כל מה שחשוב ויפה
תמה גורן, מתוך ״המת מזמן״ בגלריית המדרשה
תמה גורן, מתוך ״המת מזמן״ בגלריית המדרשה. צילומים: מ״ל

תמה גורן: ״מבחינתי שאף אחד לא יבין. אם להיות כנה, גם אני לא לגמרי מבינה״

עבודות הרקמה של תמה גורן עם האקטים המיניים, דמויות האדם כחיות או מפלצות (וצלבי הקרס), גונבות את ההצגה בתערוכת היחיד שלה בגלריית המדרשה. ״אני לא תמיד יודעת להסביר למה יש בעבודות שלי ציצי, דם, חיות. בעיקר כי זה יפה בעיניי״

״אני תמיד אומרת שאני מגדירה את את עצמי כאמן ולא כאמנית. באנגלית אומרים ארטיסט, לא Female Artist; אין חשיבות למגדר. אני לא חושבת שמי שרואה את העבודות שלי יגיד ׳אישה עשתה את זה׳. אני לא שמה את עצמי בחברת אמנות נשית, סולדת מכל מה שקשור להתעסקות בקראפט ולא מוצאת צורך להצדיק את העובדה שאני עושה רקמות.

״קיבלתי כמה פניות להשתתף בתערוכות קבוצתיות של רקמה, בתערוכה שמתעסקת בקראפט נשי. זו לא אני: מבחינתי הרקמה היא פשוט עוד טכניקה לביטוי שנכנסתי אליה באופן מקרי, כמו הציור או המגזרות, רישום או פיסול. באותה מידה מחר יכול להיות משהו אחר״.

בתערוכת היחיד שלה ״המת מזמן״, בגלריית המדרשה – הירקון 19, תמה גורן מציגה עבודות רישום וציור, ״התפרצות געשית של סערת לא מודע״ כפי שכותב האוצר יאיר ברק. עולם הדימויים שהיא מציגה ממשיך תערוכות קודמות שלה, האחרונה – ״מקום. תחת. שמש״ שאצר ציבי גבע – הוצגה בבית האמנים בתל אביב לפני שנתיים.

אבל את ההצגה גונבות הפעם הרקמות בשולחן התצוגה הארוך שניצב במרכז החלל. ״דידקטיות לכאורה אך עזות ונועזות, מתחקות אחר אלמנטים של היסטוריה משפחתית בגולה ומושפעות מאסתטיקה ציורית ימי ביניימית״, כותב ברק. הגוף הוא הנוכח המרכזי, מעוות לעיתים ואינו מובחן מגדרית. אקטים מיניים, לעתים קיצוניים; דמויות אדם נדמות כחיות או מפלצות; ואם זה לא מספיק – צלבי הקרס משלימים את העבודה.

״אני יודעת לרקום מגיל שש-שבע, אמא שלי לימדה אותי לרקום״, מספרת גורן יומיים לאחר פתיחת התערוכה. ״בתחילת הקורונה אני והבת שלי – היום בת 14.5 – חיפשנו מה לעשות. לימדתי אותה לרקום לפני כמה שנים והיא עזבה את זה, ועכשיו כשהיא חזרה לרקמה אמרתי שאני גם אעשה משהו משלי. ככה נוצרה הרקמה הראשונה שמופיעה בתערוכה – עם האישה ששוכב עליה סוס, ומתחתיה היטלר המתאגרף.

״לקחתי בד פשתן, שיש לי כבר 25 שנה בבית, חתכתי חתיכה לי וחתיכה לה, כל אחת עשתה משהו. אמרתי ׳אוי איזה יופי׳, ואז עשיתי עוד אחת ועוד אחת ונהייתה סדרה״.

איזו השפעה הייתה לקורונה על העבודות?

״זו היתה התקופה של הסגרים והיה מאוד לא נעים להגיע לסטודיו שלי, ששוכן בבנין משרדים ברחוב אלנבי בתל אביב. לידי יש עורך דין שנמצא שם משנות ה־50 ורואה חשבון משנות ה־70. הרחוב, שהוא תמיד הומה אדם, היה שומם: הרגשתי שאני מציירת באמצע מלחמה, היה לי קשה השקט הזה מסביבי. אמרתי ׳די, אני רוצה הביתה׳.

״מצאתי את עצמי בבית, רוקמת בלי הפסקה, נורא נהניתי. אני אמן שמתעסקת בחומריות, בטקסטורות. אני רושמת כי בא לי להרגיש את התחושה של הגרפיט על הנייר, ואני רוקמת כי בא לי את התנועה האובססיבית של החוט. אני רוקמת במהירויות אטומיות, אני הכל עושה מאוד מהר בחיים. גם מציירת״.

חייב להיות מצחיק

המתח בין הומור לזוועה, בין צחוק לגרוטסקיות, בין ציניות לכאב וכנות, הוא מוטיב חוזר בעשייה של גורן בת ה־42. ״זה חייב להיות מצחיק״, היא מאשרת, ״מין הומור שחור שהוא חלק ממני. מי שמכיר אותי וקרוב אלי יודע שאני כל הזמן עסוקה בלהצחיק, בלעשות צחוקים.

״אני אוהבת לומר דברים נוקבים, את האמת, לשים את הדברים על השולחן כמו שהם. הישירות הזאת מתבטת בעבודות: יש שם כנות מוחלטת, בלי דברים מעובדים. אני חושבת שזה קשור לזה שאני אמנית אוטו־דידקטית: לא למדתי לדבר יותר מדי על האמנות שלי, אני פשוט עושה ומה שיוצא זה משהו כנה ממקום כואב, לא רק מתריס. זו מי שאני״.

אני אוהבת לשים את הדברים על השולחן כמו שהם. הישירות הזאת מתבטת בעבודות: יש שם כנות מוחלטת, בלי דברים מעובדים. אני חושבת שזה קשור לזה שאני אמנית אוטו־דידקטית: לא למדתי לדבר יותר מדי על האמנות שלי, אני פשוט עושה ומה שיוצא זה משהו כנה ממקום כואב, לא רק מתריס

באיזה אופן?

״What you see is what you get. הגוף העירום מאוד יפה בעיניי, גם הנשי וגם הגברי, אבל יש משהו מהנה ונעים בלצייר את הקוים העגולים של הגוף הנשי. זה כיף, ולא תמיד צריכה להיות הצדקה לכל דבר, לא אינטלקטואלית ולא אמנותית. אני פועלת באופן אינסטינקטיבי ולא תמיד אני יודעת להסביר את מה שאני עושה״.

ומה עם הצופה? חשוב לך שהוא יבין? 

״באופן כללי אני רוצה שהצופה לא לגמרי יבין מה הוא רואה. מעניין אותי המקום של המסתוריות, הביזאריות, האוונגרדיות. לשם אני נמשכת במוזיקה, באמנות, לדברים שהם על התפר ולא ברורים עד הסוף״.

״אני לא תמיד יודעת להסביר למה יש בעבודות שלי ציצי, דם, חיות. בעיקר כי זה יפה בעיניי. ׳יפה׳: מילה שלא אוהבים להשתמש בה בעולם האמנות, אבל אני כן. בסוף יופי זה עניין של טעם, וגם אמנות היא עניין של טעם; יש דברים שאתה מתחבר אליהם יותר ויש כאלו שפחות.

״אני מוצאת המון יופי בחספוס, בגסות, בברוטליות, ולאו דוקא ביכולות הטכניות. אני יודעת טוב מאוד מה היכולות הטכניות שלי, יש לי הרבה ביטחון ביד שלי, אבל לא מעניין אותי להישאר במקום הזה; להפך. הטכניקה היא רק כלי״.

הרקמות בעיקר מצחיקות עם שימוש במוטיבים של מין, טראומה, שואה, היסטוריה משפחתית, כאב, טבע. והכל מתחבר למשהו לא מוסבר וחוצני ושם אני רוצה להישאר. מבחינתי שאף אחד לא יבין מה אני עושה. אם להיות כנה, גם אני לא לגמרי מבינה

יש באמנות שלך משהו קשה.

יש שם משהו כואב. ברישומים רואים בעיקר שני אנשים שיש אהבה מאוד גדולה ביניהם ולא מצליחים להגיע אחד לשני. ומתחברים ונפרדים והם גוף אחד, ועוד פעם מתרחקים אחד מהשני, הוא זה היא והיא זה הוא וזה אני בתוך עצמי. זה יכול להיות גוף של גבר, של אשה, וגם אני בפנים, הכל מתערבב״.

וברקמות?

״הרקמות בעיקר מצחיקות תוך שימוש במוטיבים של מין, טראומה, שואה, היסטוריה משפחתית, כאב, טבע. והכל מתחבר למשהו לא מוסבר וחוצני ושם אני רוצה להישאר. מבחינתי שאף אחד לא יבין מה אני עושה. אם להיות כנה, גם אני לא לגמרי מבינה״.

רזה, גבוהה, לבנה, כתומה ומוזרה

העניין האוטו־דידקטי הוא מוטיב חוזר בהתייחסות לאמנות של גורן ולפרסונה האמנותית שלה, כמי שעבדה כדוגמנית במשך 14 שנה ולא עשתה את המסלול המקובל של לימודים בבית ספר לאמנות. המראה החיצוני שלה אף הוא מתעתע, כפי שהיא עצמה מתייחסת לכך בהמשך.

גם ברק מתייחס לאאוטסיידריות: ״קשה למקם את עבודות הרישום והציור בתוך הקשר סגנוני, חלקית משום שגורן היא אמנית אוטודידקטית שלא שייכת למורשת מובהקת ובעיקר משום שיש בעבודותיה איכות חוצנית, שאינה קשורה ל׳שדה׳ ול׳שיח׳, ויותר מכך – לאמנות הישראלית.

״ללא היכרות עם הביוגרפיה של גורן, ניתן היה בקלות לשייך את עבודתה למה שמכונה בשנים האחרונות אאוטסיידרס־ארט. לדימויים שהיא מייצרת יש איכויות של טירוף, של יצריות עזה, של טאבו. גורן איננה אאוטסיידרית אך יש בעבודתה אקט של סירוב, של דחיה של נורמות וסדרים מקובלים״.

תמה גורן

״אני כבר לא דוגמנית כבר 15 שנה, עסקתי בזה מגיל 14.5 עד גיל 28, כשילדתי את ביתי״, אומרת גורן. ״זה כמו לשאול ׳היית מלצרית, איך המלצרות השפיעה על האמנות שלך. בסופו של דבר הדוגמנות היא עבודה כמו כל עבודה: היו לי בגיל צעיר שאיפות בתחום הזה, זה הביא אותי לחיות במדינות זרות, חשף אותי לדברים שלא הייתי נחשפת אליהם אחרת.

״אני מאוד שמחה על זה, למרות הרבה כאב שחוויתי, והקושי שמלווה אותי בהערכה עצמית עד היום. בסופו של דבר ברור שכל דבר שאמן עושה בחיים שלו, לא משנה מה, מקצועית או משפחתית, נכנס ליצירה. זה שם, כל ההיסטוריה״.

ובכל זאת את מדברת על עיסוק ביופי.

״אם הייתי רק יוצרת אמנות יפה זה לא היה מעניין. אין לי ענין באסתטיקה לכשעצמה, למרות שאני בן אדם אסתטי מטבעו, ויכול להיות שזה ניכר בעבודות אבל לא באופן מודע. אני לא מתעסקת בזה: העולמות שמעניינים אותי הם פנימיים ועמוקים, לא חיצוניים. יש אצלי קו מאוד ברור של היום־יום, ויש את הדבר של האמנות שזו בועה בתוך עצמה״.

כילדה הייתי מאוד לא מקובלת: רזה, גבוהה, לבנה, כתומה ומוזרה. חייתי די בעולם שלי, גם אז ציירתי, והזרות ליוותה אותי. היה לי קשה להשתלב, היו לי מעט חברים. התרגלתי לפוזיציה הזו בחיים והמשכתי איתה

והאאוטסיידריות? בכל זאת תערוכת יחיד בגלריית המדרשה אחרי תערוכת יחיד בבית האמנים שאצר ציבי גבע.

״אני משחקת על הגבול הזה, נוח לי שם. כילדה גדלתי כסוג של אאוטסיידרית. הייתי מאוד לא מקובלת: רזה, גבוהה, לבנה, כתומה ומוזרה. חייתי די בעולם שלי, גם אז ציירתי, עברנו מרחובות לחיפה בכיתה ב׳, והזרות הזו ליוותה אותי עד התיכון. היה לי קשה להשתלב, היו לי מעט חברים. התרגלתי לפוזיציה הזו בחיים והמשכתי איתה. 

״ובאמת נכנסתי משום מקום לעולם האמנות, לא היה לי אף אחד שהכרתי בסצינה. חזרתי לארץ ב־2007, הייתי אמא לתינוקת בת שנה, ידעתי שאני רוצה להיות אמנית ולא היה לי האומץ לצאת עם זה החוצה. לפני עשור, כשהייתי בת 32, התחלתי להציג, זה התחיל לגמרי במקרה״.

מה קרה? 

״אבא שלי ראה פרסום לתערוכת האמנות הסודית של בנק הפועלים ואמר ׳תירשמי׳. אמרתי יאללה, ננסה, לא חשבתי שיקבלו אותי. הצגתי, מכרתי את העבודה, ואני זוכרת את הקונה שבא אלי הביתה כדי שאחתום על העבודה ואמר לי ׳לא נורא, גם ואן גוך מכר רק עבודה אחת׳. אמרתי אין מצב שאני אמכור רק עבודה אחת, וזה התגלגל עוד תערוכה, התחלתי ללכת לפתיחות, זה פשוט קרה״.

מראות הצבה

מראות הצבה

״הרבה שנים הרגשתי שלא מעריכים אותי, לא מכירים אותי, מי זו הדוגמנית הזאת, לא לוקחים אותי ברצינות. שיש סלידה בגלל המקצוע הקודם שלי ואיך שאני נראית: אני לא שייכת לשדה המדרשי ההיפסטרי, אני באה ממקום אחר לגמרי, לקח הרבה זמן עד שלקחו אותי ברצינות. 

״וגם הבנתי מהר מאוד שבניגוד לאחרים, אם אני רוצה לקבל הכרה אני צריכה לעשות מסלול הרבה יותר קשה ולהיות הכי טובה. על זה המאבק שלי, להיות הכי טובה שאני יכולה. אני כל הזמן עובדת בזה, כל תערוכה מחפשת את הדבר הבא, את הדבר היותר מעניין, אחרת אין לי מקום בעולם הזה. לא באתי מהמסלול של בצלאל או המדרשה, תמיד יזכרו לי את זה שהייתי דוגמנית ותמיד זה יצוץ גם בראיונות״. 

אם יאיר ברק לא היה כותב על האאוטסיידריות בטקסט שלו, אני לא חושב שהייתי שואל על היופי והדוגמנות.

״אני לא רוצה לצאת נגד הממסד, שלא תטעה. אני לא אומרת אל תלמדו, זו הדרך הכי קשה. אבל התפתחתי כאמנית אאוטסיידרית, הייתי מנותקת מהאמנות העכשווית, בטח בישראל, לא הייתי מלומדת. עד לפני כמה שנים לא ידעתי מי זו אביבה אורי. כשאמרו לי את מזכירה את אביבה אורי, לא ידעתי מי זו. 

״הכרתי אמנות מודרנית, בכל מקום שדגמנתי תמיד הלכתי לתערוכות, אבל זה אף פעם לא היה אמנות עכשווית. זה לא עניין אותי, לא ידעתי להבין אותה. עם השנים למדתי למדתי את השפה, לקרוא ולהבין. זה לא משהו שאני יכולה להגיד על עצמי שידעתי לפני עשור. התחלתי להציג יחסית בגיל מאוחר, בגיל 32-33, היו לי חיים אחרים לפני״.

birds
 

״רק היום הגעתי לנקודה שאני בשלה ויכולה להגיד על עצמי שאני מספיק טובה. אני מאוד ביקורתית, וכבר חושבת על הדבר הבא. איך אני נהיית אמנית יותר טובה, זה מה שמעניין אותי: להגיע למקומות יותר כנים ואמנותיים.

״נוח לי המקום של התפר. אני כבר לא יכולה להגיד שאני אמנית אאוטסדיירות, למרות שלא למדתי בשום מסגרת מאז שסיימתי תיכון. יש לי תעודת תדמיתנות משנקר, כתושב חוזר זו הטבה שקיבלתי מהמדינה. מאד נהניתי מזה, עשיתי דברים ממש יפים, אבל זה לא אני. אני לא מעצבת אופנה״. 

לפחות זה.

״ככל שאני מתבגרת אני מבינה כמה קשה לאנשים לעכל את זה – כל הדמות שלי, האמנות, אנשים לא מבינים שזה בא מכנות נורא גדולה, מרגישות יתר, בלי פילטרים. אני לא רוצה לפגוע באף אחד: יש כנות בעבודות שלי, שזו הנקודה שלא קלה לעיכול – לא המיניות, לא האלימות. 

״אנשים רגילים לפילטרים והעבודות שלי גולמיות – שילוב של האישיות והאאוטסיידריות והדרך שעשיתי והקריירה שלי. שונאת את המילה הזו: קריירה״.


תמה גורן | המת מזמן
אוצר: יאיר ברק
גלריה המדרשה – הירקון 19, תל אביב
נעילה: 28.5

*כוכבית מייצגת שדות חובה

5 תגובות על הכתבה

  1. זיוה כספי

    אהבתי מאד מאד את העבודות של תמה גורן! אהבתי מאד את הראיון אתה! ארוץ לגלריית המדרשה לראות העבודות!
    תמה מאד מסקרנת. מעניין יהיה לעקוב אחריה.

  2. חוה סכנין

    הייתי בתערוכה של תמה ואני עפה עליה. מה שמענין אותי כצופה ביצירה הוא הרצון להתרגש. אינני מצפה שינגישו לי עבודה שהיא מובנת מאליה. החיפוש והחיטוט בין השכבות החומריות של הצבע, חוסר הבהירות, העמימות, הרמזים, ואיך כל הופך לי את הקרביים. מעורר בי תהיות ומחשבות. כל זה ועוד מצאתי בתערוכתה של תמה.

  3. מירי

    מעניין איך היתה נראית האמנות של תמה גורן אם לא היה אגון שילה מעולם. זה בטח היה הרבה יותר טוב

  4. סטריקו

    תמה גורן אומנית יחודית ומרתקת.אין צורך להבין,צריך להרגיש להתעצב ולבכות.
    היצירות נפלאות וחזקות נכנסות לנשמה,התוכן כואב.בהצלחה תמה בהמשך הדרך.
    אגב את יפה מאוד…….סטריקו משאבי שדה.

  5. נירה כלב

    יש משהו אנושי בעבודות שלה שאפשר להזדהות איתו. פרט לכלב עם אשה, שנראה לי מוגזם
    לצייר או לרקום, אני אוהבת את עבודות הרקמה ואת הרישומים ואת הציורים בצבע. יש כאב מתפרץ שרוצה להשתלט על העבודה.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden