כל מה שחשוב ויפה
נולי עומר, חתונה אלגורית
נולי עומר, חתונה אלגורית בבית האמנים תל אביב. צילום: ורה פלפול

נולי עומר // חתונה אלגורית

נולי עומר מציגה על קיר בית האמנים בתל אביב עבודת חוץ ברוחב שישה מטרים, מחווה רקומה לעבודתו של ליליאן שבה היא מביאה לידי ביטוי ראיית עולם מנקודת מבט פמיניסטית עם הרבה צבע, סרקזם והומור

הפרטים הטכניים

חתונה אלגורית, 2021, מוצגת על הקיר החיצוני המזרחי בבית האמנים תל אביב. עבודת רקמה שגודלה 130 על 55 ס״מ הודפסה ברוחב שישה מטרים על מצע עמיד לתנאי חוץ, הוצמדה לחזית המזרחית של בית האמנים והיא פונה למרחב הציבורי.

מי אני

נולי עומר, ילידת 1960, חיה ויוצרת בתל אביב. למדתי משחק בניסן נתיב ואני אמנית רב־תחומית. בעברי הייתי חצי מהצמד דבי ונולי, וכשהפסקנו להופיע (1997) ביקשתי להמשיך לבטא ביקורת ו/או שמחת חיים דרך הומור וצבע – דרך אמנות חזותית וכתיבה.

פרסמתי שירים וסיפורים בכתבי עת שונים כמו גם שני ספרים: ״וואו״ ו״הקפריזה והזוגוש״ (הוצאת הקיבוץ המאוחד). במהלך 20 השנים האחרונות הצגתי בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות רבות. בחודשים האחרונים אני מציגה במוזאון נחום גוטמן לאמנות בתערוכה הקבוצתית ״מכניקת הזורמות״ שאצרה מוניקה לביא. 

העבודה

במהלך השנתיים האחרונות התחלתי סדרה בהתהוות של עבודות רקמה, שרובן עושות מחוות ליצירות קנוניות של אמנים אימפרסיוניסטיים ומודרניים, ביניהם בונארד, אדוארד הופר, פרידה קאלו, מגריט, אוטו דיקס ואחרים. דרך עבודת הרקמה אני יוצרת אינטרפרטציה משלי השואפת לבטא ולתת ביטוי לראיית עולם מנקודת מבט פמיניסטית, ובד בבד אני מקדדת בה הרבה צבע, סרקזם והומור.

אני מקווה שאלו באים לידי ביטוי במיוחד בעבודה זו של אפרים משה ליליאן ״חתונה אלגורית״ (1906), שהייתה במקור מתווה לשטיח עבור מתנה לרגל יובל לנישואיו של דוד וולפסון, נשיא הקונגרס הציוני העולמי. התחברתי לצבעוניות המרהיבה, לאקספוזיציה, לקומפוזיציה ולמתווה הציורי עצמו, כמו גם לתמימות הבוקעת מהיצירה היפיפייה הזו. זהו טריפטיך שבמרכזו טקס כלולות. מצדו הימני מתוארת ה״גלות״, עם דמות הנביא ירמיהו, מבשר החורבן, ומצדו השמאלי ה״גאולה״, הבאה לידי ביטוי בדמויות גבריות וחזקות המסמלות את הצבר הציוני, החדש.

נולי עומר, חתונה אלגורית

צילום: ריבה זהר

נולי עומר

צילום: אלה אורגד

האלגוריה בעבודה של ליליאן, היא החתונה בין ישראל והציונות. החתן לבוש אדום ומאזכר את תגלת פלאסר השלישי, כפי שהוא מופיע על גבי תבליטים מאשור. האישה מהווה ייצוג של ״בת ישראל״. משני עבריהם עבדים האוחזים במוטות החופה. האלגוריה ברקמה שלי מתייחסת לחתונה בין בת ישראל והנאורות; ביקשתי ליצור אוטופיה שבה המגדרי מתנהל בטבעיות ולרגל האירוע הוא צוהל, צבעוני ולא מתנצל. 

את המשפט המקורי המופיע בכותרת עבודתו של ליליאן ״מי ייתן מציון ישועת ישראל בשוב אלוהים שבות עמו יגל וישמח ישראל״ – שיניתי ל״מי יתן מציון ישועת בת ישראל בטוב הווים נאורות לבו יגל כשייסוב תשמח בת ישראל״. במקום דמותו של ירמיהו רקמתי את דמותה של מרים הנביאה מחוללת עם התוף. את הקוצים הקיימים בעבודה המקורית, למרגלות דמותו של ירמיהו, אימצתי מתוך כוונה להדהד את הביטוי ״קול באישה ערווה״ הנוכח בישראל 2021.

הכלה שלי היא בהריון מתקדם, אינה לבושה לבן בתולי כנהוג אלא בשמלה פרחונית, ואילו החתן, דווקא הוא לבוש לבן, סמל לבתוליות הפנמת השוויון בין המינים. האוחזים בחופה הם ארבעה טרנסג׳נדרים. משמאל רקמתי ציפור, דימוי לחופש המלווה אותי כל חיי וביצירתי.

פיקניק על הדשא

פיקניק על הדשא. צילום: אלה אורגד

תעבירו את זה הלאה

הייתי שמחה אם הרקמה המקורית תוצג במוזיאון ישראל. יהיה לי לכבוד להציג במקום שבו נמצאת עבודתו המקורית של ליליאן. כמו כן, מההבט הפמיניסטי של העבודה, אני משתוקקת להציג אותה במוזיאון ברוקלין, ניו יורק, שבו מציגה ג׳ודי שיקאגו את ״מסיבת ארוחת ערב״.

פלוס אחד

״פיקניק על הדשא״, עבודת רקמה על בד יוטה ואלמנטים קישוטיים של רדי־מייד, מחווה לציור של מאנה ״ארוחת בוקר בדשא״. זו הייתה העבודה הראשונה שבה עשיתי אינטרפטציה, כשבמקום האישה היושבת על הדשא עירומה ומביטה נכוחה ולידה שני גברים לבושים – רקמתי גבר ערום יושב שלידו שתי נשים לבושות במחלצותיהן.

birds

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden