מה שחשוב ויפה
דניאל פלדהקר, והחלומות עשירים בצבעים
דניאל פלדהקר, והחלומות עשירים בצבעים. צילומים: אבי אמסלם

דניאל פלדהקר // והחלומות עשירים בצבעים

בתערוכת יחיד בבית גורדון בראשון לציון דניאל פלדהקר מציגה מיצב שבו היא מסמנת מקום, התרחשות וחיים שהיו, בהשראת ״הדרך״ של קורמאק מקארתי ובהשתתפות בנה הבכור שקורא את הפסקה האחרונה מתוכו

הפרטים טכניים

דניאל פלדהקר, ״והחלומות עשירים בצבעים״, תערוכת יחיד בגלריה העירונית בית גורדון לונדון בראשון לציון. אוצרת: אפי גן.

מי אני

נולדתי בניו יורק ועליתי לארץ כשהייתי בת 12. אני גרה ועובדת בתל אביב. בוגרת התוכנית האישית במדרשה לאמנויות בית ברל. לפני כן למדתי בתחנה – סטודיו לרישום וציור עם האמנים דוד ניפו וארם גרשוני. 

בוגרת תואר ראשון במשפטים ותואר ראשון במנהל עסקים במרכז הבינתחומי הרצליה. עבודותיי הוצגו בתערוכות יחיד וקבוצתיות שונות בארץ ובעולם, בין השאר בניו יורק, גרמניה, אנגליה, קוריאה וישראל. אני יוצרת בעיקר אוביקטים פיסוליים ועבודות מיצב המשלבות וידאו, עבודות סאונד ותאורה.

העבודה

בעבודותיי ככלל אני מנסה להתייחס למערך יחסים בין פנים וחוץ, בין אטום לשקוף, בין מוסתר לגלוי, תוך סימון המרחב הפרטי והציבורי וחשיפת הפער בין החד פעמיות של עבודת היד העמלנית לבין הייצור ההמוני של מוצרים תעשייתיים שבהם אני עושה שימוש. אם בעבודותיי הקודמות עסקתי בטריטוריות מוגדרות ומקלטים ארעיים, שבהם שמתי דגש על יצירת אוביקטים רכים – היכולים להכיל, להרגיע, להגן, לתת תחושת ביטחון – במיצב הנוכחי שעבדתי עליו כמעט שנתיים, אני מעוניינת להעביר את תחושת אי השקט, אי הנוחות וחוסר הביטחון.

דניאל פלדהקר, והחלומות עשירים בצבעים דניאל פלדהקר, והחלומות עשירים בצבעים דניאל פלדהקר, והחלומות עשירים בצבעים דניאל פלדהקר, והחלומות עשירים בצבעים

במיצב זה, אני מסמנת מקום, התרחשות וחיים שהיו. העבודה מתייחסת אל אופציית קץ התרבות, קץ העולם המערבי המכונן (לכאורה) כפי שהכרנו, לזמנים פוסט־אפוקליפטיים ומהדהד סוגיות כלל עולמיות העוסקות בעתיד כדור הארץ ושלמותו, לצד שלמות בני האדם החיים בו באשר הם. 

חדר הגלריה מכיל מיצב פיסולי גדול־ממדים התופס את רוב החלל. זהו מבנה העשוי קרשי עץ שמחוברים באופן רעוע אחד לשני. אפשר לדמותו כשלד לבית. סימניו כמעט מופשטים, מעין ״שארית״ של בית, סוכה, ספינה טרופה שידעה טלטלות או מקום מעבר. סרטי סימון אדומים ולבנים כבמקרי אסון או תאונה, מגדירים ותוחמים חלק ממנו.

חדר הגלריה מכיל מיצב פיסולי גדול־ממדים התופס את רוב החלל. סימניו כמעט מופשטים, מעין ״שארית״ של בית, סוכה, ספינה טרופה שידעה טלטלות או מקום מעבר. סרטי סימון אדומים ולבנים כבמקרי אסון או תאונה, מגדירים ותוחמים חלק ממנו

באחת מהפינות מסך מחשב מנותץ, ומה שמוקרן עליו ״נתקע״, מעין שומר מסך מופיע ונעלם, זכר לעולם הקודם. ישנם סימנים מרומזים לחיים של אחרים אחרי ה״אסון״, נורה שבורה, שקיות שחורות מלאות בגדים וזכרונות, מכונית צעצוע, צמח ירוק בתחילת טיפוסו המסמן את התקווה להתחלה מחדש.

הספר ״הדרך״ של קורמאק מקארתי, השלים את ההשראה לעבודה זו. זהו ספר מסע של אב ובן ההולכים לבד לאורך כביש, באמריקה החרוכה, לאחר שעברה אירוע אפוקליפטי. את המיצב מלווה סאונד, ומבעד לצלילי מיתר צורמניים וחריקות, אפשר לשמוע את מעין, בני הבכור, קורא את הפסקה האחרונה של הספר. זו הפעם הראשונה שאני עובדת בשיתוף אחד הילדים שלי ומבחינתי זו היתה מן סגירת מעגל ומה שהשלים את המיצב באופן הטוב ביותר.

דניאל פלדהקר, והחלומות עשירים בצבעים דניאל פלדהקר, והחלומות עשירים בצבעים דניאל פלדהקר, והחלומות עשירים בצבעים

birds

תעבירו את זה הלאה

המיצב הנוכחי הוא תלוי־מקום, אולם כן, הייתי רוצה לראות אותו מתפתח, גדל ומשתנה בהתאם לחלל חדש ומאתגר. חלל מוזיאלי תמיד ישמח.

פלוס אחד

במהלך החודשים האחרונים, הסגרים לסירוגין ושיבוש הרוטינה, העבודה שלי בסטודיו התחלפה לא פעם בעבודה מהבית של עבודות קטנות, אישיות ואינטימיות. אלו עבודות נייר וצילומים שבהם אני לראשונה עושה שימוש בגוף שלי כחלק אינטגרלי מהיצירה.

סדרת המסיכות Faceless, מתייחסת למספר הבטים. הטריוויאלי שבהם הוא עצם עטיית המסיכה האמורה להגן עלינו, ובו זמנית גורמת לתחושה של הגבלת התנועה, הראייה והנשימה ואף מעצימה את הריחוק החברתי והפחדים שאקט זה מסמל וגורר עמו. בולטת העובדה כי עצם הבעת רגשות באמצעות הבעות פנים ומימיקה גם היא משתבשת, ולכן התקשורת הלא מילולית בין בני האדם נפגמת גם היא. 

בצילומים התנסתי ביצירת דימוי/פורטרט עצמי, שחלקו מחוק, מטושטש, והתוצאה היא דימוי המאבד את תווי ההכר שלו. הדימוי האנושי, הנשי בתקופה זו, משתנה, ובכך מה שנגלה לעין המתבונן הוא דמות חסרת זהות, מוסתרת, ״שקופה״.

Faceless. צילומים: אלה אורגד

Faceless Faceless Faceless

ההבט הסמלי מתייחס להגבלת החופש. תקופת הקורונה גרמה לקפאון של תהליכים רבים, להגבלת העשייה ולהשפעות חברתיות, רגשיות וכלכליות רבות, שגרמו בין היתר לעלייה מחרידה באלימות בתוך התא המשפחתי וכלפי ילדים ונשים בפרט.

שילוב המסיכות העשויות נייר פרגמנט ושעליהן רישום עמלני המדמה ריקמה, מעין עבודת מלאכה נשית, והשימוש בסיכות ביטחון הנעוצות במקום הפה והעיניים, או תפירת הפה והעיניים בחוטים, מסמלים עבורי את ההשתקה, הפחד, חוסר האונים של נשים וילדים אלו עכשיו, ושל הפרט במצבי קיצון. 


רוצה להשתתף במדור עבודה בעיניים? שלחו לנו מייל לכתובת [email protected]l.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden