כל מה שחשוב ויפה
נועה בן־נון מלמד
נועה בן־נון מלמד

נועה בן־נון מלמד, זוכת פרס מוזיאון ישראל לצילום: תמיד זה הים 

נועה בן־נון מלמד, שעוסקת בעבודותיה בתעתועי הזיכרון המכתיבים את מגבלות המדיום ואת צורתו, צוללת שוב ושוב אל מצולות הים

צמד שוקיים שריריות, שהתבוננות ממוקדת בהן מגלה כי הן אינן עשויות בשר ודם אלא מפוסלות בחול, שעונות באלכסון על הקרקע וממלאות את הפריים. שחף פוער את מקורו וזועק את קריאתו אל עבר עולם דו־ממדי מחוסר זמן או מקום, תחום בשמיים מנוקדים בעננים עבים. קווי מתאר של סירה נטושה, לבנים ועמומים, מתהווים מתוך החשיכה. אלו רשמים אבסטרקטיים, חלקיים, מתוך רצף עצמי־ים שהאמנית נועה בן־נון מלמד תיעדה בסדרת עבודות (2016-2019), שאותה היא מכנה ״דברי ימי הימים״.

לא סתם העין המתבוננת ביצירות, זו המבקשת למצוא בהן נרטיב או תחביר ליניארי, מצליחה ללקט מתוכן רק פרטים פרגמנטריים, מקוטעים, כאלו המרחיבים את הדעת אך לא מספקים לה מענה. נדמה שאותה תנודת מטוטלת בין קיבעון חזרתי (אל זירת הים האינסופי, המוכר אך בלתי מנחם) לבין זרות, היא הציר שסביבו בן־נון מלמד נעה באינספור התמונות שצילמה לאורך שנות עבודתה.

בדומה לצלם היפני העכשווי הירושי סוגימוטו, שהפך את הים לנקודת המוצא של רבות מיצירותיו בסדרת תצלומי שחור־לבן איקוניים של קו האופק הימי, שעליה החל לעבוד ב־1980, גם אצל בן־נון מלמד, הים הוא הבית, האידאה־פיקס הנצחי בעולם רווי טלטלות. כמו סוגימוטו, גם בן־נון מלמד מרבה לצלם בשחור־לבן, ורבות מתמונותיה מציגות את פני הים בשלל מצביו: רוגע, סוער, עכור, עולץ ושוצף גלים.

אך כאן בערך מסתכמות נקודות הדמיון בין שני היוצרים. בעוד שאצל סוגימוטו העיקרון המנחה הוא החזרה אל הים – בין אם מדובר בתעלה האנגלית או בים הנורווגי – אצל בן־נון מלמד הים הוא תפאורה אנונימית, רקע דומם לניסיון לפתור סוגיות אסתטיות ואישיות שמלוות אותה מראשית דרכה.

ונציה צלם מזדמן

ונציה צלם מזדמן

דברי ימי הימים

דברי ימי הימים

מתוך חצי מגה זיכרון

מתוך חצי מגה זיכרון

ב״חצי מגה זיכרון״, ספר האמנית הראשון שפירסמה ב־2008, הים הוא אורח ולא הכוכב הראשי. גופה השבור, השפוף, של ציפור מתה נפרש בתמונה מתוכו על פני החול. בדימוי אחר מאותו ספר נוגה, שעליו החלה לעבוד בעקבות מותו הפתאומי של בעלה ואבי שני ילדיה, מגדל חול מרשים ועתיר־פרטים מזדקף מתוך הכלום.

ב״מיתוגרפיות״, סדרת עבודות שיצרה עבור תערוכה בגלריה עינגע שהציגה ב־2015 לצד אתי שוורץ ורות אגסי, הים שב במלוא עוצמתו. גליו הקוצפים נוגסים בסלעים שחורים עבותים בתצלומים דיגיטליים מונוכרומטיים; נדמה שהוא בלע חצי מדמותו עטוית המדים של אדמירל מפוסל העומד ברגליים פשוקות.

האדמירל המדובר הוא אביה, יוחאי בן־נון, מראשוני חיל הים הישראלי ומפקדו השישי שמת ב־1994. בצל סיפורי גבורתו והגעגועים אליו, כשעזב אותה לטובת מסעותיו אל מעבר לקו האופק, גדלה בן־נון מלמד: בהתחלה בחיפה ובהמשך בקיבוץ מעגן מיכאל. הוא גם המושא של גופי עבודות אחרים, בהם גלויות ששלח לה ותצלומים מאלבומי משפחה שהפכו לחומר אוטוביוגרפי מורכב וכאוב, שבאמצעותו היא שאלה שאלות על טיבה של האהבה ועל כוחותיו המתעתעים של הזיכרון, כמו גם על גבולות מדיום הצילום.

להנכיח את ההיעדר

כבר למעלה משלושה עשורים שבן־נון מלמד, ילידת 1954, מצלמת ומלמדת צילום: ראשית בבית הספר לצילום קמרה אובסקורה, שם הייתה אחת מראשוני צוות המורים, ובמשך עשורים במכללת הדסה בירושלים. לאחרונה זכתה בפרס אנריקה קבלין לצילום על מפעל חיים לשנת 2019־2020 מטעם מוזיאון ישראל, הן בשל יצירתה רחבת ההקף והן בזכות עשייתה בתחום ההוראה, שבמהלכה ליוותה אמנותית דורות של יוצרים צעירים.

לרגל זכייתה בפרס נפגשנו לאחרונה בסטודיו שלה כדי לשוחח על גופי עבודה בולטים ויצירתה העכשווית. יחד, ניסינו להבין למה בלב תצלומיה, כמילות שירו של אריק איינשטיין, ״תמיד זה הים״. ״לקבל את הפרס היה פשוט כיף גדול״, היא משתפת אותי בחיוך בפתח שיחתנו שמתקיימת בסטודיו שלה ובביתה הסמוך לו בשכונת מעוז אביב.

״הייתי מאוד מופתעת: אני די סגורה בדלת אמותיי, ׳פעם ב׳ אני יוצאת לעולם עם איזו תערוכה אבל אני לא מהאמנים שנורא נוכחים. כל השנים הייתה עסוקה בהוראה ובגידול ילדים. בתוך כל זה תמיד הייתי בתהליך על איזושהי עבודה, אבל זה היה תהליך שלי עם עצמי ודי פיתחתי לי אידיאולוגיה סביב זה, שאני לא צריכה את העולם. פתאום אמרתי: ׳זה הצטבר למשהו. ראו אותי׳. זה נורא שימח וריגש אותי״.

נועה בן־נון מלמד

נועה בן־נון מלמד. צילום: נורית ירדן

birds

שנת הקורונה הטרופה, היא מספרת, פגשה אותה בעודה חוצה צומת יצירתית חדשה. ״ב־2005 אב ילדיי מת באופן פתאומי והייתי אם חד־הורית. לכן הייתי צריכה להילחם על האמנות. התהליכים היו ממושכים, וכל פעם נוצר עוד משהו ועוד משהו. הילדים גדלו וסיימתי ללמד לאחרונה, למעט הנחייה ועבודה פרטנית עם אמנים. לקח לי זמן להבין איפה אני עומדת בעולם עכשיו, ופתאום התחלתי למלא את חיי בלעבוד באמנות. הקורונה הגיעה קצת אחרי, כשאני קמה בבוקר ורק יוצרת״.

גם כשנפגשה חזיתית עם המוות, בן־נון מלמד לא הפסיקה ליצור. להפך, את חווית האובדן היא הפכה לספר אמנית שיצירות מתוכו הוצגו בתערוכת יחיד שאצר יניב שפירא בגלריית הקיבוץ בתל אביב. הספר מורכב מסדרת תצלומים מינוריים, שטופי אור, הנראים כמו הדים מארץ־חלומות מטושטשת: צללים של שמש רכה מנקדים מפת שולחן עשויה בעבודת יד, בלון לבן בודד מפלח רקע מסתורי שייתכן שמאזכר את קו החוף, סדין קמוט נפרש על פני מיטה ריקה. לצידם, פירסמה שירים פרי עטה שכתבה לראשונה בחייה.

אני אומרת לה שהקריאה בטקסטים לצד ההתבוננות בתמונות הנוקבות, העגומות בפשטותן, נראתה לי כמו ניסיון להנכיח את ההיעדר והיא מחייכת בהסכמה. ״אני חושבת שזו הכותרת שאפשר לתת לחוויה שלי כיוצרת. זו אמירה מטלטלת מבחינתי, להנכיח את ההיעדר. אני חושבת שההיעדר הזה הוא היעדר של מראה פנימי שלם, חוויה פנימית של נוכחות, עם איזה רצף וקול ברור״.

אני חושבת שזו הכותרת שאפשר לתת לחוויה שלי כיוצרת. זו אמירה מטלטלת מבחינתי, להנכיח את ההיעדר. אני חושבת שההיעדר הזה הוא היעדר של מראה פנימי שלם, חוויה פנימית של נוכחות, עם איזה רצף וקול ברור

הכתיבה שנבעה ממנה, היא מהרהרת, הייתה מעין תאונה מבורכת. ״הבעל שלי מת ביום בהיר אחד, והחוויה של המפגש עם המוות הייתה הכי מוחשית שאפשר להעלות על הדעת. אני, שמתעסקת עם ההיעדר הזה או עם ידיעת האין כל הזמן, פתאום נפגשתי עם המוות. המפגש הזה היה אגרוף נוראי.

״לא כתבתי שירים קודם, ואני לא רואה את עצמי כמשוררת. מה שקרה לי עם הכתיבה של הספר הזה היה נורא משונה וזר, כמעט לא נעים. כתבתי המון טקסטים קטנים, זה פרץ ממני, הרגשתי ממש תחושה של הקאה. לא היה לי פנקס שכתבתי בו, כי התייחסתי לדברים האלה כאל משהו שלא נתתי לו מקום, קצת נבהלתי מזה. כתבתי באוטו פתאום, על הבוקר, לפני השינה, באיזה מקום ציבורי כשמצאתי חתיכת נייר. הצטברה לי מסה של טקסטים, ובסוף הקלדתי אותם״.

אל פרצי הכתיבה האקראיים והחטופים הצטרפה במהרה גם מלאכת הצילום. בן־נון מלמד מספרת שלפתע רכשה מצלמה קטנה, ״אחרי שנים שבמהלכן כמעט ולא צילמתי. זה היה אחרי שלוש תערוכות שבהן התעסקתי בחומרים מאלבום המשפחה שלי. אחריהן צילמתי פה ושם, אבל לא עשיתי פרויקט שהיה רק צילום״.

תהליכי הכתיבה והצילום, לדבריה, היו כמו מעשי הצלה נואשים שהתלוו לניסיונות הישרדות רגשיים ואל מאמץ לחזור אל השגרה בצל האובדן. ״התנפלתי על החיים״, היא נזכרת. ״ילד אחד שלי רק התחיל את הצבא, והילד השני שלי היה בן 11. החזקתי חזק את הבית, אבל באותו הזמן, לכל מקום שאליו הלכתי הגעתי עם המצלמה הקטנה ההיא וצילמתי את מה שהיום אני יודעת לקרוא לו ׳תגובות׳״.

בתהליך העבודה החדש, בן־נון מלמד התפלאה לגלות כי היוצרות התהפכו: ״באיזשהו רגע אמרתי לעצמי שהתחלפו השפות. הצילום, שמתאר עובדות, תיאר הלכי נפש, בעוד שהשפה, שאמורה להיות יותר גמישה, נהייתה רזה. לדוגמה, כתבתי: ׳פניי קבורים בכרית כמו תינוק בשעת שחרית. אולי אני נולדת שוב מהסוף, או כמו לוויתן נסחפת לחוף׳. חיברתי את ספר השירה עם תמונות, המון דימויי מוות, המון דברים שעומדים לקרוס, אבל גם דברים ביתיים מהסביבה הקרובה״.

הזיכרון הוא פיקציה מוחלטת

הניסיון לעבד ולטפל ברגשות עזים של טראומה וריחוק ניכר גם בגוף עבודה מוקדם יותר, ״גלויה״, שאותו הציגה בתערוכה בעלת שם זהה שאצרה טלי תמיר בגלריית הקיבוץ ב־2004. שם חשפה תחביר של תצלומי צבע, סריקות של גלויות שאביה שלח לה לאורך שנות ילדותה ונעוריה, תצלומי פספורט של עצמה ופתקאות שליקטה מתוך עוגיות מזל.

״גלויה היא סיפור של אכזבה, זה לא סיפור של אהבה״, היא מחדדת. ״זו הייתה תערוכה על הבטחות שלא התגשמו, על פערים. חשבתי שאני מנכיחה את זה בצורה חזקה, אבל אז אמרו לי: ׳וואו, אילו מכתבים יפים אבא שלך כתב לך׳. אבל מתי הוא כתב אותם? כשהוא היה הכי רחוק, מעבר לים. לא הייתה הלימה בין המכתבים לבין הזיכרון״.

גלויה היא סיפור של אכזבה, זה לא סיפור של אהבה. חשבתי שאני מנכיחה את זה בצורה חזקה, אבל אז אמרו לי: ״וואו, אילו מכתבים יפים אבא שלך כתב לך״. אבל מתי הוא כתב אותם? כשהוא היה הכי רחוק, מעבר לים. לא הייתה הלימה בין המכתבים לבין הזיכרון

״אני כבר עייף מלהתגעגע אלייך ומנשק אותך חזק״, כותב אביה של בן־נון מלמד בכתב יד עקלקל על גבי גלויה סרוקה על רקע דימוי של פני הים המוארים בשקיעה ורודה־כתמתמה. ״נועתי פייתי, אני כבר מתגעגע שהבטן מתכווצת. אם זה יימשך כך עד שאחזור לא ישאר ממני כלום״, האב כותב בגלויה אחרת, שהוצגה לצד פורטרטים עצמיים מצמיתים של נערה שבעיניה זיק צער ושפתיה חתומות, ללא כל זכר לחיוך.

בסמוך אליהם, על גבי רקעים פסטורליים של מדשאות מוריקות וציפורים בתעופה, בן־נון מלמד הדביקה משפטים מודפסים מתוך עוגיות מזל, שתחזיותיהן החיוביות נדמות כמו דברי לעג כשבוחנים אותן לצד פניה של הנערה־אישה הגדלה, המשתנה, זו שנועצת עיניים מלאות תוכחה בעבר: ״השנה הקרובה תביא איתה אושר רב״, ״בקרוב יקרה משהו שיחזיר את אמונך באנשים״.

״רציתי לקרוא לתערוכה הזו Promises, Promises. הייתה גלויה שבה אבא שלי כתב שמתכווצת לו הבטן והוא מחכה עד ששוב ניפגש. הוא חתם ב־׳אבא שמת עלייך׳, אבל כשסרקתי את הגלויה מחקתי את ה־׳עלייך׳ באופן לא מודע״.

״אלבום המשפחה״, אוביקט שקופל בתוכו זיכרונות תמימים של ביטחון ואהבה עבור רבים, יצר אצל בן־נון מלמד ״זיכרון שלא היה ממוקם בשום מקום. לא באמת שהייתה, וגם לא באמת שהייתה אמורה להיות מוצגת. יצרתי ממנו עולם אוטונומי לחלוטין. קראתי לזה ׳התפאורה של הילדות שלי׳, שלא הייתה אמת ולא בדייה״.

אני מספרת לבן־נון מלמד שעבורי מלאכת הכתיבה מהווה ניסיון מתמשך להתמודד עם הזיכרון, לשחזר אותו ואולי אף לעשות דרכו מניפולציה שתציע פרשנות חדשה על איך שהוא נחווה בחלוף הזמן. כשאני שואלת אותה אם כך היא חווה את יצירתה, שבה ניסתה להתמודד עם זיכרונות ילדותה באמצעות הצילום במספר גופי עבודה שונים, היא משיבה: ״את מתייחסת לזיכרון כאילו הוא קיים, בעוד שאני חושבת שהוא פיקציה מוחלטת. זה זיכרון של זיכרון של זיכרון. כל המהות שלנו, כל התפיסה העצמית שלנו, מבוססת רק על הזיכרון. מחקי לנו את הזיכרון ומי אנחנו?

את מתייחסת לזיכרון כאילו הוא קיים, בעוד שאני חושבת שהוא פיקציה מוחלטת. זה זיכרון של זיכרון של זיכרון. כל המהות שלנו, כל התפיסה העצמית שלנו, מבוססת רק על הזיכרון. מחקי לנו את הזיכרון ומי אנחנו?

״אני חושבת שהדבר הזה, שמנסה למצוא בעולם הוכחות לאיזושהי חוויה שנחווית כזיכרון, כעולם פנימי, זו המוטיבציה של העבודה שלי. קשה לקבל את ההכרה שאנחנו באיזשהו אופן בדיוניים, בגלל שאנחנו מבוססים על משהו בדיוני. אני מרגישה את זה בחווית העשייה שלי יום־יום. אני יושבת ובונה דימויים, ופתאום יש איזשהו רגע שבו אני אומרת: ׳הנה, עשיתי דבר יפה אבל מה הוא מהדהד? זיכרון של מה?׳״.

״הפעולה האמנותית היא בשבילי לאשר את הדבר שלא ניתן לאשר. לנסות עוד פעם ועוד פעם לעשות את מה שלא ניתן היה, את מה שהוא בלתי אפשרי״.

תאוות החיים ושאיפת החידלון

את העבודות שלה בן־נון מלמד מתכננת בקפידה. בניגוד לצלמים אחרים, שעשייתם מתאפיינת בשיטוט ברחובות ובניסיון ללכוד רגעי השראה דרך עדשת המצלמה, היא יודעת בתחילת כל עבודה בדיוק לאן היא צריכה ללכת. ״אני לא משוטטת עם המצלמה״, היא מסבירה. ״אני צריכה ללכת למקומות שאני יודעת מראש שיש סיכוי שאמצא שם את הדבר הזה שמאפשר לי לצלם עולם, שאני יכולה לייצר באמצעותו השתקפות או הבניה של חוויה פנימית.

״זה לא יכול להיות עולם קונקרטי, הוא צריך להפוך סימבולי. קשה לכופף את הקונקרטי לסימבולי, ולכן מלכתחילה אני צריכה לחפש לוקיישנים שמאפשרים את זה וגמישים לזה. אני הולכת לימי צילום מאוד ברורים״.

במקביל להליכי העיבוד והתכנון, היא פועלת בחדר העבודה ובסטודיו, שם היא מעבדת דימויים שצולמו ורוקמת רעיונות חדשים. ״יש לי חדר עבודה בבית, שם אני עובדת על המחשב, בונה את הדברים ובוחנת אותם. הסטודיו הוא החדר שבו אני תולה ובוחנת את הדברים, את החומריות, וגם פוגשת אוצרים״.

מתוך חצי מגה זיכרון

מתוך חצי מגה זיכרון

מתוך חצי מגה זיכרון

מתוך חצי מגה זיכרון

ארכיאוגרפיה

ארכיאוגרפיה

איך מתחילים תהליכי העבודה? כאן מדובר בסוגייה יותר מורכבת. ״נדמה לי שאני יודעת, יש איזה טריגר. קשה לי לסמן בדיוק מתי, ויש לי המון התחלות״, היא מודה בחיוך. ״מה שרואים באתר שלי, לדוגמה, זה עבודות שאמרתי לעצמי: ׳בסדר, אני שלמה איתן׳. יש לי כל כך הרבה עבודות נוספות שלא פירסמתי אבל עשיתי איתן כברת דרך. יש המון התחלות וניסיונות״.

את המוטיב, הרעיון או הצורה שהיא מקווה ליצור, בן־נון מלמד מספרת שהיא מאתרת לעיתים קרובות דווקא על דרך השלילה. ״המון פעמים אני מבינה מה לא קורה שם, מה הדבר שהוא לא נכון. זה קורה לי הרבה גם עם תלמידים: יותר קשה להם להגדיר את ה׳יש׳, יותר קל להגדיר את הגבולות שלו. מתוך ה׳לא׳, אני לאט לאט מתחילה להבין את ה׳יש׳, דרך ה׳אין׳״.

אותו קסם חמקמק שאת טיבו היא מנסה לאמוד, בן־נון מלמד מרבה למצוא, כאמור, בים. ב־״ים/יבשה״, סדרת העבודות האחרונה שעליה עבדה בתקופות הסגר של השנה החולפת, היא השתמשה בתצלומי ארכיון אישיים בשחור־לבן שבהם טיפלה ואותם הצמידה זה לזה. כך יצרה הרכבים דמיוניים שבהם חיים זה לצד זה בעולם רפאים אקוואטי דגים טורפים, צמחים הגדלים פרא על החוף, ירח זוהר בחשיכת הלילה והים שפוער את לועו ומזמין את הצופה להיכנס לתוכו.

המקום של הים הוא קודם כל מקום של יופי ואושר אינסופי. אין דבר יפה מהים: הוא מגוון, שונה, פתוח ואינסופי. יחד עם זאת הוא מפחיד, מאיים ומסוכן. יש לו מצולות. תמיד אהבתי אותו ופחדתי ממנו. אם תשאלי אותי איפה אני רוצה להיות, זה תמיד מול הים

מדוע היא מתעקשת לשוב אליו, שוב ושוב, לתת לו לחדור אל חלל הצילום וללוות אותה כצל? ״קודם כל, גדלתי ליד הים ואבא שלי היה מפקד חיל הים״, היא מזכירה. ״אני חושבת שהמקום שבו אני מרגישה חוויה של אושר זה ליד הים. זה מהילדות, עם כל המצוקות והקשיים.

״המקום של הים הוא קודם כל מקום של יופי ואושר אינסופי. אין דבר יפה מהים: הוא מגוון, שונה, פתוח ואינסופי. יחד עם זאת הוא מפחיד, מאיים ומסוכן. יש לו מצולות. תמיד אהבתי אותו ופחדתי ממנו. אם תשאלי אותי איפה אני רוצה להיות, זה תמיד מול הים״.

כשאני מצביעה על כך שקשה לה למצוא סיבה קונקרטית לכך שהים ממשיך להעסיק אותה משחר הוויתה ועד היום, בן־נון מלמד עוצרת רגע וחושבת. ״נכון, קשה לי לשים על זה את האצבע. זה בדיוק מה שאני מנסה לעשות בעבודה שלי: לתת צורה למשהו שאי אפשר לתת לו צורה – זיכרון, חוויה, תפיסה עצמית. אני נותנת להם צורה, בעוד שלים אין צורה או גבולות. תאוות החיים ושאיפת החידלון, היופי והקלקול, זה המקום של הים. הוא נטול צורה, אבל באמצעותו אני מוצאת צורה״.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

2 תגובות על הכתבה

  1. שי

    מעורר השראה ומרחיב את הדעת

  2. ענת נגב

    ריגשתם אותי

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
This error message is only visible to WordPress admins

Error: API requests are being delayed for this account. New posts will not be retrieved.

Log in as an administrator and view the Instagram Feed settings page for more details.

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden