כל מה שחשוב ויפה
מאיה דוניץ. צילום: דניאל מאיר
מאיה דוניץ. צילום: דניאל מאיר

מאיה דוניץ רועה פסנתרים

חמישה פסנתרים ישנים ופגומים רובצים ונוהמים בגלריה של משכן האמנים בהרצליה, בתערוכת היחיד של מאיה דוניץ. ״המוסיקה של העבודה מתחילה מהנקודה המשפחתית״

חגית: בוקר טוב מאיה, מה שלומך? בוקר קצת סוער…

מאיה: בוקר אור. בבוקר בדרך כלל סוער. 4 ילדים

חגית: אווו… תמיד מרתק בעיניי הלהטוט הזה, שהופך אותנו מהורים לאנשי מקצוע ובחזרה, בהרף עין. בני כמה הם? וחייבת לשאול – איך שרדתם את השנה האחרונה?

מאיה: בלגן (: 14, 9 ושניים בני 3

חגית: Full House

מאיה דוניץ במשכן האמנים הרצליה

מאיה דוניץ במשכן האמנים הרצליה. צילום: מל

צילומים: דור אבן חן

מאיה: איך שרדנו את השנה? אמנם התבטלו ונדחו לי המון עבודות, והיה לי קשה בלי טקסים תכופים של הופעות חיות – שהן בשבילי אוויר לנשימה, גם כמופיעה וגם כקהל. אבל היה לנו מזל גדול: אנחנו גרים באזור ירוק עם גינה משותפת יחד עם אחותי, הוריי, ועוד כמה חברים ובני משפחה וילדיהם, אז הייתה לנו סוג של קומונה ואוכל שאנחנו מגדלים בגינה. 

השתדלנו ליזום הרבה פעילויות משותפות לילדים של כולם, למלא בהם את הזמן. חברים מוכשרים שהתפנה להם היומן הגיעו ולימדו כל מני סדנאות וכיתות אמן, החיפוש אחרי עוגנים חדשים היה מעניין ומאתגר, אבל כמובן שהטראומה הכתה בכולנו, וכל אחד נשבר מתישהו, ואז אוספים את החלקים שאפשר לאסוף וממשיכים.

גם כמה חברים טובים מאוד שלי נפטרו לאחרונה (לא מקורונה, יש עוד מחלות…), ובתוך הריחוק וההסתגרות של כל אחד בביתו עלו לי הרבה שאלות על המניעים ליצור, והתפקיד של היצירה בחיים ובקהילה. זו היתה שנה מאוד מוזרה

חגית: מאוד מוזרה. ועכשיו מוזר לחזור למעין שגרה שאי אפשר לדעת אם לסמוך עליה. אני חושבת על הבית מלא בילדים וקולות ואז רואה מעין הקבלה לתערוכה ״רועות״, שאת מציגה כעת במשכן האמנים בהרצליה (ושלשמה התכנסנו). שם חמישה פסנתרים רובצים בתנוחות שונות (חלקן משונות), ומרעישים כמו עדר של… ממותות, קראת להן?

כפסנתרנית שניגשת לפסנתר, אני יכולה לחוש מה עבר עליו דרך הצליל שלו ובתגובה הפיזית שלו אלי. איך התייחסו אליו? איפה הוא ישב ומה הוא ראה? איזה צלילים הוא שמע? ההיסטוריה של כל פסנתר מגולמת בצליל שלו

מאיה: כן, אני רואה בהם מן משפחה גרעינית של ממותות. המוסיקה של העבודה מתחילה מהנקודה המשפחתית, ואיזו שאלה שהייתה לי לגביה. 

אני אסביר: בואו נדמיין רגע שהם שוהים יחד בחלל, בארוחת שישי בערב. כל אחד מבני המשפחה מחזיק בכמה ״כובעים״ – אני בו זמנית גם אמא, גם בת, גם אחות, גם מאהבת, וגם עצמי לבד – וכל אחת ממערכות היחסים האלה דורשת ממני התנהגות קצת שונה, אז איך אני מוצאת את נקודת האמצע, כשכל זה קורה בו זמנית, את נקודת האיזון בין כל התפקידים האלה?

את המצב הזה החלטנו לחקור דרך הסתכלות על המספר שורש שתיים, שהוא מספר אי רציונלי. שירת הפסנתרים מבוססת על המספר המעניין הזה, ועל העובדה שהגדרת נקודת אמצע תלויה בנקודת המבט שלנו על ציר הזמן והמרחב. רן קסמי אילן, אוצר התערוכה, מסביר את זה יותר לעומק בטקסט הנהדר שכתב לתערוכה

חגית: (והוא יצטרף לשיחה עוד מעט) ובינתיים – למה פסנתרים? למה ״רועות״? כאמנית שהסאונד הוא אחד המדיומים המרכזיים שלך, למה ״הרעשה״ ולא מלודיה? 

מאיה: פסנתרים – מה לא ברור? זה הכלי שלי, מגיל חמש. שותפי לחיים. ומאז ומתמיד אהבתי פסנתרים ישנים ששומעים את העבר שלהם. רועות זה הממותות שרועות, באנגלית Five Chilling Mammoths. גם מילה חביבה

חגית: הפסנתרים באוסף שלך נודדים ממקום למקום בעולם – יש בתערוכה פסנתרים קלאסיים, פסנתרים שניגנו באולמות קונצרטים ופסנתר שמגיע מבית זונות בניו אורלינס… מה החשיבות של המקור? 

מאיה: כל אובייקט שאני מביאה לעבודה מהדהד את העבר שלו. אני מרגישה את זה מאוד חזק. כפסנתרנית שניגשת לפסנתר, אני יכולה לחוש מה עבר עליו דרך הצליל שלו ובתגובה הפיזית שלו אלי. איך התייחסו אליו? איפה הוא ישב ומה הוא ראה? איזה צלילים הוא שמע? ההיסטוריה של כל פסנתר מגולמת בצליל שלו והיא חלק מהגורמים שהופכים אותו למי שהוא

חגית: שאלה לרן: בטקסט התערוכה אתה מתייחס לכך שפסנתרים מטבעם מופיעים בדרך כלל לבד, וכאן הם ״להקה. עדר. פסנתרי פרא״, ובמקום להנחות את התזמורת (ככלי למלחינים) הם הופכים לחיות קדמוניות שנוהמות יחד… 

בשיחתנו עלתה אפשרות שמדובר בפסנתרים דמנטיים. מונח קשה שמשליך מייד על הזיקנה, אנשים שהולכים ומאבדים מעצמם ומיכולותיהם. האם יש כאן משחק ״כפול״ שפוגם בתפקיד המוזיקה ככלי להנאה ולתקשורת חברתית, ומשקף חרדות ודאגות?

רן קסמי אילן: היה בינינו דיון ער על שימוש במילים כמו דמנציה, שתקת או אפאזיה. אלו פסנתרים שכבר לא יכולים לדבר ״פסנתרית״, לכאורה נפשטה מהם יכול הדיבור שלהם, אבל תראי איך הם פורצים דרך אחרת לדבר, ולשיר

רן: זה נכון, פסנתרים ״בטבע״ הם חיות בודדות, קצת כמו חמורים. המצב שבו הם הופכים ללהקה הוא מיוחד, לא טבעי אם תרצי. היה בינינו דיון ער על שימוש במילים כמו דמנציה, שתקת או אפאזיה. אלו פסנתרים שכבר לא יכולים לדבר ״פסנתרית״, לכאורה נפשטה מהם יכול הדיבור שלהם, אבל תראי איך הם פורצים דרך אחרת לדבר, ולשיר, ואפילו יחדיו.

פסנתרים כאלו במצבם יכולים להיחשב מתים, שאין בהם תועלת. אבל אם יש משהו שלמדנו מ״הנסיכה הקסומה״ זה שיש מת ויש ״מת ברובו״. ומי שמת רק ברובו עדיין חי במקצת. 

כל מי שילך בין הממותות של מאיה בחלל הגלריה, יחבק אותן, ירגיש את הרעד ויהיה חלק ממנו, יבין מיד שפוטנציאל החיים הזה, התשוקה הזאת תתגבר על כל מכשול. בסופו של דבר שירה היא מדבקת, ואולי זה מה שאנחנו צריכים אחרי השנה האחרונה. כולנו פסנתרים פגומים, ובכולנו פוטנציאל חיים

חגית: פסנתר הוא כלי רב משמעות בעולם האמנות. אני יכולה לחשוב על כמה פסנתרים בולטים וסימבוליים: אצל יוזף בויס; דגלס גורדון שרף פסנתר על יד חומת אדריאנוס בסקוטלנד, בעבודה ״סוף הציוויליזציה״; הפסנתר הדומם של ג׳ון קייג׳ בעבודה המכוננת 4:33… בכולם יש התייחסות לערעור יסודות התרבות.

וגם אצל מאיה, נראה שההצמדה של המרעדים לפסנתרים מערערת על היכולות ה״גבוהות״ של הכלי המוזיקלי או של מי שמנגן בו. למעשה מרסקת את הסדר החברתי

צילומים: מל

רן: הפסנתר מגיע לזירה כשהוא כבר טעון. הוא טעון בהיסטוריה, בגודל הפיזי שלו לעומת הכלים האחרים, ובזמינות שלו. 

ואני חושב שכל עבודת אמנות היא איזושהי סטייה, משהו שנעשה ״לא נכון״. בסטייה מהתלם קיים פוטנציאל גילוי של עולמות חדשים. אני לא חושב שכל סטייה כזאת בהכרח מרסקת את הסדר החברתי, אבל היא לכל הפחות שורטת, או מעקמת אותו מעט. 

הסדר החברתי המערבי מציג עצמו כחופשי, בעוד אנו חיים בחברה מפוקחת ובמסדרון הולך וצר של חיים אפשריים. אז לשרוט ולעקם אותו, כדי להזכיר שאפשר יותר, או אחרת, זוהי פעולה נדרשת. יש יופי מעבר לקונצנזוס הרדיקלי

חגית: מאיה, תערוכה דומה הצגת במרסיי, לפני הקורונה. זה נשמע ונראה אחרת בכל מקום? או שיש משהו במוזיקה ובכלים הללו שפונה לאדם אוניברסלי, מעבר לשפה ולתרבות מקומית?

מאיה: בוודאי שכל מקום וכל חלל גורמים לעבודה להיות ולהישמע אחרת, מפני שהחלל שבתוכו היא מנגנת הוא גם חלק בלתי נפרד ממנה. העבודה מגיבה לחלל. היא בנויה על גלי קול והחזרים, והחלל הוא מה שמשפיע הכי הרבה על מה שבסופו של דבר אנחנו שומעים. 

אני קודם כל מציבה את הפסנתרים בחלל ואז עובדת באופן אינטנסיבי במשך כשבוע על הקומפוזיציה שמתאימה למקום ולזמן הספציפיים

חגית: על מה את עובדת עכשיו, מה הדבר הבא?

מאיה: כרגע אני בתהליך יצירה של חמש עבודות חדשות לתערוכת יחיד שתפתח במאי 2022 ב־BEMIS Center for Contemporary Art באומהה, נברסקה, שאוצרת ריצ׳ל אדמס. בעבודה המרכזית בתערוכה הזאת אני מגדילה את משפחת הממותות לעדר של 17 פסנתרים(!) שנאספו במהלך השנה האחרונה ומחכים שאגיע ואתחיל לעבוד איתם

חגית: אתגר מרשים  

מאיה: עבודה נוספת שתוצג שם היא פסל של שקים נושמים, שאני עובדת עליו כבר כמה שנים, ושבתקופת הקורונה נוספה לו משמעות חדשה. בעבודה אחרת, אני משתפת פעולה עם עמית דרורי, יוצר נפלא ומנהל תיאטרון הזירה בירושלים, ויש עוד עבודה שעליה אעבוד במקום: ביחד עם דוד למואן היא תוקם מחומרים שנמצא בבניין (זה הדבר היחיד שאני יודעת עליה כרגע). ההשראה לעבודה הזאת היא תהליך העשייה הפרפורמטיבית של אלתור חופשי. את התערוכה ילווה קטלוג רציני וזה ממש מרגש אותי.

חוץ מזה, השנה נחגוג 20 שנה למקהלת גבעול שהקמתי עם מיכל אופנהיים. ברור לנו שאנחנו חייבות לעשות משהו לכבוד המאורע, אבל אנחנו עוד לא סגורות על מה. אעדכן

חגית: כן, תעדכני! ובהצלחה


רועות I מאיה דוניץ
אוצר: רן קסמי אילן
משכן האמנים הרצליה
נעילה: 15.5

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
This error message is only visible to WordPress admins

Error: API requests are being delayed for this account. New posts will not be retrieved.

Log in as an administrator and view the Instagram Feed settings page for more details.

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden