כל מה שחשוב ויפה
עמית לוזון (משמאל) ואייל אליהו
עמית לוזון (משמאל) ואייל אליהו. צילום: אורית פניני

20 ומשהו // עמית לוזון ואייל אליהו

משלבים תרבות רחוב עם ״הרנסנס של הרקמה הפלסטינית״; חושבים שאדישות הכרחית כדי לחיות כאן, אבל גם שאסור להיכנע לה; וכשכותבים להם באינסטגרם ״אתם פלסטינים או מתנחלים״, הם מאמינים שבסוף הם עושים טוב לאנשים

עמית לוזון (27) ואייל אליהו (28), מקימי מותג האופנה אדיש.

להבין את השטח

על אדיש התחלנו לעבוד לפני ארבע שנים. תמיד היינו בעניין של עיצוב ודברים יפים שמשכו לנו את העין. טיילנו יחד בחו״ל וביקרנו בחנויות שראו בהן את עולם תרבות הרחוב הרבה יותר ממה שרואים אצלנו. דיברנו עם מוכרים וראינו שחסר משהו מכאן, או מהמזרח התיכון בכלל; שאין שום מודעות. לא רצינו שזו תהיה חברה רק עם פרינטים או בלי שום משמעות, אלא משהו עמוק יותר. בחרנו בכיוון של עבודות יד, שזה משהו שתמיד עניין אותנו וקסם לנו. 

הרגשנו שבגדים הם המדיום הכי טוב להעביר את מה שרצינו להעביר. לא היה לנו ידע מקדים, רק תשוקה, אז היינו צריכים לעבוד קשה. היה מפעל בצפון שעבדנו איתו, היינו נוסעים לשם כל יום בשש בבוקר, ונשארים שם עד שהם סיימו לעבוד. למדנו עם איזה בדים צריך לעבוד, את תהליך התפירה, תדמיתנות. סטודנטים שסיימו ללמוד בשנקר, לדוגמה, אמרו לנו שזה משהו שחסר להם, להבין את השטח, כי בסופו של דבר זה עסק.

מבחינת הפריטים לא קפצנו יותר מדי למים העמוקים על ההתחלה; התחלנו בדברים פשוטים, ולאט לאט הרגשנו שאנחנו שולטים במה שאנחנו עושים. כרגע, גם אם נעבוד עם טכניקה חדשה, לא נשלב אותה בכל הקולקציה אלא נעשה מין קפסולה קטנה של כמה פריטים, ורק אחרי אולי נפתח אותה יותר. 

לקבל איזו כאפה

לשם אדיש יש דו משמעות: מצד אחד אנחנו חושבים שחייבים את התכונה הזו בשביל להמשיך לחיות כאן, עם כל הדברים המשוגעים שקורים מסביבנו. ומצד שני, אנחנו לא רוצים להיות אדישים אלא להיות עם הצד השני, לדבר ולעבוד יחד. 

צילום: אלון דניאל

צילום: אלון דניאל

צילום: נדב יהלומי

צילום: נדב יהלומי

צילום: נדב יהלומי

צילום: נדב יהלומי

צילום: נדב יהלומי

בהתחלה בכלל לא ידענו אם אנחנו הולכים ממש לכיוון הפוליטי, כמו שהמותג כיום. ברגע שהתחלנו לעבוד עם הרוקמות הפלסטיניות, ונסענו לשם בפעם הראשונה, הבנו שאנחנו לא יכולים להתחמק מזה; אחרת זה לא יהיה אמיתי, והמותג לא ירגיש אותנטי ללקוחות.

אף פעם לא היינו בשטחים לפני כן, ואתה מקבל איזו כאפה כשאתה נוסע לשם, ומדבר עם האנשים. לא רק מה שאתה שומע בחדשות, או מה שמספרים לך. אז הבנו שחוץ מהסיפור של הריקמות, אנחנו רוצים לספר את הסיפור של מי שעושה אותן.

אף פעם לא היינו בשטחים לפני כן, ואתה מקבל איזו כאפה כשאתה נוסע לשם, ומדבר עם האנשים. לא רק מה שאתה שומע בחדשות, או מה שמספרים לך. אז הבנו שחוץ מהסיפור של הריקמות, אנחנו רוצים לספר את הסיפור של מי שעושה אותן

קראנו על אריגה בדואית ורקמה פלסטינית, אבל לא באמת ידענו אם יש מפעל או מישהו שבכלל עושה את זה. חברה של המשפחה של עמית שמתנדבת בפורום המשפחות השכולות, עבדה על פרויקט העצמה לרוקמות פלסטיניות. בזכותה נסענו לבית ג׳אלה להיפגש עם הנשים. שם חיברה בינינו מנהלת בפורום המשפחות הפלסטיניות. התחלנו לעבוד עם שלוש רוקמות, וכך התפתחה העבודה: המנהלת הזו חיברה אותנו עם בעלה, קוסאי, שהוא אחד השותפים שלנו היום. הוא מנהל בין השאר את כל הלוגיסטיקה בשטחים.

בערך באותו הזמן הצטרף אלינו גם האמן ג׳ורדן נאסר: הכרנו כשהוא היה כאן בארט־רזידנסי. ראינו שיש מישהו שעובד עם רקמה בארץ, שלחנו לו הודעה, ונפגשנו. המשכנו את הקשר והוא נהיה ממש חלק ממי שאנחנו עובדים איתו. אנחנו מעצבים לגמרי ביחד. זה היה פשוט טבעי, גם בשבילו וגם בשביל קוסאי, והיה לנו מאוד חשוב שהם יצטרפו, כי הם פשוט נהיו חלק כל כך חלק אינטגרלי מהצוות.

מלאכות שקרובות ללב

שילוב הרקמה בבגדים הוא תשתית שהקמנו מאפס. היום אנחנו עובדים עם כמעט יותר מ־50 רוקמות באופן שוטף, ויש עוד רוקמות שאנחנו ממשיכים לפתח איתן את הקשר לעוד פרויקטים. בלקייה אלו נשים בדואיות שאורגות, והרוקמות הפלסטיניות עובדות בעיקר מדרום להר חברון – בית ג׳אלה, בית לחם, בית עומר, רמאללה.

כולן עובדות בבתים שלהן, וחלקן נפגשות לעבוד ביחד. אחת הנשים לדוגמה מקבלת את הבגדים מקוסאי, ומפצלת אותם לתופרות הרלוונטיות. אחר כך היא מקבלת אותם חזרה, עושה בקרת איכות ושולחת לנו. 

התקשורת בהתחלה הייתה לא פשוטה: היה קשה לבנות את האמון בינינו לבינן, כי בסוף מדובר במשהו עסקי, ואלו מלאכות שקרובות ללב שלהן. היינו מקבלים גם מקוסאי המון פידבקים. אבל לאט לאט אחרי שנתנו להן עבודה, והן ראו שאנחנו משלמים בזמן, או שאנחנו מאוד הוגנים, הצטרפו עוד.

היה לנו גם מאוד חשוב שהן יראו את הפרצוף שלנו. היו מעצבים שניסו לעשות איתן פרויקטים בעבר ולא הצליחו, אז כשהגענו הן חשבו שזה עוד פרויקט שייגמר אחרי קולקציה

היה לנו גם מאוד חשוב שהן יראו את הפרצוף שלנו. היו מעצבים שניסו לעשות איתן פרויקטים בעבר ולא הצליחו, אז כשהגענו הן חשבו שזה עוד פרויקט שייגמר אחרי קולקציה. לפני כן הן היו מטפלות בבית ובמשפחה, ועכשיו הן רוקמות כמקצוע, וחלקן אפילו מרוויחות יותר מהבעלים שלהן. 

זה ממש משנה את החיים של המשפחות, הן יכולות לשלוח את הילדים ללימודים באוניברסיטה לדוגמה. אז הן מלמדות את הבנות שלהן, כדי שהן יוכלו גם לעבוד.

צילום: אלון דניאל

צילום: אלון דניאל

צילום: אלון דניאל

צילום: אדיש

צילום: אדיש

צילום: אדיש

הרנסנס של הרקמה הפלסטינית 

קראנו הרבה על הרקמות, ואנחנו גם נעזרים במישהי ממוזיאון ישראל שמביאה לנו ספרים או שמלות פלסטיניות. גם ג׳ורדן וקוסאי עוזרים. יש באוניברסיטאות בשטחים ארכיונים שלמים של תרבות ורקמה פלסטינית, לפני כל קולקציה אנחנו עושים תחקיר.

הפאטרן בקפוצ׳ון הכתום לדוגמה, מהקולקציה החדשה, היה שלם, ועשינו עליו קצת מניפולציה כדי שהוא יהפוך להיות יותר מודרני. אלו פאטרנים ורקמות מסורתיות, אז אנחנו מעדיפים כמה שפחות לגעת בהן. 

אריגה מסוג מאנג׳ל נעשית בלקייה והיא נקראת רקמת חיבור. הטאטריז, שזו רקמת פלסטינית, היא רקמת איקסים, יותר למילוי. גם על העבודה שלנו, וגם על העבודה של ג׳ורדן שמתעסק המון ברקמה, הנשים אומרות שזה כמו הרנסנס של הרקמה הפלסטינית, השלב הבא. אבל אנחנו לא יודעים אם באמת כולן חושבות ככה. 

אתם פלסטינים או מתנחלים?

על הקולקציה החדשה אנחנו חושבים כבר הרבה זמן. התחלנו לעבוד עם האורגות מלקייה לפני שנתיים, אבל לא מצאנו דרך לעבוד איתן בצורה יותר משמעותית, בגלל שהצמר שלהן כבד, וקשה לעבוד איתו. רצינו לפתח את העבודה איתן, ולמצוא עוד דרכים להשתמש בו כדי לשלב אותו בבגדים. כך לדוגמה החגורה במכנסיים בקולקציה היא משטיח כזה.

הסוודר בהשראת השטיחים של לקייה, אבל הוא לא מיוצר כאן אלא באיטליה. זה הפריט היחיד שאנחנו לא מייצרים בארץ. מצד אחד אנחנו רוצים שהכול יעשה בייצור מקומי, אבל מצד שני אנחנו רוצים לשמור על איכות גבוהה, ואף אחד בארץ לא מתעסק בייצור של סוודרים כאלו איכותיים, עם שילובים של חוטים, כותנה וצמר, ברמה גבוהה. אין כאן גם מפעל לייצור בדים איכותיים, אז את כל הבדים אנחנו רוכשים מיפן, מאיטליה או מטורקיה. אבל את כל הייצור אנחנו משתדלים לעשות פה. 

צילום: מיכל חלבין

צילום: מיכל חלבין

צילום: מיכל חלבין

צילום: מיכל חלבין

צילום: מיכל חלבין

צילום: מיכל חלבין

צילום: מיכל חלבין

birds

אנחנו לא ממש מוכרים כאן, בעיקר לחברים. אנחנו לא מכירים חנות שתוכל לייצג את הסיפור שלנו כמו שצריך, או שמחזיקה מותגים צעירים, יקרים ובינלאומיים. בחו״ל אנחנו מעבירים הכשרה לצוות של המוכרים, או מציבים אינסטליישן שיוכל לספר את הסיפור של המוצר הרבה יותר טוב. כרגע בגלל הקורונה זה קצת יותר קשה להגיע לחנויות, אז ההכשרה נעשית בזום.

אנחנו מוכרים ביפן, הונג קונג, טאיוון, קוריאה, לונדון, ברלין, איטליה, פריז, ניו יורק ולוס אנג׳לס. אנחנו לא יודעים אם כולם קונים בגלל האלמנט הפוליטי, אבל העובדה שהם קונים מראה על תמיכה, ועל זה שאוהבים את הרעיון. הביקורת שאנחנו מקבלים יותר מופנית אלינו באופן אישי: כתבו לנו באינסטגרם – אתם פלסטינים או מתנחלים? אין באמצע.

כתבו לנו באינסטגרם – אתם פלסטינים או מתנחלים? אין באמצע. אבל אם אתה מאמין במה שאתה עושה אתה צריך להתעלם. אנחנו יודעים שבסוף מה שאנחנו עושים עושה טוב לאנשים. אנחנו גם מדברים על זה הרבה, שלא יוצא שום דבר מלהיות אנטי להכל

אבל אלו אנשים שידענו שתמיד יהיו, וככל שנגדל יותר יהיו יותר כאלה. אם אתה מאמין במה שאתה עושה אתה צריך להתעלם. אנחנו יודעים שבסוף מה שאנחנו עושים עושה טוב לאנשים. אנחנו גם מדברים על זה הרבה, שלא יוצא שום דבר מלהיות אנטי להכל. אנחנו מנסים להציג יותר את הפן של שיתוף הפעולה, מאת הפן השלילי בדרך כלל.

לא רק חיילים יורים או שהיה פיגוע

עשינו פרויקט סביב אזור A, שהתמקד בחופש התנועה של פלסטינים בשטחים. ככלל הסיפורים מאחורי הקולקציות הם בעיקר דברים מקומיים. בשלוש העונות האחרונות אנחנו יותר מתמקדים בתהליך עצמו, פחות מחפשים נושא, אלא בוחרים קראפט להתמקד בו ועובדים דרכו בקולקציה. הקולקציה הקודמת לדוגמה הייתה על בד המאג׳דלוי מעזה, והיא התמקדה בתעשיית בד שהייתה כאן.

הכל מיוצר ומצולם כאן, אבל אנחנו רוצים לשדר איזושהי בינלאומיות, כדי שאנשים יוכלו להתחבר לזה גם בחוץ. בסוף, רוב הקהל שלנו הוא שם. השאיפה שלנו היא להיות מותג בינלאומי, כי ברמה העסקית יש יותר פוטנציאל, וכאן יש נישה מצומצמת שאוהבת את זה.

כשעובדים בחו״ל לאנשים יש דעה מאוד חיובית או דעה מאוד שלילית, אין באמצע. אדיש מגיע מתחום אפור כזה. יש לנו את הדעה שלנו, אבל אנחנו לא בעד צד אחד באופן מוחלט. אנחנו רוצים להראות שיש דרך לעבוד ביחד, ושאפשר ליצור אמון ולשתף פעולה, מבלי לפגוע באחד מהצדדים. 

אנחנו כל הזמן משפרים את הדרך שבה אנחנו מציגים את הסיפור. בכל פריט יש קרדיט למי שעשתה אותו, ומצורפת מפה שמציינת איפה הוא יוצר. ואז, כשמישהו רואה את המפה ואחר כך קורא קצת באינטרנט, תהיה לו קצת יותר הבנה על מה שקורה כאן, לא רק מה שהוא שמע בחדשות, שחיילים ירו או שהיה פיגוע.

אנחנו רוצים להגביר את השיח. אם אנשים סביבנו יסתכלו על הבגד ויזהו רקמה פלסטינית, גם אם הם לא יבינו לעומק את הסכסוך ישראלי פלסטיני, לפחות הם יהיו מודעים וידעו שזה נוכח. שיש אנשים שחיים תחת כיבוש. 

צילום: אלון שסטל

צילום: אלון שסטל

צילום: אלון שסטל

צילום: אלון שסטל

צילום: אלון שסטל

צילום: אלון שסטל

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

4 תגובות על הכתבה

  1. ק

    👌🏼מעניין מאד. עלו והצליחו

  2. איתמר, סטודיו מוסקט

    איני יודע אם תאהבו את ההשוואה למשכית (בטח כבר אמרו לכם מאה או אלף פעם) אבל למקרא הכתבה עולה, לדעתי, שאתם משיכים את הרוח הטובה של רות דיין ז"ל. בהצלחה רבה ואם תרצו סיעור מוחות או שיתוף פעולה עם רקמה ישראלית – אשמח לפגוש אתכם.

  3. יצחק שכטר IFT האגודה הישראלית לאופנה וטקסטיל

    אתמר איך אתה מקדם את הקשרים בנושא זה ?

  4. מיכל גולדברג

    אתם מדהימים.גם בכוונה וגם בביצוע היפיפה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden