כל מה שחשוב ויפה
קרקס הבריחה: שבוע העיצוב ירושלים 2021
עמי שנער, פה אחד
עמי שנער, פה אחד, 2020. צילום: אבי אמסלם

עמי שנער: מצייר בגדול

פורטפוליו Promotion: לאחר שורה של פרויקטים אדריכליים מרשימים ושתי תערוכות ציור בשנה האחרונה, האדריכל עמי שנער מרשה לעצמו להגיד ״אני צייר, ולא רק אדם שחוטא בציור״

העצירה רבתי של אירועי תרבות ואמנות, שנכפתה בעקבות מגיפת הקורונה, פסחה, כך נראה, על האדריכל והצייר עמי שנער, מבעלי משרד מן שנער, והסתברה בעבורו כתקופה פורייה. בקיץ האחרון הוא הציג בבית האמנים בתל אביב את התערוכה ״בית משותף״, ובימים אלה הוא מציג בבית האמנים בראשון לציון את התערוכה ״לך לך״ (את שתי התערוכות אצרה ורה פלפול).

התערוכה כוללת ציורים פוליטיים, שנושאיהם שאובים מאירועים שונים בתקופת הקורונה, ומביאים לידי ביטוי את תחושותיו ופרשנותו האישית לסיטואציות שנצרבו בתודעה הציבורית. כך, את הסיטואציה הסוריאליסטית שבה הופיע ראש הממשלה בבית המשפט, כשחבר נאמניו העוטה מסכות ניצב מאחוריו, הוא הנציח במכחולו ללא תווי פנים של מי מהדמויות, ובדומה לכך גם לא את תווי הפנים של השופטים בישיבת בית המשפט העליון הזכורה לכל.

הדמויות השטוחות־חלולות נדמות כדמויות ״קרטון״ ומגלמות את ביקורתו של שנער על אזלת ידן, כפי שנאמר בטקסט התערוכה: ״פניהן עטויות המסכות איבדו את קולן, את תוויהן הייחודיים, והצטמקו לכתם צבע״. ציורים אחרים בתערוכה נוצרו בהשראת ההפגנות, ואלה דווקא, כמתואר בטקסט ״מעבירים את הצלילים, את המראות, את סערת הרוחות, ואת החיכוך עם הממסד במרחב הציבורי״.

קולות המחאה החריפה אינם זוכים לגינוי או לביקורת האמן, אלא ״נקראים״ באופן חיובי, ולפי הטקסט אף משדרים ״תחושות ׳ביחד׳ של אזרחים ואזרחיות מן השורה, ומה שנראה בתחילה כאנרכיה אינו אלא זעקה לשינוי״.

זה לא פורים

זה לא פורים, 2020. צילום: אבי אמסלם

הפגנה, כיכר רבין

הפגנה, כיכר רבין, 2020. צילום: אבי אמסלם

כיכר פריז

כיכר פריז, 2020. צילום: אבי אמסלם

הפגנה לא מנומסת

הפגנה לא מנומסת, 2020. צילום: אבי אמסלם

פה אחד

פה אחד, 2020. צילום: אבי אמסלם

זו אינה התערוכה הפוליטית הראשונה של שנער. קדמה לה התערוכה ״מרחבים טעונים״ שהוצגה ב־2016, והביאה לידי ביטוי חד את ביקורתו על מערכות ורבדים שונים במציאות טעונה תרבותית ופוליטית. כך לדוגמה ציורים של אזורי שוליים עירוניים החושפים הרס והזנחה, או ציורי לוחמים שמגלמים כאב מול עוצמה ואת המחיר הכבד שמשולם בעבורה.

״בתערוכה הצגתי ציור של חייל לוחם־חסון ולידו ציור של חייל קיטע. המשורר זלי גורביץ, שביקר בה, ׳קרא׳ בציורים את ההזדהות הגדולה שלי ואת הרגשות הקשים, ואמר לי ׳זה אתה׳״. לך לך, לדבריו, נולדה מתוך תחושות דומות ומתמשכות של אי נחת, אכזבה ותסכול שגברו בשנה האחרונה; ״הרגשתי שהגיעו מים עד נפש״.

הדופק של המרקם העירוני

שנער, בוגר הפקולטה לאדריכלות ובינוי ערים בטכניון, מצייר על בד בצבעי אקריליק, וגוף העבודות העשיר שלו מכיל ציורים ורישומים המציגים שילוב בין המופשט לפיגורטיבי. הוא יליד תל אביב, שרוחש אהבה רבה לעיר שבה גדל וחי כל חייו, ומספר על משיכה לציור שהחלה בילדות מוקדמת.

״ציירתי מגיל צעיר וכבר אז הבנתי, גם אם עדיין לא במודע, את הקשר בין ציור לבין התבוננות. את העובדה שהוא כלי לבטא את המראות הנקלטים בעין המתבוננת־בוחנת והופכים לתובנות, לרגשות ולתחושות״.

ציירתי מגיל צעיר וכבר אז הבנתי, גם אם עדיין לא במודע, את הקשר בין ציור לבין התבוננות. את העובדה שהוא כלי לבטא את המראות הנקלטים בעין המתבוננת־בוחנת והופכים לתובנות, לרגשות ולתחושות

בלימודי אדריכלות הוא בחר לדבריו ״מטעמים ׳פרקטיים׳ שלאורם חונכתי, לרכוש מקצוע אמיתי״. אך בשום שלב לא זנח את הציור. במהלך השנים למד שנער במסגרות לא פורמליות אצל אמנים מוכרים כמו יצחק דנציגר, יואב בראל, רפי לביא, צבי לחמן וגד אולמן, וכששהה מספר שנים בבוסטון, אף בבית הספר של המוזיאון לאמנויות יפות.

״שנים אחורה יצחק דנציגר ביקר פעם בסטודיו שלי, שהיה אז מחסן ישן ששימש אותי, ואמר לי סע לחו״ל ותצייר בגדול, וכך עשיתי. נסעתי להתנסות בשני העולמות שלי; באדריכלות, שהיא יצירה המוכתבת על ידי פונקציה ותכלית, ובציור שהוא עולם יצירה המאפשר לתת ביטוי ללא שום אילוץ״.

פצוע (מימין) ולוחם

פצוע (מימין) ולוחם, 2016. צילום: יעל אנגלהרט

מנופים בנמל חיפה

מנופים בנמל חיפה, 2016. צילום: יעל אנגלהרט

מימין רחוב לילנבלום; משמאל רחוב ושני מגדלים, 2020. צילום: אבי אמסלם

תל אביב עם 3 מגדלים

תל אביב עם 3 מגדלים, 2020. צילום: אבי אמסלם

שנער חובש את שני הכובעים שמגיעים מאותה נקודת מוצא רגישה ומתבוננת. בעשייתו האדריכלית היא מיתרגמת לתכנון עירוני המכוון להיטיב עם הסביבה ועם החיים בה, ובעשייתו האמנותית היא מיתרגמת למשיחות מכחול או לרישומי דיו מעודנים של סיטואציות, דיוקנאות או פרגמנטים מהמרחב הסובב אותו. בין שתי המהויות קיימים לדידו יחסי גומלין חזקים: ״אדריכלות היא המעטפת שמהווה חלק מהעניין, ויש את החיים האמיתיים שמתרחשים במקומות אחרים״.

המרחב הוא ללא ספק חומר הגלם ומקור ההשראה שמזין את שנער; בין אם זהו המרחב הפיזי העומד בלב עיסוקו האדריכלי, ובין אם זהו המרחב האנושי והתרבותי שבו הוא חי. בציוריו האדריכליים הוא מרבה להתבונן בעיר הזורמת בעורקיו, ובאמצעות פרגמנטים עירוניים שהוא לוכד במבטו ומנסה לעקוב אחר השינויים שהיא חווה.

בשיחה עמו קשה להחמיץ עד כמה יחסו אליה מגלם את האמירה המוכרת שהאדם הוא תבנית נוף מולדתו, וכך גם את תפיסתו ההומניסטית ואת געגועיו לסביבה הותיקה שבה גדל, זו שתוכננה על פי תכנית המתאר של מתכנן הערים הסקוטי פטריק גדס.

״זו תכנית פשוטה – במובן הטוב ביותר של המילה – ומתוחכמת כאחד, שנרקמת מגריד כפול של רשת רחובות ראשית ורשת רחובות משנית, המייצרות תחושות שונות ועירוניות שיש בה הרבה אינטימיות עוטפת שנכונה לחיים בה. זהו לשיטתי סוד הקסם של תל אביב. כילד חוויתי אותו רגשית ואינטואיטיבית, וכאדריכל צעיר כבר ידעתי לזהות ולהוקיר את האיכויות האורבניות שמייצרות אותו.

זהו לשיטתי סוד הקסם של תל אביב. כילד חוויתי אותו רגשית ואינטואיטיבית, וכאדריכל צעיר כבר ידעתי לזהות ולהוקיר את האיכויות האורבניות שמייצרות אותו

״בתחילת דרכי עבדתי אצל האדריכל יעקב יער, אורבניסט בנשמתו ולימים זוכה פרס ישראל, שממנו ספגתי רבות ולמדתי להכיר לעומק מהי עירוניות מוצלחת ואת ערכה הרב. בארץ, לצערי, להוציא את תל אביב, הדר הכרמל בחיפה ומרכז ירושלים, שמגלמות תכנון המייצר מקומיות ורוח של מקום, קשה למצוא עירוניות כזו. מרבית הערים החדשות יותר מכילות כבישים אך הרבה פחות רחובות, שהם אלה שמייצרים מרקם עירוני ואת הדופק שלו״.

בתוך כך הוא מודאג גם מעירו, ובפרט לאור תהליכי בינוי המתחוללים היום בחלקה הדרומי ובחלקה המזרחי, ואף אל תופעת המגדלים הוא מתייחס בזהירות. ״הדברים היום כבר אינם מובנים מאליהם, והפכו להיות שבריריים. אני לא נגד מגדלים וכמובן שמודע לצורך בהם נוכח הצפיפות הקיימת, אבל כן מאמין שצריך לבנות אותם בצורה מושכלת ובזהירות, תוך שמירה על עירוניות; לא כלקט אקראי של בניינים וכבישים שאין ביניהם חיבורים והם לא מייצרים מרקם של סביבה״. 

ספל אספרסו ורוח המקום

אם לציור מגיע שנער מעמדת המתבונן, ולא פעם גם מעמדת המבקר, הרי שעשייתו האדריכלית מגיעה מעמדה פעילה, שחותרת ״תמיד לנסות לעשות את הכי טוב שאפשר. האתגר הגדול הוא לנסות ולייצר משהו חדש, ואני מניח שזוהי כמיהה מוכרת, גם אם יומרנית משהו, שקיימת אצל אדריכלים רבים; ליצור משהו ׳אחר׳ שלא נעשה קודם״.

יחד עם האדריכל אמיר מן, שותפו, חתום המשרד שהקימו לפני 30 שנה על פרויקטים רחבי היקף בארץ, כמו שדה התעופה רמון, מרכז עזריאלי בראשון לציון, הספרייה הלאומית ומשרד המשפטים בירושלים – שניהם מצויים היום בביצוע – ונוספים. אחד הפרויקטים הקרובים ללבו הוא תחנת רכבת שתכננו בשדרות; תחנה קטנה שחיברה את העיר לרשת הרכבות הארצית, ומתוקף מיקומה באזור מועד לפורענות נדרשה להיות ממוגנת.

״דרישת המיגון הציבה אילוץ, אך דווקא בשל כך נולד המבנה הייחודי שכמו מגיח מהקרקע ומדמה סוג של ארמדילו. אני מאמין שהייחוד שלו תורם לסביבה למודת הסבל המתמשך ומסב לתושביה תחושה טובה שמביאה איתה ההשקעה בעירם״.

שדה התעופה רמון

מן שנער אדריכלים, שדה התעופה רמון. צילום: Hufton & Crow

תחנת שדרות

מן שנער אדריכלים, תחנת שדרות. צילום: יעל אנגלהרט

מכללת שנקר

מן שנער אדריכלים, מכללת שנקר. צילום: עמית גירון

מרכז עזריאלי ראשונים

מן שנער אדריכלים, מרכז עזריאלי ראשונים. צילום: עמית גירון

חזית הים העירונית בחיפה

מן שנער אדריכלים, חזית הים העירונית בחיפה. הדמייה: מן שנער

פרויקט נוסף שקרוב לליבו, אך גורם לו גם ללא מעט תסכול, הוא פרויקט תכנונה של חזית הים בחיפה, שתכליתו לפתוח את חזית הים תוך יצירת גישה ישירה אל קו המים והפיכת נמל חיפה למרכז פעיל של מסחר ובילוי. ״זה פרויקט מורכב מאוד שתכנונו נמשך שנים, אך גם עכשיו כשהתכנית קיימת לא נעשה דבר לקידומה. אני מצר על כך כי לעניות דעתי העיר מחמיצה בגדול. נמל חיפה הוא אתר משמעותי, ולפרויקט יש פוטנציאל אסטרטגי עצום למנף תכנים תיירותיים ותעסוקתיים ולחולל שינוי במציאות העירונית״.

העיר מחמיצה בגדול. נמל חיפה הוא אתר משמעותי, ולפרויקט יש פוטנציאל אסטרטגי עצום למנף תכנים תיירותיים ותעסוקתיים ולחולל שינוי במציאות העירונית

שנער מצייר בסטודיו הממוקם בקומה העליונה בדירתו התל אביבית, משקיף ממנה אל נוף העיר, וציוריו הגדולים מאופיינים בפורמט צר ומאורך, מהם שמצוירים כדיפטיכונים. הפורמט הייחודי, צמח, הוא אומר ״מרעיון שהיה לי לצייר דמויות אדם בגודל טבעי. מעבר לכך, המבט בעיר ׳דרך׳ הפורמט הזה, נדמה בעיני כסוג של חתך שמעביר נכונה את רוח המקום או הדברים״. 

רוח המקום היא גם מה שלוכד את עיניו בטיולים ובנסיעות לחו״ל. ״אני תמיד מקפיד שמחברת הרישומים תהיה איתי, ואחד הדברים האהובים עלי הוא לשבת בבית קפה מקומי עם ספל אספרסו, להסתכל סביבי ולרשום. אני מתבונן בנופים ובמראות ומנסה להבין את סוד הקסם, בעיקר את היופי של מקומות שכמותם לא יהיו יותר כמו ערים עתיקות שהקומפוזיציות שלהן מרתקות אותי. הן חד־פעמיות כי היום בכל מקום הפרקטיקות קשוחות, והמרקם של פעם לא עובד יותר״.

ברלין, 2015

ברלין, 2015

אמלפי, איטליה, 2000

אמלפי, איטליה, 2000

טוקיו, 2005

טוקיו, 2005

אריצה, סיציליה, 2003

אריצה, סיציליה, 2003

הישיבה בבתי הקפה, הוא מספר, גם מולידה לעתים סיטואציות נחמדות של שיחות עם אנשים שמביעים עניין, ובנסיעותיו ככלל הוא מרבה לצייר פנים, כשהדרך שבה הוא עושה זאת נדמית טופוגרפית משהו ומרמזת גם על האדריכל שבו. ״כנראה ששם, במקום שהוא אינו שלך, עמדת המתבונן מתעצמת״.

אחרי שנה שהניבה שתי תערוכות, שנער לא שוקט על השמרים וחוזר אל הנופים האורבניים. יחד עם הסופר אברהם בלבן, שמתעד את תל אביב במילים, הם מסיירים ברחבי העיר ״וצדים״ מקומות ופינות חבויות.

״הרעיון הוא להציג אותם כשילוב בין שתי דרכי הביטוי, המילולית של בלבן והמצוירת שלי, ואנחנו מנסים לרקום ולגבש את הקונספט הנכון ביותר לעשות זאת״ אומר שנער, שלמרות שהציור מלווה אותו משחר ילדותו ולמרות שהוא זוקף לזכותו מספר לא מבוטל של תערוכות שהציג, נמנע עד היום מלהגדיר את עצמו כאמן. ״רק בשנתיים האחרונות, כשהציור התחיל לתפוס יותר ויותר מחיי, אני מרשה לעצמי להגיד שאני צייר, ולא רק אדם שחוטא בציור״. 

birds

*כוכבית מייצגת שדות חובה

2 תגובות על הכתבה

  1. שיאל נירן יהלום

    אומן נפלא. כתבה מעניינת.

  2. נירה כלב

    האדריכלות שלך מעולה בעיני ודורשת דימיון פורה. היא לא פחותה מאומנות.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden