כל מה שחשוב ויפה
קבלת קהל, מוזיאון פתח תקוה
רותי דה פריס, לוסיאנה קפלון ועפרי כנעני. קבלת קהל, מוזיאון פתח תקוה. צילום: אלעד שריג

קבלת קהל, כפולה, מכאן אפשר לראות: 3 תערוכות חדשות במוזיאון פתח תקוה לאמנות

פורטפוליו Promotion: שלוש תערוכות חדשות במוזיאון פתח תקוה - קבלת קהל; כפולה | שגית פרידמן הלל; מכאן אפשר לראות | ילנה רוטנברג. הפתיחה ב־4-6.3

קבלת קהל

אוצרת: אור תשובה

קבלת קהל היא תערוכה העוסקת במערכת היחסים שבין המוזיאון לציבור שלו. מוצגים בה פרויקטים שנוצרו בתהליכי מחקר ארוכי־טווח על ידי אמניות ויוצרים שעבודתם נוגעת לתחומי האדריכלות, העיצוב, החינוך והמיצג. אלה הוזמנו להתערב בתשתית האדריכלית והתפעולית של מוזאון פתח תקוה לאמנות ולהציע פרשנויות ואפשרויות נוספות לחוויית הביקור בו.

כפי שמרמז שמה, קבלת קהל חוגגת את מימוש התקווה המיוחלת לשוב ולפתוח את שערי המוזאון לציבור לאחר תקופה ארוכה שבה מוסדות תרבות ואמנות בכול העולם עמדו סגורים. לצד זאת, היא שואלת כיצד נוכל לעשות זאת בצורה ״בריאה יותר״ (ולא רק בהקשר האפידמיולוגי): איך לפעול כמוסד ציבורי מיטיב ומשמעותי יותר, שיונק מהקהילות שבקרבן הוא נטוע, מזין אותן ומקיים עמן יחסי שותפות ולמידה הדדית. שאלות אלה ממשיכות תהליך מתמשך בשנים האחרונות, שבו מפנה מוזאון פתח תקוה את המבט פנימה, מתוך כוונה להרחיב ולהגדיר מחדש את גבולות הפעולה שלו ולהנגיש את משאביו לציבור, כמעשה חברתי ופוליטי.

התערוכה מבקשת להעלות לדיון את התהיות המוסדיות הללו ולהפוך את עצם ההתמודדות עמן למעשה אמנותי. העבודות המוצגות בה מפנות מבט אל המשאבים והתנאים הראשוניים העומדים לרשות המוסד – הסביבה, המבנה, התאורה והשילוט – ומציעות אפשרויות שימוש וחשיבה מחדש על אופני התנועה וההתנהגות במרחב המוזיאלי, וכן על יחסי החליפין בין המוזיאון לסביבתו. הן מכניסות לחוויית הביקור הבטים של משחק ושעשוע, הופכות את המבקר.ת לגורם פעיל בעיצוב התערוכה ומעלות שאלות בסיסיות על נראות, נגישות וחוויית שימוש. מהלך זה שואף למצב את המוזאון כמרחב ציבורי שימושי, המעודד שהייה ואינטראקציה אנושית, וכן להניע תהליך מתמשך, שבמסגרתו יהפוך הדיון בשאלת יחסי המוזאון עם הקהילה לתהליך שקוף וקהילתי יותר בפני עצמו.

אמנים: שחר אפק, gym (אורי כרמלי, רות ליאונוב, טל שטדלר), אורלי הומל, עפרי כנעני, דוד עדיקא, יניב עמר, לוסיאנה קפלון ורותי דה פריס, יאשה רוזוב, עומר שיזף, יהודית שלוסברג יוגב ואמיר בולצמן, מיה שרבני.

קבלת קהל, מוזיאון פתח תקוה

צילום: אלעד שריג

דוד עדיקא

דוד עדיקא. צילום: אלעד שריג

שחר אפק

שחר אפק


כפולה | שגית פרידמן הלל

אוצרת: רעות פרסטר

שגית פרידמן הלל עוסקת בצילום מבוים סדרתי. החל משנת 2015 היא מצלמת את הסדרה ״כפולה״, סדרה מתמשכת המתעדת תאומות זהות לאורך שנות התבגרותן, המצולמות במבנים היסטוריים, חלקם על סף היעלמות. לעיתים המבנים משמשים כרקע לצילום התאומות ולעיתים משמשים כדיוקן עצמו. תהליך החיפוש אחר המקומות המצולמים מהווה חלק ניכר מעבודת המחקר של הצלמת, החוט המקשר בין המקומות הוא נוכחות עבר של ניכור וזרות. הבחירה באוביקט הכפול (תאומות זהות), בלבוש האחיד ומיקום התאומות בחללים ציבוריים, מוסדיים נטולי סמני חיים כמעט – באה לשרת את העיסוק בשאלת טשטוש הזהות האינדיבידואלית ומחיקתה על ידי האחדה של הדמויות. 

 פרידמן הלל היא צלמת חוקרת שעוקבת אחר התאומות הזהות לאורך שנים ומתעדת אותן מילדות ובמהלך התבגרותן. באופן הצילום ובבחירה מתוך מאות התצלומים, היא עומדת על דקויות השוני בעודה מעצימה את הדמיון ביניהן. המבט הכפוי שהיא מבנה באמצעות הצילום מייצר שפה חזותית המציעה בחינה מחודשת של אופני ההסתכלות והתודעה שלנו כיחידים וכחברה. האופן שבו היא ואוצרת התערוכה רעות פרסטר בחרו להציג את העבודות – במערך סדור, כמעט קליני באופיו, הלוכד אותנו ואיננו נותן מפלט . הוא מכריח את הצופה להישיר מבט אל הדמויות ואל המקומות, להשתהות ולהרהר בפעולת ההתבוננות עצמה.

שגית הלל פרידמן

שגית הלל פרידמן

שגית הלל פרידמן

שגית הלל פרידמן


 מכאן אפשר לראות | ילנה רוטנברג

אוצרת: אור תשובה

התערוכה מכאן אפשר לראות נוצרה כמחווה לאדריכלות בית יד לבנים, שבו היא מוצגת. המבנה, שהוקם בשנת 1953 ביוזמת ארגון ההגנה ועיריית פתח תקוה, נחשב למפעל הנצחה ראשון מסוגו במדינת ישראל. הקמתו שיקפה תפיסה חדשה המבקשת להחליף את האנדרטאות והמצבות האילמות ב״בית חי״, שיקיים את החיים שציוו הנופלים במותם. ״הבית״, כפי שהוא נקרא בפי רבים עד היום, נועד לשמש כמקום מפגש, התייחדות ותמיכה הדדית עבור משפחות הנופלים, אך גם לרכז מגוון רחב של פעילות תרבותית וחינוכית למען תושבי העיר.

התערוכה של רוטנברג נשענת על מחקר היסטורי המתחקה אחר הגנאלוגיה האדריכלית של בית יד לבנים. שמונת הציורים, שצוירו במיוחד עבור חלל הגלריה, מייצגים במיקומם ובמידותיהם את חלונות הזכוכית שנקבעו במבנה המקורי. נופי בנייני השיכון ושטחי הבר הנשקפים מהם לקוחים משכונת רמת ורבר שבה שוכן המוזאון וכמו מבקשים לשוב ולחבר בין מבנה הבית לסביבתו.

רוטנברג מציירת בטכניקת אייר־בראש, שבה צבע המרוסס באמצעות מדחס אוויר יוצר במהירות כתמים אווריריים ועמומים, המאפשרים התפרשות על משטחי ענק. סגנונה הייחודי שואב השראה מציורי גרפיטי ומזכיר צילום דיגיטלי מפוקסל, המתלכד לכדי דימוי ברור ככל שמתרחקים ממנו. כמו זיכרון עמום, נופי העיר היומיומיים מגלים את עצמם למתבוננים המשתהים מולם ומאזכרים את ציורי הפרחים והבתים שעיטרו את קירות החדר במשך עשרות שנים. מחווה זו, גם אם אינה יודעת לגבור על הגדרות הממשיות המפרידות כיום בין המוזאון לשכונה, מאירה את השינוי האדריכלי באור ביקורתי ומבקשת להציב את התשתית האדריכלית והתמורות בה כסמן פוליטי וחברתי וכמושא דיון בפני עצמו. 


מוזיאון פתח תקוה לאמנות
קריית המוזיאונים, ארלוזורוב 30, פתח תקוה
ב׳, שישי ושבת 14:00-10:00; ג׳, ה׳ 20:00-16:00
באירועי הפתיחה 4-6.3 הכניסה חינם בהרשמה מראש

birds

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden