כל מה שחשוב ויפה
מושיק לין, טקס עפרון הזהב
מושיק לין, טקס עפרון הזהב. צילום: שי בן אפרים

מושיק לין: חותר לקריקטורות מזוקקות

עם זכייתו של מושיק לין בפרס עיפרון הזהב מטעם המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס בחולון, מוצגת במוזיאון בימים אלה תערוכה של קריקטורות פוליטיות שיצר

בבוקר יום אחד באמצע שנות ה־50, ב״גן חווה״ שבקיבוץ נצר סרני, לקח לידו הילד מושיק לין נייר ועיפרון. על הדף הוא צייר קפיץ. כשהגננת שאלה אותו מה הוא צייר, הוא ענה – צפרדע. הגננת הודיעה לאמו: הילד יהיה צייר.

מאז חלפו כשישה עשורים וחצי, ולאותו ילד בעל דימיון מפותח, הוענק בחודש שעבר פרס עיפרון הזהב על מפעל חיים, בעבור פועלו במהלך 50 השנים האחרונות בשדה הקריקטורות הישראלי. הפרס מוענק החל משנת 2007 על ידי המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס בחולון, לקריקטוריסט ישראלי מוביל. בשנים קודמות זכו בו כמה מבכירי היוצרים והיוצרות בישראל בתחום זה, ביניהם שמואל כץ, מירה פרידמן ודני קרמן.

״מושיק לין יצר במהלך הקריירה הארוכה שלו עשרות אלפי קריקטורות. מתוכן בחרתי כמה עשרות, בעלות מכנה משותף״, מספרת האוצרת מיכל קורמן. ״כל הקריקטורות שמוצגות בתערוכה הן פוליטיות, כשהמשותף לכולן הוא נושא הדיאלוגים. בכל אחת מהקריקטורות מתקיים דיאלוג בין דמויות, שמנהלות ביניהן שיח. השיח הוא בין הדמויות הספציפיות, אבל בעזרת אותו דיאלוג מצליח מושיק לספר סיפור של החברה הישראלית כולה.

״נושא הדיאלוגים הוא נושא שחוזר על עצמו בהרבה מאוד עבודות של מושיק״, מוסיפה קורמן. ״היה לי חשוב לבחור לתערוכה עבודות שעוסקות במגוון רחב של נושאים שבהם הוא טיפל, והבחירה בדיאלוגים איפשרה הצגה מגוונת של קריקטורות משנים שונות״.

פרה דוקס, 2019

פרה דוקס, 2019

שפיץ, 1997

״הקריקטורות המוצגות בתערוכה מגוונות והן נוצרו בטווח רחב בן כארבעה עשורים, החל משנות ה־80. ההתעסקות בנושאים חברתיים היא דבר שבולט בקריקטורות של מושיק. הקריקטורות הן פוליטיות אבל הנושאים עצמם הם נושאים חברתיים, כמו עוולות שנעשות, או אנשים שממוקמים בשולי החברה. כל קריקטורה עוסקת באיזו בעיה או מורכבות חברתית. הפן החברתי אצל מושיק זה משהו שהוא מובנה״. 

קורמן מצביעה על פרדוקס בקריקטורות של לין, בין הקו החזותי לקו הרעיוני: ״בקו הוויזואלי של מושיק יש משהו קליל, נאיבי ועגלגל. אפשר לומר על הדמויות שלו שהן חמודות, אבל האופי הויזואלי הזה, שעיקרו שימוש בקו נעים, מנוגד לתכנים החברתיים הקשים שבהן עוסקות העבודות״. לדבריה, הפרדוקס דווקא תורם להעברת המסר: ״החמידות והנחמדות הוויזואלית הזו מחדדת את המסר הנוקב והחריף, ואת הפאנץ׳ של הקריקטורה״.

מיכל קורמן: החמידות והנחמדות הוויזואלית מחדדת את המסר הנוקב והחריף, ואת הפאנץ׳ של הקריקטורה. יש משהו על־זמני בקריקטורות של מושיק, שעוסקות בפצעים הכי כואבים של החברה הישראלית

הקריקטורות שמוצגות בתערוכה עוסקות אמנם במורכבויות חברתיות שהתרחשו בשעתן, אך הן אקטואליות גם לימינו. ״יש משהו על־זמני בקריקטורות של מושיק״, אומרת קורמן. ״הן עוסקות בפצעים הכי כואבים של החברה הישראלית, בנושאים כמו הסכסוך הישראלי־פלסטיני, קונפליקטים בין דת ומדינה, בעיות אלימות בתוך המשפחה ובעיות עוני. לדוגמה קריקטורה משנות ה־90 שבה מתוארים אמא וילד עניים, לגמרי רלוונטית ועדכנית גם להיום״.

לנושא העל־זמניות של הקריקטורות שלו, מתייחס גם לין עצמו: ״אני חותר לקריקטורות מזוקקות. חשוב לי שהאמירה הוויזואלית, אבל גם הפוליטית, תהיה עקרונית״, הוא מסביר. ״קריקטורה פוליטית נוגעת בליבה של הקונפליקט, ולכן חלק גדול מהקריקטורות שלי לא מתאימות רק ליום שבו הן פורסמו, אלא אפשר להשתמש בהן גם 20 שנה אחר כך. זאת משום שהליבה לא משתנה, והעיקרון לא משתנה״.

מבחינת אימי איור היה לופט־גשפט 

לין, קריקטוריסט ומאייר ספרי ילדים, הוא מבכירי הקריקטוריסטים הפוליטיים בישראל. פרס עיפרון הזהב אינו הפרס היוקרתי הראשון שבו זכה על פועלו בתחום הקריקטורות. לזכיה זו קדמה הזכיה בפרס דוש לקריקטורה מטעם עיריית תל אביב יפו, שבו זכה בשנת 2011. הוא הוציא לאור מספר ספרי קריקטורות, ביניהם ״צויר ביום חול״ (זמורה־ביתן) בשנת 1981 ו״מתים לעשות שלום״ (זמורה־ביתן) בשנת 1994.

הוא נולד בשנת 1950 בקיבוץ נצר סרני ומתגורר בו גם כיום. הוריו נולדו וגדלו בלטביה. בהיותו בן שנה התרחש אירוע מכונן שישפיע על מהלך חייו, כשחלה במחלת הפוליו שהותירה אותו משותק ביד אחת. הוא היה מאושפז בבית החולים במצב קריטי. ״למעשה הייתי עם רגל ושלושה־רבעים בעולם הבא, והרופא אמר לאבי שאפסה כל תקוה״, מספר לין. אך ביום שלמחרת הכריז אותו רופא כי התרחש נס, ולין החל לנשום בכוחות עצמו.

״לאחר שעברתי את שלב הסכנה לחיי, הייתי משותק לגמרי״, מספר לין. ״היות ולא ידעו האם המחלה מדבקת וכיצד יש להתמודד עם אלו שחלו בה, החליטה הנהגת התנועה הקיבוצית לשכור מתחם שאליו נשלחו הילדים שחלו. במתחם הזה, שהיה ממוקם סמוך לכפר סבא, העברתי שלוש שנים מחיי. הוריי היו באים לבקר, בעיקר אבי, שהגיע כמעט כל סוף שבוע״.

ידיעות אחרונות, 2016

מעריב, 1998

מעריב, 1998

מעריב, 1998

מעריב, 1998

בסביבות גיל חמש חזר לנצר סרני. ״ממצב של שיתוק מוחלט עברתי למצב שבו יכולתי להתיישב, לאחר מכן לעמוד ובהמשך גם ללכת״. הוא הצטרף לקבוצת הילדים בני גילו, ובהמשך הדרך תפס נושא הציור מקום מרכזי בחייו. הוא הפך לצייר של הכיתה, יותר מאוחר לצייר של בית הספר, ובהמשך, בהיותו תלמיד תיכון בן 15, הציע לו מזכיר הקיבוץ לאייר כתבות בעלון הקיבוץ, שראה אור אחת לשבוע.

לאחר שסיים את לימודיו בתיכון, ומשלא גוייס לצבא בשל תוצאותיה של מחלת הפוליו שבה חלה, עמד לין בפני צומת דרכים. ״הייתי צריך להחליט מה לעשות עם החיים שלי״, הוא מספר. הוא עשה שנת שירות בתנועת הצופים כמאייר של חוברות הדרכה. במקביל המשיך את עבודתו כמאייר כתבות בעלון השבועי של נצר סרני. בשנת 1968 נרשם ללימודי רישום במכון לאמנות פלסטית בבת ים, שם למד אצל אבא פניכל, ובהמשך גם לקורס ציור במכון אבני, שבו צייר לראשונה בחייו ציורים ריאליסטיים מול מודל.

מושיק לין: בתודעה שלי, ציור או איור לעיתון לא היו מה שנקרא פול־טיים ג׳וב. ככל הנראה זה היה קשור לדעותיה של אימי, שסברה שצריך ״שיהיה מקצוע ביד״. מבחינתה איור היה לופט־גשפט, זאת אומרת עסקי אוויר

אך על אף שהתקדם והשתפר, לין לא ראה באמנות או באיור מקצועות שיוכל להתפרנס מהם. ״בתודעה שלי, ציור או איור לעיתון לא היו מה שנקרא פול־טיים ג׳וב. ככל הנראה זה היה קשור לדעותיה של אימי, שסברה שצריך ׳שיהיה מקצוע ביד׳. מבחינתה איור היה לופט־גשפט, זאת אומרת עסקי אוויר״. לין ניגש למבחני הכניסה ללימודי ספרות אנגלית באוניברסיטת תל אביב, אך לא התקבל. וכך, בלית ברירה, כפי שהוא מגדיר זאת, פנה ללימודי עיצוב גרפי.

בשנת 1969 החל את לימודיו במחלקה לעיצוב גרפי בבצלאל, אך כבר בתחילת דרכו כסטודנט הבין שחלק ממקצועות הלימוד שהציעה המחלקה אינם מתאימים לו. ״מהר מאוד גיליתי שמקצועות השרטוט והעיצוב הטיפוגרפי לא מעניינים אותי. רציתי ללמוד בעיקר רישום, איור ואנימציה, והזנחתי את המקצועות האחרים״. במהלך לימודיו פירסם קריקטורה שבועית ב״פי האתון״ – עיתון הסטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים. 

בשנה השניה של הלימודים גרר יותר ויותר חובות של הקורסים. בשנה השלישית החובות הצטברו, אך למרות זאת הועלה לשנה השלישית. באמצע השנה הרביעית עשתה הנהלת המוסד סוף לסיפור, ולין קיבל מכתב שבישר לו על הפסקת לימודיו עקב היעדרות ממספר קורסים. לאחר שיחת הבהרה ניתנה ללין הזדמנות לסיים את השנה הרביעית, אך בשל חובותיו האקדמיים התואר לא הוענק לו.

ברגע שיצא לי העורך מהווריד 

לאחר לימודיו בבצלאל החל לין לשמש כמעצב הגרפי וכמאייר של שבועון התנועה הקיבוצית. כעבור כשנתיים החל לחפש עבודה כקריקטוריסט פוליטי. ״בשלב הזה היה ברור לי לחלוטין שאני רוצה לעסוק בעיקר בקריקטורה פוליטית, שזו המשיכה הגדולה של חיי״. הוא פנה למערכת העיתון שהכיר מבית הוריו – עיתון דבר. המשבצת שאליה ביקש להכנס הייתה תפוסה, ולין החליט לנסות את מזלו ב״דבר השבוע״ – מוסף סוף השבוע של העיתון, שבה לא הייתה קיימת משבצת של קריקטורה פוליטית.

עורך ״דבר השבוע״ קיבל את לין לעבודה, והקצה לו מקום לפרסום קריקטורה פוליטית שבועית. לאחר כשנתיים הרגיש לין שהפורמט השבועי לא מאפשר לו התייחסות מספיק אקטואלית לנושאים הבוערים שעליהם רצה להגיב. ״רציתי להכות בברזל בעודו חם, שהתגובה שלי תהיה מיידית״.

birds

וכך פנה שוב לעיתון היומי, כשמאחוריו ניסיון של שנתיים של פרסום קריקטורות פוליטיות במוסף השבועי, והפעם נענה בחיוב. המשבצת עדיין הייתה תפוסה, אך הקריקטוריסט הקבוע התבקש לפנות את מקומו, וכך החל לין בשנת 1980 את עבודתו כקריקטוריסט הפוליטי היומי של עיתון דבר, משרה שבה החזיק כ־16 שנה.

בשנת 1996 נסגר עיתון דבר. במקביל, באותה תקופה החל תהליך בנצר סרני, שבמסגרתו שינה הקיבוץ את פניו וחבריו התבקשו לדאוג לפרנסתם באופן עצמאי. ״השינוי שעבר הקיבוץ השפיע רבות על הפרנסה שלי״, מדגיש לין. ״הקיבוץ כבר לא התחייב לספק פרנסה, וכל אחד היה צריך לדאוג לעצמו. זו הייתה תקופה לא פשוטה. לראשונה בחיי, הבסיס הכלכלי נשמט לי מתחת לרגליים״.

מעריב, 2011

מעריב, 2011

מעריב, 2011

מעריב, 2011

מעריב, 2000

מעריב, 2000

בעקבות כך החל בחיפושים אחר אפיקי פרנסה נוספים, ופנה לתחום ההוראה. בין השאר ייסד סדנאות קומיקס וקריקטורה במוזיאון תל אביב והעביר הרצאות במסגרת ״סל תרבות״. בו בזמן התחיל לגשש ולבדוק את האפשרות לעבוד כקריקטוריסט בעיתון מעריב.

הדבר נראה כמשימה בלתי אפשרית היות ובמעריב כבר עבדו שלושה קריקטוריסטים, בראשם דוש. אך גם במשימה זו הצליח לין, והוא הצטרף לנבחרת הקריקטוריסטים של העיתון. היות והנבחרת מנתה ארבעה שחקנים, לין פירסם קריקטורה אחת בשבוע. במקביל הוא המשיך ללמד ואף לאייר את העלון של הקיבוץ.

כשאחד הקריקטוריסטים של מעריב הפסיק את עבודתו, נפח העבודה של לין בעיתון גדל. בהמשך פרש קריקטוריסט נוסף, וכך, עם הזמן, הפך לין לקריקטוריסט הפוליטי הראשי. במשרה זו הוא החזיק עד להתדרדרותו הכלכלית של העיתון, שבמסגרתה פוטרו עובדים במספר גלים. אחד הגלים המאוחרים היכה גם בו, 13 שנה לאחר שהחל לעבוד בעיתון. משם נדד שוב לעיתון גדול אחר, הפעם לידיעות אחרונות. ממשרה זו פוטר לטענתו בשל דעות שהביע. ״פוטרתי מידיעות אחרונות בגלל דעות פוליטיות שהבעתי במסגרת ציור קריקטורות פוליטיות שיצרתי״.

לין מתייחס לשאלה האם קיים קו חזותי שמאפיין את עבודותיו: ״פעמים רבות אנשים מספרים לי שכשהם מתבוננים בקריקטורות שלי אז אין להם צורך לחפש את החתימה בתחתית העבודה, כי הם מזהים את הסגנון. אני מניח שיש משהו נכון בדברים, כי הספקטרום שבתוכו אני נע הוא לא קיצוני. יחד עם זאת, כשאני עובר על עבודות שביצעתי במהלך השנים, אני רואה התפתחות. אני לא אומר שזו התפתחות לטובה או לרעה, אלא פשוט התפתחות. במסגרת כך אני דווקא כן מזהה סגנונות שונים״.

אנשים מספרים לי שכשהם מתבוננים בקריקטורות שלי אז אין להם צורך לחפש את החתימה בתחתית העבודה, כי הם מזהים את הסגנון. אני מניח שיש משהו נכון בדברים, כי הספקטרום שבתוכו אני נע הוא לא קיצוני

לדבריו, אותה התפתחות באה לידי ביטוי בעיקר במעבר מקו בעל אופי נוקשה לקו הרבה יותר חופשי. אחת הסיבות לכך היא שינוי טכניקת ביצוע העבודות, מביצוע ידני לביצוע ממוחשב. ״השינוי הכי גדול שעבר עליי בשנים האחרונות קשור לעבודה עם המחשב״, הוא מסביר.

״המחשב מעניק כלים הרבה יותר דינמיים ומגוונים. גיליתי שהעבודה עם עט הוואקום מעניקה לי חופש שלא היה לי בעבר. בנוסף, בעבר כשעבדתי באופן ידני אז הייתי יוצר מספר קטן של סקיצות. כעת, בעזרת המחשב, אני יכול למחוק ולצייר מחדש באופן מהיר וקל״.

על אף שלין ידוע בעיקר כקריקטוריסט פוליטי, בתיק העבודות העשיר שלו גם לא מעט ספרי ילדים שאייר. בין הבולטים שבהם הספר ״צביקה רב־רגל״ שכתבה עפרה גלברט־אבני בשנת 1988 (הקיבוץ המאוחד) והספר ״הילד חיים והמפלצת מירושלים״ שכתב מאיר שלו בשנת 2003 (הקיבוץ המאוחד). בשנת 1996 זכה לין בציון לשבח בפרס מוזיאון ישראל לאיור ספר ילדים ע״ש בן־יצחק עבור איוריו לספר ״הקיר שברח מהבית״ מאת ערן שביט, שיצא לאור שנתיים קודם לכן (הקיבוץ המאוחד).

״אני לא מאייר ספרי ילדים שבהם אין לי את האפשרות או את המקום להוסיף משהו משלי מבחינת האמירה הוויזואלית. לדוגמה, איורים ריאליסטיים לא מעניינים אותי, אני תמיד מחפש לתת פרשנות משלי לטקסט. אם כותב, או עורך, יבקשו ממני לאייר אחד לאחד את מה שכתוב, אני לא אסכים לאייר את הספר״.

כיום מפרסם מושיק לין קריקטורות פוליטיות במספר פלטפורמות. אחת מהן היא דף הפייסבוק האישי שלו, ואחת נוספת היא ״פרה דוקס״ – דף פייסבוק המשמש כמגזין סאטירי בעריכתו של הקריקטוריסט ניסים (נוסקו) חזקיהו, שאף מופץ באופן מודפס. ״כיום אני בגמלאות״, הוא מסביר. ״אני קריקטוריסט שיכול לעשות מה שהוא רוצה, ואיך שהוא רוצה. לפייסבוק אין עורך. ברגע שיצא לי העורך מהווריד, גיליתי מחדש את חדוות היצירה. פתאום הקריקטורות שלי נסקו מבחינת העושר שלהן, כי אף אחד לא מגביל אותי״.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden