כל מה שחשוב ויפה
דגנית בן אדמון, מים עד נפש, מוזיאון הרצליה
דגנית בן אדמון, מים עד נפש, מוזיאון הרצליה. צילומים: לנה גומון

דגנית בן אדמון: על החיים ועל המוות

בתערוכה ״מים עד נפש״ במוזיאון הרצליה דגנית בן אדמון מתמודדת עם טראומה משפחתית וחרדה קולקטיבית, ומנסה לרפד את העולם ולמצוא נחמה בזכרונות חמים

פורטפוליו בשיתוף מוזיאון הרצליה


האמנות

בתערוכת היחיד שלה במוזיאון הרצליה, ״מים עד נפש״, האמנית דגנית בן אדמון יצרה מיצב פיסולי מחומרים קיימים, שבמרכזו האיום ברעידת אדמה שתתחולל (או לא) באזורנו בעתיד הלא ידוע. המרחב שהיא יוצרת משמש הד או השתקפות של מצב נפשי, חוויה קיומית של חיים תחת איום קריסה תמידי. 

בן אדמון מהרהרת בתוכנית תמ״א 38 – התוכנית הממשלתית שבעקבותיה התמלאו הרחובות באינספור פרויקטי בנייה ומנופים גודשים את הנוף בסביבת מגוריה. בעבודה עדינה ומרומזת היא מתייחסת לסחרור הנדל״ני המושתת על חרדה קולקטיבית, ובתוך כך היא מעלה באוב סיפור טראומה משפחתי, שראשיתו ברעידת אדמה שהתרחשה במרוקו ב־1960. 

ב־29 בפברואר 1960, בשעה 23:40, היכתה באגאדיר שבמרוקו רעידת אדמה אימתנית. סבתה של בן אדמון, מסעודה ממן, ילידת 1937, עלתה ארצה כמה שנים קודם לכן, וכך ניצלה מן האסון. אך משפחתה, שהתכוננה לעלות לארץ בעקבותיה, נמחקה כמעט כליל. 

דגנית בן אדמון, מים עד נפש, מוזיאון הרצליה דגנית בן אדמון, מים עד נפש, מוזיאון הרצליה דגנית בן אדמון, מים עד נפש, מוזיאון הרצליה

חוויית האובדן הטראומטי ליוותה את הסבתא כל חייה, והאמנית עוסקת בהזדהות ובהעברה בין־דורית של הזיכרון והכאב. את התערוכה היא מקדישה לזכר סבתה האהובה, שהלכה לעולמה השנה.

היא יוצרת הקבלה בין רעידת אדמה קטסטרופלית לבין החיים בישראל של שנות ה־2000. בין חיי היום־יום והאבל על מות סבתה לבין הקרע מהעבר. העבודה מבטאת את הדיסוננס שבין המראה התקין, הנינוח והתפקודי, לבין השבר הפנימי והכוחות האלימים המאיימים על הנפש.

השימוש בלבן אינו נותן לעין נקודות מיקוד, ומייצר מראה שטוח ומטריד. הדוגמאות הדקורטיביות על גבי הקירות מתגלות כדגמים המוטבעים בסדיניות סופגות, שנועדו למיטות במחלקה סיעודית. כמו חיתולים למבוגרים, מדובר במוצר שהוא בו זמנית מסייע ומעליב, פותר בעיה ומעיד עליה כאלף עדים מאשימים

החיים עצמם

בן אדמון, ילידת 1979, גדלה בבאר שבע וכיום מתגוררת ברמת גן. למדה תואר ראשון באמנות בבית הספר לאמנות וחברה במכללת ספיר ותואר שני באמנויות בבצלאל. 

כותרת העבודה, ״מים עד נפש״, מרמזת על ייאוש קיומי, טביעה עד אובדן נשימה. במבט ראשון קשה לזהות את עוצמת החרדה הרובצת על העבודה. הפיגומים שאולים מהסביבה היומיומית של מבני שיכונים, שמתחרים ביניהם במירוץ להגדלת הבניינים והשבחת הנכסים, בתירוץ (מבוסס מציאות) של האיום ברעידת אדמה עתידית – איום שמקורו בכוחות טבע או אפילו כוח עליון, כזה שאין דרך אמיתית למנוע או להתגונן בפניו. 

דגנית בן אדמון

דגנית בן אדמון. צילום: מ״ל

את המראה הברזלי והגס של הפיגומים היא מאנישה ומרככת באמצעות עיטופים וחבישות. במאבק להשליט סדר בכאוס העולמי היא משרטטת גריד משבצות על הרצפה, שמהדהד גם בקיר האריחים הלבנים. סולם מילוט מותקן הפוך, בלתי נגיש וכמו לוכד בחוסר מוצא את מי שינסה לטפס בו.

בגומחה צדדית מוקרנת עבודת וידאו ובה נרות שמן בכוסות, אלו הם נרות נשמה שסבתה הייתה מדליקה כריטואל תפילה וזיכרון אינסופי. ״אני זוכרת את עצמי כילדה ישנה אצל סבתא, ובאמצע הלילה נחרדת מקולות הפצפוץ והשריקה של המים המכבים את הנרות״, היא מספרת.

החדר הלבן, המסודר להפליא באי נוחות מופתית, נראה כריטואל חלופי. אנדרטה ליישות שכבתה. 

במבט לאחור

״אחד החלומות שלי הוא סיוט שחוזר, שבו המים עולים ויוצאים מחריצי האמבטיה. המים שוטפים ומאיימים, וזה לא מאפשר היטהרות, אלא מהווה איום״. החלום שימש השראה לכותרת התערוכה וגם לעבודה נחבאת בקצה החדר, שבה קיר אריחים לבנים מגיר טיפות מים כמו דמעות אינסופיות לתוך כיור לבן.

דגנית בן אדמון, מים עד נפש, מוזיאון הרצליה דגנית בן אדמון, מים עד נפש, מוזיאון הרצליה דגנית בן אדמון, מים עד נפש, מוזיאון הרצליה

המראה הכללי של המיצב הוא קליני, רפואי. השימוש בלבן אינו נותן לעין נקודות מיקוד, ומייצר מראה שטוח ומטריד. הדוגמאות הדקורטיביות על גבי הקירות מתגלות כדגמים המוטבעים בסדיניות סופגות, שנועדו למיטות בית חולים ומחלקות סיעודיות. כמו חיתולים למבוגרים, מדובר במוצר שהוא בו זמנית מסייע ומעליב, פותר בעיה ומעיד עליה כאלף עדים מאשימים.

ברקע הדברים מפעפע הסיפור האישי של סבתה – הטראומה מהעבר והריטואלים הקסומים־משהו שליוו את דמותה בעיני נכדתה, ומותה הסמוך למועד התערוכה. זהו ממנטו מורי (זכרון המוות) המוטמע בעבודה. הסדיניות הסופגות, שנערכו בדוגמה אלגנטית, הן מעין רמז לנעדרת הנוכחת. בגידת הגוף, ההסתאבות וההזדקנות הבלתי נמנעת, פוגשים בחמלה ובניסיון חסר אונים לעצור את הזמן, או לפחות לרכך את השפעותיו, לחיות איתו בהשלמה. 

״המון שנים אני עוסקת באותו דבר, והעבודה עם המנחה שלי בבצלאל, יהודית סספורטס, הבהירה לי שהאמנות שלי היא צורך נפשי״, אומרת בן אדמון. ״אני יוצרת פיסול בחומרי רדי מייד ובעיקר פיסלתי סביבות סוריאליסטיות ומתפרקות. אני דואגת לסביבה רכה, מרוככת ומגוננת, כאילו מנסה למצוא מרחב בפינה של העולם שלא קשורה אליי.

״חשבתי על זה שבבאר שבע, שם גדלתי, רואים מסביב את הבנייה של הפזורה הבדואית. צורת מחיה מינימלית, שעושה שימוש במה שיש. וגם אני באה ממקום שמאוד מסתפק במועט״.

השכנים נאים בעיניי

עבודתה של בן אדמון מתכתבת עם ״מנהרה״ – תערוכת היחיד של דינה שנהב המוצגת בסמוך, באולם הגדול של המוזיאון. במקרה או שלא, שתיהן מנסות לאפיין מקום מקלט, מרחב מוגן ומגונן, מרוכך ואטום מפני הסכנות שמאיימות לטלטל את העולם. 

אולם בעוד שבן אדמון עושה נסיון נואש לעטוף ולרכך את הפיגומים מבחוץ והקירות מבפנים – שנהב חוצבת את החלל האישי שלה בתוך החומר הספוגי, האמורפי. היא מתחפרת במנהרה כמי שמנסה למצוא מפלט מרעשי המציאות או אולי לעבור למימד אחר ולצאת מצדו השני של העולם. גם היא מסתפקת במועט, ומצמצמת את החפצים במנהרה לנחוצים ביותר.

״זה החלום השלישי שאני זוכר״, כתב האמן המנוח פסח סלבוסקי בעבודת מפתח המקבלת את פני הבאים בכניסה למוזיאון, שהעניקה את הכותרת לאשכול התערוכות כולו. הסתתרות ובריחה מהמציאות, זכרונות, חלומות, סיוטים ומצבי תודעה משתנים, עוברים כחוט השני בין שבע התערוכות ומוסיפים עומק ועניין לשיטוט ביניהן.


מים עד נפש I דגנית בן אדמון
אוצרות: איה לוריא, לילך עובדיה
מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית
נעילה: 5.6.2021

birds

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden