כל מה שחשוב ויפה
אמות וסיפים: אלמנטים של אדריכלות מודרנית באמנות עכשווית. צילומים: אלי פוזנר

איה מירון: כל תערוכה שאצרתי הייתה שיחה עם החלל 

בתערוכה ״אמות וסיפים: אלמנטים של אדריכלות מודרנית באמנות עכשווית״, האוצרת איה מירון מציגה ״שיחה של אמנים עכשוויים עם המרקם החזותי של החיים שלהם דרך תריס, חלון או דלת״

יובל: בוקר טוב איה, מה שלומך בימים אלו של חזרה לשגרה?

איה: בוקר טוב יובל, עכשיו מצויין. ואתה?

יובל: גם, לא רע בכלל. שמח שיש לי – בין השאר – הזדמנות להשלים פערים, וביניהם התערוכה שאצרת במוזיאון ישראל, אמות וסיפים, שנדמה לי שהייתה יותר סגורה מפתוחה. נכון?

איה: כיף שבאת. השם המלא הוא אמות וסיפים: אלמנטים של אדריכלות מודרנית באמנות עכשווית. ולגבי שאלתך, מי סופר?

יובל: יש בזה משהו. ובואי נחזור אחורה: מאיפה הגיע הרעיון לאצור תערוכה על אלמנטים של אדריכלות מודרנית באמנות עכשווית? יש לך עניין עם אדריכלות?

איה: תמיד היה לי עניין עם אדריכלות, כל תערוכה שאצרתי הייתה שיחה עם החלל. תחשוב על התערוכה ״החיים הוראות שימוש״, שם הרצפה היתה המצע להוראות בתערוכה; הרטרוספקטיבה של אפרת נתן, ובה צורת בית הילדים בקיבוץ שחילקה את כל התערוכה לעבודות במונחים של פנים וחוץ; וכמובן ״אוטובוסים״ של גיל מרקו שני, שהיא בראש ובראשונה התערבות אדריכלית במבנה המוזיאון.

הרעיון לתערוכה הזאת הגיע מהתבוננות שלי בעבודות חדשות באוסף מהשנים האחרונות. הבחנתי שרבות מהן מייצגות אלמנט אדרכלי אחד כמו רצפה, מדרגות, קיר וכו׳. מאחורי התודעה שלי ריחפה תערוכתו של רם קולהאס בביאנלה לאדריכלות בוונציה – שם הוא הציג טקסונומיה של אלמנטים אדריכליים – ואני מציגה את האלמנטים האלה בדיוק אבל כמושא של אמנות עכשווית.

כמובן שגם ברטרוספקטיבה של גכטמן – שעבד שנים במשרד אדריכלים של חמו – היו עבודות שעסקו במובהק בחומרים ובאוביקטים שהם חלק מהמרקם האדריכלי – שלא לדבר על המיצב ״עבודה עברית״ שמשחזר סביבה ופעולה של פועלי בניין

הילה טוני נבוק, סידור מחדש

הילה טוני נבוק, סידור מחדש. צילום: אלעד שריג

מתן גולן, הנדיב 8א׳

מתן גולן, הנדיב 8א׳

הדר סייפן, Border Disorder

הדר סייפן, Border Disorder

ציבי גבע, קיר תריסים

ציבי גבע, קיר תריסים. צילום: אלסנדרה קמולו

יובל: מעניין! מה את חושבת הסיבה שבגללה רבות מהעבודות החדשות באוסף מייצגות אלמנט אדריכלי? או שזה היה מקרי?

איה: לא נראה לי שזה מקרי. העבודות האלה הן שיחה של אמנים עכשוויים עם אתוסים מודרניסטיים, וגם עם המרקם החזותי של החיים שלהם דרך תריס, חלון או דלת

יובל: אז שמת לב להבט הזה בעבודות, והבנת שאת רוצה לעשות תערוכה. מה עכשיו? מאיפה התחלת? ספרי קצת על התהליך

איה: שאלה מצוינת. קודם כל התרגשתי מהמחשבה שאלמנטים של אדריכלות מודרנית יוצגו במוזיאון ישראל, שהוא דוגמה מופתית של אדריכלות מודרניסטית. הגלריה שבחרנו נפתחה רק 20 שנה אחרי פתיחת המוזיאון בשנת 1965, אולם היא עוצבה על ידי המשרד של מנספלד וחיים קהת שותפו, כעוד קוביה שהצטרפה למערך המקורי שמהותו מודולריות. 

ולמה דווקא בגלריה הזאת אתה שואל? כי העבודה ״קיר תריסים״ של ציבי גבע היא עבודה גבוהה מאוד שהכתיבה את המיקום של כל התערוכה בגלריה עם התקרה הכי גבוהה. לגבי ההצבה יש לי תורה שלמה. לתת כמה דוגמאות?

בחלל הגדול הזה יש ארבעה פתחים לתערוכות אחרות, אבל גם הקוביה הלבנה היא מיתוס. ביקשתי לפתוח את כל הפתחים והחלונות כדי שתהיה שיחה מעניינת בין האלמנטים הממשיים של המבנה לבין העבודות

יובל: ברור. אם יורשה לי, אני חושב שההצבה מבריקה! זה נראה לי חלל די בעייתי בסופו של דבר, כי אני תופס אותו כסוג של מסדרון, אבל דווקא בגלל זה אין מתאים ממנו במוזיאון לתערוכה על אלמנטים אדריכליים. אז כן, עוד דוגמאות

איה: תודה יובל. נכון, בחלל הגדול הזה יש ארבעה פתחים לתערוכות אחרות, אבל גם הקוביה הלבנה היא מיתוס. הפעם ביקשתי לפתוח את כל הפתחים והחלונות כדי שתהיה שיחה מעניינת בין האלמנטים הממשיים של המבנה לבין העבודות.

על קיר גבוה בכניסה תלינו את העבודה של אסף עברון, שמיצגת זוג עצי תמר בגובה שמונה מטרים. זה קיר שבשנים האחרונות תלו עליו את הכותרות של התערוכות בקומה – מה שהופך אותו לשקוף – וחשבתי שיהיה מעניין להגיד תסתכלו, יש פה קיר, וגם שנחמד לקבל את פני הבאים לתערוכה עם קצת תמרים.

המדרגות היורדות לתערוכה מורידות ישר לעבודה של הדר סייפן שעיקרה שיטוט במקלט תת־קרקעי, ומולן בדיוק כבר אפשר לזהות במרחק את ״מדרגות״ של נועה יפה. מי שמתקרב לעבודת המפתח הזאת אחר כך מבין שלא מדובר בתצלום שחור לבן של פיר מדרגות אלא במודל תלת־ממדי ששתול בתוך קיר. הקסימה אותי האפשרות שתוך ירידה ממשית במדרגות רואים דימוי של מדרגות.

שי זילברמן, ללא כותרת (רוצה להיות שם)

שי זילברמן, ללא כותרת (רוצה להיות שם). צילום: אלי פוזנר

רנאטה לוקאס, שטיח

רנאטה לוקאס, שטיח. צילום: מ״ל

נועה יפה, המדרגות

נועה יפה, המדרגות

אסף עברון, ללא כותרת (רחוב העצמאות פינת בן-גוריון, הרצליה)

אסף עברון, ללא כותרת (רחוב העצמאות פינת בן-גוריון, הרצליה). צילום: אלי פוזנר

גיל מרקו שני, מראה (ריבועים עם עיגול)

גיל מרקו שני, מראה (ריבועים עם עיגול). צילום: אלי פוזנר

לכל עבודה בתערוכה יש קיר משלה ובכלל המחשבה שרצפת הבטון של רנטה לוקאס בעבודה ״שטיח״ מושלכת ומשליכה על רצפת הבטון של הגלריה, או שקיר הבטון של שיבץ כהן משליך על קירות הבטון של המוזיאון.

הדלת של יונתן ויניצקי התחילה בכלל מקריקטורה: הוא מחק את הדמויות ונשאר רק עם הדלת גם בתערוכה. הקיר הלבן והריק שעליו היא מוצבת נראה בכלל כמו דף A4, וכשמסתובבים אל העבודה המפתיעה הזאת, זה כמו להפוך דף בספר.

התקרה של הגלריה כולה גריד. מה שקיים בעבודות רבות בתערוכה, ומתוך רצון לחגוג את האדריכלות, הפעם הארנו את כל החלל בתאורה הטבעית שמגיעה מהתקרה. זאת המתנה שנתנו לנו האדריכלים

birds

יובל: לגמרי מתנה. וגם הקטלוג יוצא דופן עם כל המובאות והציטוטים של סופרים ואדריכלים והוגים. תגידי עליו משהו?

איה: את התערוכה עיצבה מיכל אלדור ואת הקטלוג גיא שגיא. בגלל שבתערוכה ובמאמר בקטלוג נשמרתי מקריאת העבודות על ידי מטאפורות גדולות, שעלולות ליצור מרחק מהמציאות הקיומית־מיידית, והעדפתי חיכוך קרוב עם המעשים הספציפיים של האמניות והאמנים, כדי להדגיש את מרקמי החיים האישיים הנטועים במקומות ובזמנים קונקרטיים, הבנתי שבקטלוג צריכה להיות שכבה נוספת של חוויה שתזרוק את הקוראים לעולמות של יוצרים והוגים דרך אלמנט אחד.

מראות הצבה. צילומים: אלי פוזנר

במהלך העבודה על התערוכה יגעתי ומצאתי הרבה קטעים ספרותיים ועיוניים שמתייחסים ספציפית לאלמנט זה או אחר. בקטלוג אפשר למצוא הרבה תשובות לשאלות כמו למה הדמות של סילביה פלאת זוכרת היטב את התקרה, או מדוע ולטר בנימין ראה הרבה דלתות חצי פתוחות במלון במוסקבה; כמה החלטות כרוכות בפתיחת דלת, או למה הדלת של נורית זרחי נעלבת.

זו גם הסיבה שבחרנו לערוך את הקטלוג כמעין אינדקס שבו כל חלק מוקדש לאלמנט אחר שיש בו ציטוטים וצילומים של עבודות. התחלנו ברצפה ובקיר ורק אחר כך פתחנו דלת ואז חלון – כן, יש חדרים בלי חלון 🙁 וכן הלאה, עד לעבודה האינטימית ״נורת צל״ של אסף אלקלעי שהיא כמו נקודה בסוף סיפור

כל עבודה בתערוכה מזמנת מפגש קרוב עם אופני טיפול אמנותיים ייחודיים ומפתיעים בעשייתם, שלרוב חומקים מהעין. נדמה לי ש״שנת הקורונה״ הציפה וחידדה רגישויות כמו שאמנות טובה יודעת לעשות

יובל: אז אפרופו השאלה הראשונה שלי על הקורונה, את חושבת שהשנה האחרונה מזמינה קריאה אחרת בתערוכה? שנה שבה היינו מסוגרים חלק גדול ממנה במרחב הביתי?

איה: בוודאי. שנת הקורונה חידדה רגישויות פוליטיות, חברתיות ואישיות שהיו מאחורי התודעה שלנו. האדריכלות, ממופעיה הגדולים ועד פרטיה הקטנים והאינטימיים שלה, היא סביבה מעוצבת שאנחנו נעים בה כבדרך הרגל מבלי להקדיש תשומת לב נקודתית למה שמקיף אותנו. מאחר שאין ביכולתינו להקיף במבט בנין בשלמותו, ההתמצאות תלויה ביכולת שלנו לדלות מידע מפרטים טעונים ועתירי משמעות כמו מדרגות, דלת או ידית של חלון.

כל עבודה בתערוכה מזמנת מפגש קרוב עם אופני טיפול אמנותיים ייחודיים ומפתיעים בעשייתם, שלרוב חומקים מהעין. נדמה לי ש״שנת הקורונה״ הציפה וחידדה רגישויות כמו שאמנות טובה יודעת לעשות

יובל: מסכים. כשאמנות היא טובה אין משהו שיכול להשתוות אליה, לא משנה המדיום. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדים?

איה: היה כיף לדבר איתך. זו הזדמנות להודות לכל האמנים המשתתפים, התערוכה תהיה פתוחה במוזיאון ישראל עד שבת, 22 במאי, והמבקרים מוזמנים לגלות עוד סודות בתערוכה כמו איזה קולות בוקעים מהקיר או איך מותחים חוט צמר מנקודה אחת ברצפה לנקודה בתקרה.

רמז: סאהר מיעארי ופרד סנדבק

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden