נוכח ונמוג: גרגורי אבו מספר את הזכרונות של הגוף 

״אלי, אלי, למה עזבתני; רחוק מישועתי, דברי שאגתי.
אלוהי – אקרא יומם, ולא תענה; ולילה, ולא־דומייה לי.
אל תרחק ממני, כי צרה קרובה: כי אין עוזר״.
תהילים, פרק כ״ב, פסוקים א׳, ב׳ ו־י״ב 

–

גבר הולך במדבר; איש לא נלווה אליו. כיפת השמיים התכולה מחפה עליו במסעו הבודד. על גבו הוא סוחב שער עץ שממנו משתלשלים חבלים, שבהם כרוכות קערות. את הקערות הגבר מפזר על פני האדמה הצחיחה. הוא מעטר אותן בעלי זהב, נושא אותן מעל לראשו כמציע מנחה לאל, ממלא אותן במים, מנפץ אותן. האם הוא נע בתוך שממה או מחיה בית מקדש נטוש?

קאט. גבר ניצב בחורשה מושלגת, פלג גופו העליון עירום. הרוחות חגות סביבו. המעמד שסחב נטוע עמוק באדמה הלבנה, על גביו הגבר תולה קלף לבן. את הקלף מעטרת מילה אחת בקליגרפיה עברית שנעשתה בכתב ידו – ״יהוה״. הנייר מיטלטל ברוח עזה שמאיימת לקרוע אותו. הקערות שוב נערמות בסדר מופתי מול השער, אחת מהן מלאה בפחם שחור.

גבישי הפחם בולטים מתוכה על פני הרקע הלבן של החורף הנצחי שממלא את הפריים. הגבר מפזר את הפחם מתוך צנצנת על פני ראשו, מניח לחתיכות ליפול סביבו כאילו ביקש לרחוץ בטיפות גשם. הוא מניף את ידו, ממולל פיסת פחם בין אצבעותיו, מנסה לכתוב צירוף אותיות על זרועו החשופה. הכתיבה כאקט של מתן עדות? הכתיבה כניסיון לאשרר את היות האדם סובייקט פעיל ופועל בתוך הטבע האדיר?

קאט. גבר צועד ביער, שער העץ על גבו וממנו משתלשלות גלימות בד. הוא מהלך לאורך נהר, מניח את הקערות בקרבו ונותן להן לצוף על פני הזרם. מתוך חשיכת היער, קרן שמש בודדה מפלחת את פני המים. איבחת האור הרכה היא האפשרות היחידה להקלה, שלא ניכרת בפניו החתומות של האיש. הוא מרים קערה אחת, ממלא אותה בעשב ובמים מתוך הנהר ולוגם ממנה. אולי הוא כבר הגיע למחוז חפצו. אולי הוא מיואש מהמסע ולכן נכנע לצמא ולרעב והחליט להזין את עצמו מכל הבא ליד.

קאט. מפעם לפעם, המצלמה מתמקדת בכפות רגליו המעורטלות של דמות הגבר. הן מתכסות בשיירי זהב, טובלות במים, מנסות להלך בלוליינות עד קצהו של שולחן, מכסות עקבות קודמות שהותירו בשלולית פחם. יחפות, מנוקדות יבלות שמעידות על אורכה של התנועה המתמשכת שביצע מקצה אחד של העולם לקצהו האחר, הן אולי הדמות המרכזית בחמשת הסרטים הקצרים שהוא מציג. העונות חולפות, הקרקע משתנה, אבל כפות רגליו של הגבר נותרות יציבות. הן נושאות אותו, הלאה. 

גרגורי אבו. צילום: איזבל באשר

אלו רשמים חלקיים ובלתי כרונולוגיים מתוך סדרת עבודות מיצג מצולמות שמציג בימים אלה האמן גרגורי אבו בתערוכת היחיד השנייה שלו עד כה, ״ידעתיך״, במשכן לאמנות בעין חרוד (אוצרים: ד״ר בת שבע גולדמן־אידה ויניב שפירא). נדמה שהאופן שבו הדימויים שברא אבו נצרבים בתודעה זהה לדרך שבה יוצרם מביא אותם לכדי התהוות: בתזזיתיות איטית, בטקסיות נחושה ושלווה.

אני לא מרבה לנסח נקודת מבט אינסטינקטיבית ואבסטרקטית לנוכח מעשה האמנות, ובדרך כלל מתעקשת לזהות מהלך ששורשיו ברורים. אבל גם אחרי צפייה שנייה ושלישית בארבעת הפרקים הראשונים שמרכיבים את הסדרה, שאותה כינה אבו Jetesais בשפת אמו (צרפתית), נותרתי מעורערת נוכח הסיפור החזותי שאבו מגולל בפני צופיו.

יתכן שזו בדיוק המטרה שאבו שם לעצמו: להותיר את המתבוננים נבוכים, עירומים, אבודים וחסרי הגנה כפי שהוא עצמו ניגש אל תהליך הצילום. מיתוס האמן הבודד שהוא גם המתכנן וגם המוציא לפועל של האודיסיאה הפרטית שלו הוא במקרה של אבו המציאות. 

מתפשט, מתלבש, מטפס, כורע, מנתר 

בניסיון לפענח את הסדרה שחושף כעת אבו, יליד 1974 שמאחוריו קריירה בת שני עשורים בעיצוב פנים וניהול אמנותי בקולנוע, אני לא יכולה שלא להרהר באמנות מסע שהעמידו דורות של יוצרים אחרים. אמנים רבים התוו מסלול הליכה בעבודות פרפורמנס מיום היוולדו של המדיום.

החל ממרינה אברמוביץ׳ ואוליי שהלכו זה לקראת זו במשך 90 ימים מקצוות מנוגדים של החומה הסינית בעבודתם מ־1988 The Lovers – The Great Wall Walk; כולל ויטו אקונצ׳י שעקב אחר מסלול הליכתם של זרים ברחובות ניו יורק (Following Piece, 1969); וכלה בפרנסיס אליס, האמן הבלגי הנודע שסדרת ההליכות חסרות הפשר שלו בחללים עירוניים המכונה Walks/Paseos, נמשכת עד עצם היום. 

אבל ההליכה של אבו נבדלת מזו של האמנים שיצרו את העבודות המוזכרות בכמה מובנים. אפשר אפילו לטעון שהיא לא המעשה העיקרי שהוא מבצע בארבעת הפרקים שמוקרנים בזה אחר זה על קיר אחד של חלל התצוגה רחב הידיים שהוקדש לתערוכתו במשכן. אבו מבצע גם פעולות פיזיות נוספות: הוא מתפשט, מתלבש, מטפס, כורע, מנתר, נע בתנועת מחול, כותב, שורף את מגילת הקלף שהציב בשלג, לוגם מים ועומד. 

מראות הצבה במשכן לאמנות עין חרוד

אך נדמה שההליכה שלו – לפרקים מדודה ושקולה, לעיתים זריזה וחתולית־משהו – מהותית לפירוש חמשת הסרטים שמוצגים ב״ידעתיך״. ראשית כל, ההליכה הפרפורמטיבית של אבו משולה למעשה ההגירה: זה הפרטי שביצע כשעבר לישראל מצרפת ב־2013, וזה שרודף כל יהודי נודד כבר למעלה מ־2,000 שנות קיום גלותי.

כשהוא חולף בין הארכיפלג של לופוטן בצפון נורווגיה, יער יקושימה בדרום יפן, האתר הביזנטי שבטה בדרום ישראל ושמורת הטבע עין זיו במזרח הגליל, נדמה שהוא מנסה להתחקות אחר הצו האלוהי הזכור עוד מספר בראשית, זה שבו האל הורה לאברהם: ״לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך״. 

כשהוא חולף בין הארכיפלג של לופוטן בצפון נורווגיה, יער יקושימה בדרום יפן, האתר הביזנטי שבטה בדרום ישראל ושמורת הטבע עין זיו במזרח הגליל, נדמה שהוא מנסה להתחקות אחר הצו האלוהי הזכור עוד מספר בראשית, זה שבו האל הורה לאברהם: ״לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך״

שנית, ההליכה של אבו מרפררת לסיפור מקראי אחר שמתחרה על הבכורה בין הדתות המונותאיסטיות. במהלך ההתבוננות בעבודותיו, שבהן הוא נראה נושא במאמץ את השער עשוי מוטות העץ שהוא בנה, אי אפשר שלא לחשוב על מסע הייסורים של ישו שנשא את הצלב בוויה דולורוזה. דימוי זה מהדהד באחד מהפריימים שחותמים את היצירה החמישית שאבו מציג בחלל נפרד במשכן, ״ידעתיך: הפרפורמנס״.

שם, אבו צילם את עצמו עומד בהכנעה בגשם השוטף מחוץ למשכן וצועד לאורך מסדרונותיו שטופי האור כשהקערות מעשה ידיו מכסות את פניו. לבסוף, פשט את בגדיו וניצב עירום על רצפת חלל התצוגה כשזרועותיו כפופות לצידו כמי שנאחז במשקלו הבלתי נראה של צלב. 

לאן אבו הולך, או הרחק ממה? האם הוא בורח או שמא מחפש בית חלופי, מקום מקלט? האם העלילה שהוא טווה דומה לזו של הדמות הנטושה והאבודה שאת מילות המשא ומתן שהיא מנהלת עם האל בספר תהילים, שעימן פתחתי את הרשימה הזו, שמעתי מתנגנות באוזניי כשצפיתי בעבודותיו? 

יהודי, נוצרי, מוסלמי, בדואי, ישראלי, צרפתי, אירופאי 

״אני מרגיש שכל העבודות שלי הן לא אני. אני רק מעביר משהו שנכנס אלי ומוציא אותו ממני״, אומר אבו. ״כשאני מסתכל על העבודות, אני אומר לעצמי: ׳איך עשיתי את זה? איך הגעתי לזה?׳. אני נכנס לתוך סוג של טראנס או מדיטציה כשאני יוצר. לפני כמה ימים פתחתי את המחברות שלי והסתכלתי על הסקיצות. קלטתי שכל מה שיש שם זה בדיוק הסרט שמוצג עכשיו בתערוכה״. 

הוא נולד בעיירה מלון, ליד פריז. אחרי לימודי תקשורת, הוא פתח סטודיו לעיצוב. בהמשך, למד תקופה עיצוב ואמנות ב־École nationale supérieure des Arts Décoratifs בבירה הצרפתית. את דרכו המקצועית החל כמעצב ומנהל אמנותי בתחומי הקולנוע והאופנה, ועבד על צילום ועיצוב של חומרים שיווקיים לסרטים ועל הפקות עיצוב עבור מותגים. היצירה האמנותית נבעה ממנו ללא כל השכלה פורמלית בתחום, הוא מסביר. 

בראשית שנות ה־2000 החל לשפץ ולעצב בתים נטושים. במקביל, הציג את יצירותיו במספר תערוכות קבוצתיות. ב־2006, הוזמן ליצור בגלריית Attilalou בפריז מיצב שנסב סביב בית שעמד עזוב במשך 20 שנים, שבו שיחזר באופן בדוי את חללי המבנה. בין לבין נדד ברחבי העולם, כתב חלומות על פרויקטים עתידיים וצילם. 

״אני חושב שתמיד הייתי אמן, מילדות. ב־1998 קיבלתי את המצלמה הראשונה שלי. התחלתי לצלם, והשתגעתי. נפתח לי עולם״, הוא נזכר בחיוך. ״התחלתי עם צילום אנלוגי ועברתי שנים של מחקרים בצילום. צילמתי ביום, בלילה, בשחור־לבן. לאט לאט גיליתי ועשיתי עוד. במקביל, התחלתי להתעסק קצת עם וידאו. אחרי עשר שנות מחקר היה לי טוויסט בחיים, והתחלתי לנסוע לצפון. ככה גיליתי את האי גוטלנד (בים הבלטי), והכל התחיל שם״. 

אותו הכל שאליו אבו מתייחס טומן בחובו פרויקט בצילום ובווידאו שנמשך עשור, בשם Areyouthere. אבו צילם באי המרוחק והקפוא בחורף, שב אליו בקיץ כדי לצלם בשנית והמשיך לים המלח בישראל, שם יצר פרק נוסף בסדרה. ב־2019, הוא הוזמן להציג חלק מהתוצרים של אותה סדרה בתערוכת היחיד הראשונה שלו במוזיאון הרצליה, ״גוטלנד – שלוש פעימות״ (אוצר: יונה פישר).

ב־Areyouthere, אבו צילם בוידאו את מסעו לגוטלנד דרך הים הבלטי. באי, הוא צילם תמונה. כששב בפעם השנייה, הוא תיעד כיצד הרוח קרעה הדפס של התצלום שיצר שם. בפעם השלישית שהגיע לאי, הוא שרף את התצלום שיצר וצילם את הליך ההתכלות. 

בעוד שהיצירה החלקית שהציג במוזיאון הרצליה יכולה להיתפס כאמנות שמהרהרת על גבולות המדיום וחשיבות היצירה, גוף העבודות שנבע ממנה – Jetesais – מתכתב עם אותה עשייה קונספטואלית אך מרחיב אותה דרך פעולה גופנית. דוגמה מובהקת לכך היא כתיבת שם האל וקריעת ושריפת הנייר שעליה הוא נכתב, שני מעשים שאבו מבצע במהלך העבודות. כפי שמציעה האוצרת אידה־גולדמן בטקסט המציג את תערוכתו הנוכחית, ייתכן שהיצירות העכשוויות של אבו מעידות על מעין סגירת מעגל. אם ב־Areyouthere הוא שאל אם האל או הוא עצמו נוכחים, כאן התשובה ברורה: ״ידעתיך״. 

כשאני שואלת אותו אם אכן שתי הסדרות מתקיימות זו מול זו ביחס של שאלה ותשובה, הוא מחייך ומצהיר: ״אני מרגיש שאני יהודי, נוצרי, מוסלמי, בדואי, ישראלי, צרפתי, אירופאי. אני יכול להיות הכל, הכל בתוכי. והכל אפשרי״. 

כדי להמשיך לחיות צריך גם למות 

על התערוכה במשכן החל לעבוד כשהזמין אותו האוצר יניב שפירא לבקר במוזיאון ולהגיב אליו במהלך הסגר הראשון במאי. במובן זה, התערוכה מממשת שני מהלכים: האחד כרוך בהצגתו של גוף עבודות קיים, והשני איפשר לאבו ליצור את הפרק החמישי בסדרה – הפרפורמנס שנולד בין כתלי המשכן – וכן את המיצב שממלא את החדר שבו מוקרנים סרטיו. 

אבו חיפה את החלל ביריעות בד שחורות שנמתחות מהתקרה וחוסמות את קרני השמש המבקשות לחדור פנימה, כמעין אוהל או מחסה. הוא העמיד את קערות הפורצלן ואת המבנה שיצר בשורה שמהדהדת את ההעמדה שלהן בעבודות הווידאו, ותלה את הבגדים השונים שעיצב ולבש ברחבי החלל בהצבה שמבקשת מהצופה לחקות את המסלול הרגלי שהוא עצמו ביצע. 

היצירה מתוך מחשבה על חלל, בין אם הוא ארעי וזר או אינטימי, היא מהותית לתהליך האמנותי שאבו מעוניין לחקור. בין אם מדובר במוזיאון, סטודיו או קרחת יער, אבו עובר דרך האתרים כמי שמנסה להקים ולזכור בית. 

מה זה בית? זה משהו פיזי, משהו חיצוני, משהו פנימי? יש כל מיני שכבות. אני יודע שבתוך כל יהודי ואולי גם בתוך כל בן אדם יש את השאלה הזאת: איפה הבית שלי? זו קצת אובססיה, אני מחפש הבית שלי

כשהוא מתבקש להצביע על הסיבה בשלה העיסוק בבית שב ועולה בדימויים שהוא יוצר, אבו עוצר וחושב. ״כל עבודות האמנות שהצגתי עד עכשיו מדברות על הסיפור של בית בלי לדעת בעצם. אבל מה זה בית?״, הוא שואל. ״זה משהו פיזי, משהו חיצוני, משהו פנימי?

״יש כל מיני שכבות. הרעיון הכי בעייתי עבור היהודים בישראל הוא הסיפור של בית המקדש. זה מאוד מעניין שלנוצרים ולמוסלמים יש בית מקדש, וליהודים אין כלום. ההורים שלי הגיעו לצרפת מאלג׳יריה ועזבו בית. אז בסדר, אפשר לעשות פה פסיכואנליזה. אני יודע שבתוך כל יהודי ואולי גם בתוך כל בן אדם יש את השאלה הזאת: איפה הבית שלי? זו קצת אובססיה, אני מחפש הבית שלי״. 

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

לפני 15 שנים, החל אבו לתרגל יוגה. התרגול, הוא מספר, סייע לו להבין שהפרויקטים האמנותיים שלו יערבו פרפורמנס ותנועה. ממנו גם נבע העניין בלימודי הקבלה ומחקר תיאולוגי שמשתקף ב״ידעתיך״, שם הקערות שיצר הן בעלות נופך רוחני. הן מתייחסות בעת ובעונה אחת לשני מונחים קבליים בסיסיים: שבירת הכלים ועשר הספירות. 

על פי הקבלה, כמה עולמות נבראו והם מסודרים מהעליון לתחתון לפי דרגות התכונות האלוהיות הנקראות ספירות. כל ספירה היא אור נפרד, שפורץ וממלא את הכל כך שהוא לא מניח מקום לאורות של הספירות האחרות. האמונה הקבלית גורסת כי עשרת הכלים שאמורים היו להכיל את האור האלוהי לא הצליחו לעשות זאת, ולכן הם נשברו.

כתוצאה מכך, הערכים שקיימים ביקום נשברו והעולם שבו אנחנו חיים מורכב מאותם שברים. לכן, יש צורך לשפץ ולתקן את השבר, או כפי שתהליך זה מכונה בקבלה – תיקון. בפרק שצילם בשבטה, אבו ניתץ אחת מהקערות אחרי שחיפה אותה בזהב, בהתייחסו ישירות אל המהלכים שעליהם למד. 

״הקבלה, היוגה, כולם קשורים לבית ולגוף. הקבלה בפרויקט הנוכחי היא שכבה אחת. באופן מודע, החלטתי להכניס עשר קערות באופן סימבולי שמתייחס גם לספירות וגם לרעיון של שבירת הכלים. ראיתי בראש עשר קערות, אז עיצבתי אותן. במשך שנה לא השתמשתי בהן, הן ישבו פה בסטודיו שלי, הסתכלתי עליהן וחשבתי. עד שמשהו קרה, וזה נכנס לסרט״. 

אני מרגיש הכי בחיים כשאין לי כלום. אני חושב שעם הזמן, אני יותר ויותר מגלה שהגוף שלי זה הבית שלי. אז גם אם אתה נמצא במקום זר אתה מרגיש בבית, כי יש לך את הבית שלך בתוכך

הנדודים שמתועדים בעבודות הווידאו שלו, אבו מודה, משקפים את מציאות חייו ואת הבחירות שבחר לאורך השנים. ״לפעמים אני חי בלי בית, וזה מדהים. אני עושה את האמנות שלי בלי בית, ישן בחוץ, וזה מאוד מרגש.

״נולדתי בבית רגיל עם כל הנוחות, אבל עם השנים אני מגלה שאני לא צריך את כל זה. אני מרגיש הכי בחיים כשאין לי כלום. אני חושב שעם הזמן, אני יותר ויותר מגלה שהגוף שלי זה הבית שלי. אז גם אם אתה נמצא במקום זר אתה מרגיש בבית, כי יש לך את הבית שלך בתוכך״.

מקורות טקסטואליים דתיים, מהווים עבורו השראה. ״מה שמעניין אותי בנבואות ובסיפורים מהתנ״ך זה שאלו סיפורים כתובים, אבל אפשר לקחת אותם אלינו באופן פרטי. כל האמנות שלי קורית ככה: יש לי חזון, או נבואה. יש לי רעיון שמגיע, אני רואה אותו ומתחיל לכתוב, ואז זה ממש קורה״. 

היום הוא כבר מדמיין את הפרויקט הבא, שאף הוא יעסוק בבית ובהיעדרו. ״אני עובד על בית שאבנה במצרים. זו הדמייה של בית כרגע, אבל זה יהיה חלל פיזי. אני חושב על יציאת מצרים. כל העבודות שלי מבוססות על רצון לחזור, אני כל הזמן בחיפוש אנתרופולוגי: מה המקור של בני האדם?״.

אבו מבקש למוטט את המחיצה שאך טבעי להציב בין עיסוק רוחני לעשייה אמנותית. ״כל העבודות שלי מדברות על טרנספורמציה״, הוא מדגיש. ״איך עוברים טרנספורמציה כדי להתקדם? צריך לשחרר משהו ולמות בעצמנו קצת, ואז מתחדשים. זה קשה, כי אנחנו לא מקבלים את החינוך הזה. ההורים שלנו תמיד אומרים לנו שצריך לעשות, לבנות ולשמור. אבל הדברים לא עובדים ככה״. 

אבו עוצר ומצביע על העלים הירוקים של עץ שניצב בחצר שבה אנחנו יושבים ומשוחחים. ״תראי את העץ שנמצא לידנו: יש בו כבר את הסתיו הבא. הדברים קורים בתוכו, הכל כל הזמן בטרנספורמציה. אז כדי להמשיך לחיות צריך גם למות״. 

כשנפרדות דרכינו, אני נזכרת בתמונה נוגה מתוך הפרק הראשון בסדרה שמציג אבו בתערוכתו, שאותו צילם בלופוטן שבנורווגיה. אחרי שהציב את השער שלו על האדמה המושלגת, הוא תלה עליו את החולצה שלבש והחל להתרחק ממנו בצעדים איטיים, קלים.

הדימוי שנוצר מתעתע, ממש כמו העקרונות שמנחים את יוצרו: רגע אחד נדמה היה שהוא עוזב, וברגע הבא, נראה היה שרגליו מתמזגות עם חולצתו שנעה ברוח כדמות ארוכת גפיים ומחוסרת ראש. נוכח עד שהוא נמוג, ואחריו נשאר רק זיכרון של גוף.