כל מה שחשוב ויפה
סיי היקר
סיי היקר

סיי היקר: סיפור אהבה במסווה של סרט ביוגרפי 

סרטו של הבמאי האיטלקי אנדראה בטינטי, שמוקרן במסגרת פסטיבל הקולנוע אפוס, עוקב אחר מסלול חייו הפתלתל של סיי טוומבלי. אך בראש ובראשונה הוא מחווה מלאת געגוע של בן זוגו המתאבל, שהקדיש לאמן את כל חייו 

״נדמה שציפור חלפה דרך האימפסטו בצווחות בצבע קרם והותירה בו סימני־טלפיים מרירים״, כתב המשורר האמריקאי פרנק או׳הרה על עבודותיו המוקדמות של סיי טוומבלי. זו אבחנה מופשטת, אך מדויקת למדי, בנוגע לאופי היצירה של הצייר החדשני; אחת מיני רבות.

תילי תילים של מילים כבר נכתבו – ועוד יכתבו – על עבודתו וחייו התזזיתיים, מלאי המסעות, של האמן האמריקאי הנודע. נדמה שכל מה שאפשר היה להגיד כבר נאמר, וכל מה שטרם נאמר כבר נקבר יחד עם טוומבלי אחרי שמת בתום קריירה סוערת ופורה ב־2011.

הניסיון להגדיר את עבודתו לעיתים רבות עולה בתוהו. יש מן הצדק הפואטי בכך שהמילים לא עושות חסד עם יצירותיו האניגמטיות של טוומבלי, שהשפה בכלל והשירה בפרט היו שניים מעמודי התווך הבלתי מעורערים שלהן. ציוריו של טוומבלי, המתאפיינים בטפטופי צבע שהונחו בתנועות נמרצות ולוו בשרבוטים ובמלל בלתי ניתן לפענוח, היו בין הראשונים בעת הפוסט־מודרנית לכלול הבטים של מה שמכונה כתיבה אסמית (כתיבה משוללת הקשר סמנטי).

טוומבלי עצמו, ששאב את השראתו משירה קלאסית ונטה לעבוד בסדרות בעלות תמות ברורות שכמו הוכתבו על ידי מקצב פנימי שהנחה את מחוות ידיו, מיעט במילים וסירב לדבר על עבודתו. אחד האמנים האמריקאיים המפורסמים ביותר במאה ה־20, טוומבלי ברח במשך כל ימי חייו מעיניהם הסקרניות ומשאלותיהם החודרניות של גופי התקשורת והעיתונאים שצבאו לפתחו וביקשו לפענח את עלילות חייו. 

ביטוי רגשי לעולם רוחני סוער או ״קשקושים של ילדים״

הקאנון האמנותי הגדיר את טוומבלי זה מכבר בתור צלע מהותית בשילוש הקדוש של תנופת היצירה בין תנועת האקספרסיוניזם האבסטרקטי לבין אמנות הפופ (שתי הצלעות האחרות הן רוברט ראושנברג וג׳ספר ג׳ונס). אך נדמה ששוחרי ואספני האמנות שנהו אחר הקסם הטמון בקנבסים העצומים, רוויי החריטות והסימבולים של טוומבלי, קיוו יותר מכל להבין מיהי הדמות האבסטרקטית מאחורי הציורים האבסטרקטיים.

האם הוא אמן אמריקאי נאמן למולדת או שמא מהגר שמצא חוף מבטחים באיטליה? האם הוא איש משפחה ואב לבן, או גבר הומוסקסואל המנהל מערכות יחסים מוצנעות ודיסקרטיות עם גברים אחרים? האם הוא צייר או פסל? האם עבודתו היא ביטוי רגשי לעולם רוחני סוער או ״קשקושים של ילדים״, כפי שטענו המבקרים ששחטו את תערוכת היחיד שלו בגלריה ליאו קסטלי בניו־יורק (1963), שבה הציג את הסדרה Nine Discourses on Commodus שנוצרה בתגובה להתנקשות בנשיא האמריקאי ג׳ון קנדי? 

מי שמקווה למצוא מענה לשאלות אסתטיות ורעיוניות שמזמנות יצירותיו של טוומבלי באמצעות צפייה בסרט הביוגרפי אודותיו שיצא לאקרנים ב־2019, ״סיי היקר״, עלול להתאכזב. היצירה הקולנועית, שמוקרנת כחלק מפסטיבל אפוס לסרטי אמנות ותרבות, לא מציעה תובנות מעמיקות בנוגע לגוף עבודתו של טוומבלי, עיסוקו בנושאים מיתיים ובשירה או בחירותיו הסגנוניות יוצאות הדופן.

סיי היקר

על אף שמרואיינים בסרט שלל אוצרים (וקומץ אמנים) שהציגו את עבודותיו של טוומבלי, ושפעלו לצידו טרם מת האייקון האמנותי בהיותו בן 83, לאיש מהם לא מוקדשות יותר מכמה דקות מסך שבמהלכן הם נוטים להציע פרשנויות מתפייטות ליצירתו של טוומבלי. במידה רבה, הסרט ״סיי היקר״ גם לא מספק תובנות חדשות בנוגע לחייו האישיים של טוומבלי, למעט עדויות נרחבות מפי מקורבים ובנו, אלסנדרו, שמשחזרים כמה מהאנקדוטות הנודעות שהתרחשו בחייו של האמן הפורה. 

נדמה שהבמאי והתסריטאי, הקולנוען האיטלקי אנדראה בטינטי, לא התיימר להציע תגליות רכילותיות עסיסיות או נרטיב חדשני בנוגע לעבודתו של טוומבלי. ניסיונות כאלה כבר נעשו בעבר, והם נחלו כישלון. אחד מהם הוא הספר הביוגרפי Chalk: The Art and Erasure of Cy Twombly, שכתב הסופר האמריקאי ג׳ושוע ריבקין.

ריבקין, שפירסם את ספרו שנה לפני שראה אור סרטו של בטינטי, העלה חרס בידו כשניסה לראיין את מעגל החברים והקרובים של טוומבלי כדי לאסוף עדויות חדשות לגביו. חרושת השמועות בעולם התרבות גרסה כי מי שמנע מריבקין לקיים תחקיר מקיף הוא האיש שמנהל את עזבונו של טוומבלי ומחזיק בזכויות רבות בכל הנוגע לאופן שבו יצירותיו משתמרות ומוצגות.

הלה הוא ניקולה דל רוסיו, נשיאה הרשמי של קרן סיי טוומבלי, עוזרו ויד ימינו של האמן במשך עשורים. אבל בראש ובראשונה, על אף שהוא נמנע מלהצהיר זאת מפורשות בסרט, דל רוסיו היה בן זוגו הלא כל־כך סודי של טוומבלי מאז שהשניים נפגשו, מעט אחרי שטוומבלי נישא אל אשתו ואם בנו טטיאנה פרנצטי.

בציבור הוא הוגדר כאסיסטנט של טוומבלי, מי שסייע לשנע אותו מארצות הברית אל איטליה ובחזרה (טוומבלי נדד תכופות בין אמריקה לאירופה עד סוף חייו), אירגן עבורו את הסטודיו ורכש כלי עבודה. אך מאחורי הקלעים, כך עולה מצפייה ב״סיי היקר״, הוא היה איש סודו וחברו הטוב ביותר של האמן המבוקש והשנוי במחלוקת. 

האיש שרצה לראות את הכל 

על אף שסרטו של בטינטי מוגדר כ״מחווה לאמן הגדול סיי טוומבלי״, כוכבו הבלתי־רשמי הוא דל רוסיו, הפרוטגוניסט שמקריין סיפורים וזיכרונות שהוא דולה מחיים ארוכים ומלאי תהפוכות לצד טוומבלי. מצלמתו של בטינטי פוגשת את דל רוסיו בפריימים הראשונים של ״סיי היקר״ כשהוא משוטט סביב ביתו בעיירה גאטה במרכז איטליה.

על רקע נופים עוצרי נשימה של ים כחול וצמחייה ירקרקה שמקיפה את המקום שבו דל רוסיו עומל על שימור ארכיון הרשמי של טוומבלי, הוא מסביר שטוומבלי היה איש שהווייתו הוגדרה על ידי חוש ראייה מחודד. כשהיה על ערש דווי, דל רוסיו נזכר, טוומבלי ביקש שהאפר שלו יוצב בתוך הבניין בו שוכן הארכיון מול הבית הישן שבו גר ״כדי שיוכל לראות את הבית״.

בגאטה, דל רוסיו מספר, טוומבלי העביר ימים ארוכים על חוף הים. הוא שוטט על החול ואסף ממנו מציאות שעלו מתוך המים, שבהן השתמש כדי ליצור את פסליו. דבר לא חמק מ״עין הנץ שלו״, כפי שדל רוסיו מכנה אותה בצחוק נוסטלגי – בני אדם, אדריכלות עירונית, תנועת אור השמש והצללים שמוטלים על פני האספלט. כל מה שיכול היה לתפוס בעיניו הפך לרשמים, ואת הרשמים טוומבלי הפך לאמנות. 

בטינטי מתלווה אל דל רוסיו כשהוא נע ונד בין ביתו בגאטה לבין שלל תחנות משמעותיות בחייו של טוומבלי: העיר ניו יורק שבה הציג ועל ידיה נדחה בשלב בו הקריירה שלו סבלה ממשבר בשנות ה־60 וה־70 המוקדמות; העיר רומא שאליה היגר, ובה רכש בית וממנה קיבל חיבוק אוהד מהרגע שבו העתיק את חייו אל איטליה ב־1957; העיר פריז, שבה טוומבלי נבחר לעטר את תקרת מוזיאון הלובר שנה לפני מותו בציור מרהיב של שמיים כחולים ובה הוצגו מספר תערוכות משמעותיות של עבודתו, בהן הרטרוספקטיבה מ־2017 במרכז פומפידו; ולבסוף, העיר לקינסגטון בוירג׳יניה, שבה גדל ואליה חזר בשנה האחרונה לחייו. 

 

המצלמה של בטינטי עוקבת אחר דל רוסיו בין שלל המוקדים הגיאוגרפיים שביניהם ניתר טוומבלי בנדודיו, ועל אף שהיא מתמקדת בכמה מיצירותיו החשובות של האמן (כמו בסצינת הפותחת את הסרט, שבה דל רוסיו והאוצר ג׳ונאס סטרובזה משוחחים במרכז פומפידו על העבודה המונומנטלית Fifty Days at Iliam), הללו במפתיע הן לא הפנינים האמיתיות של הסרט.

צילום פנורמי איטי, מתפרש, של פיאצה נבונה לעת שקיעה, או תיעוד של דל רוסיו העייף החוצה את רחוב לאפאייט ההומה בניו יורק, הם התוצרים החזותיים המבריקים ש״סיי היקר״ מספק לצופיו. לא רק משום שאלו תמונות נוף יפהפיות ללא עוררין, אלא משום שהן ממסגרות את התהליך שבטינטי מעביר את דל רוסיו דרך הסרט – מסע אחורה בזמן בין שלל האתרים, הבתים, המוזיאונים ובתי הקפה שבהם הוא צפה באהובו יוצר, חולם וחי. 

דל רוסיו שב ומדגיש שטוומבלי ניחן בסקרנות שלא ידעה את סיפוקה. הוא לא הפסיק לשאול את קרוביו שאלות אישיות על חייהם הפרטיים, נבר ללא הרף בספרים וטייל ברחבי העולם כדי להרחיב את ידיעותיו. ״הוא ראה הכל״, דל רוסיו מחדד בעודו עובר על פני בית הקפה בפיאצה נבונה שאותו השניים נהגו לפקוד כשטוומבלי לקח הפסקה מעבודת הסטודיו. ״הסקרנות הזו! כאילו הוא רצה להציץ דרך חור המנעול של החיים״.

אותה סקרנות היתרגמה לכדי גוף עבודות שעסקו, בדרכים עקיפות וישירות, באופן שבו פועל הזיכרון: דרך התגבשותה של שפה, שמקטעים ממנה רשם טוומבלי על גבי הקנבס, ובאמצעות פירוק והרכבה של מיתוסים היסטוריים, גיאוגרפיים וספרותיים (אקט שניכר בשלל יצירות של טוומבלי, וביניהן מחזור הציורים מ־1962 שעסק בהולדת ונוס ובלדה והברבור, או בציור מ־1975 הנקרא Apollo and the Artist). 

birds

דל רוסיו הוא לא היחיד שמצביע על כושר הראייה של טוומבלי כחיוני להבנת אישיותו. האספן והגלריסט לארי גגוזיאן, שייצג את טוומבלי, מפציע אף הוא בסרט בהופעת אורח קצרה. גגוזיאן בחר לשתף חוויה שנחקקה בזיכרונו, במהלכה ביקר את טוומבלי בסטודיו לקראת תערוכה. 

אחרי שגגוזיאן כבר אסף את העבודות לתצוגה, הוא משתף, טוומבלי צלצל אליו וביקש להמשיך לעבוד על אחת מהן. ״אני עדיין רואה אותה בראש, זה מה שהוא אמר לי. הוא לא היה מוכן להרפות״, גגוזיאן מספר לדל רוסיו בחיבה. 

עדות אחרת, נוגה אף היא, מגיעה מטעם רנצו פיאנו, האדריכל שעיצב את גלריית סיי טוומבלי באוסף מניל שביוסטון, טקסס, המאכלסת עבודות יקרות ערך של טוומבלי. ״הוא היה יושב ומסתכל על הים, מסתכל על משחק האור שנע על פני המים. הים הוא כאילו אותו דבר תמיד, אבל הוא לא. הוא משתנה כל הזמן״. פיאנו אף שיחזר סיפור סנסציוני, כזה שכבר נכתב אודותיו כעל אגדה מיתית, המסמלת את הקסם שהילכו עבודותיו של טוומבלי על צופיהן.

״יום אחד, השומר כאן סיפר לי שנכנסה אישה צעירה לבניין בזמן שהוא היה ריק מאדם. היא הייתה כאן לבד, ונכנסה לחלל התצוגה הגדול. פתאום, השומר שמע רחש שהגיע מהרצפה. הוא נכנס וראה אותה רוקדת לבדה, בעירום מלא. אני חושב שזה משהו שהיה משמח את סיי מאוד, כי הוא רצה ליצור מקום שיגרום לאנשים ללכת לאיבוד בתוך הראש שלהם״. 

תמונת דיוקן אמביוולנטית 

על אף שרוב המרואיינים מרעיפים אין ספור שבחים על טוומבלי, האזנה קשובה לראיונות עימם בונה תמונה מורכבת יותר של האישיות השסועה שיצרה אמנות בלתי נשכחת. אחד מהם הוא בנו של טוומבלי, הצייר אלסנדרו טוומבלי שחי ופועל כיום ברומא. אלסנדרו, שנמצא בשנות ה־60 לחייו, בוחר לקרוא לאביו בשמו כשהוא מדבר עליו בנימה אוהדת אך מרוחקת.

״כשהוא היה נכנס לתוך הראש שלו כדי להתרכז בעבודה באופן מנטלי, הוא היה בלתי חדיר״, טוומבלי הבן מהרהר. ״אני ואמא שלי היינו מאוד מודעים לכך שצריך לעזוב אותו לנפשו. ההתנהגות של אבי הייתה יכולה לגרום למישהו אחר להתעצבן, ואני יכולתי לבחור לכעוס עליו כנער. אבל אני הבנתי מגיל מאוד צעיר שאני בסך הכל עד לסיפור מאוד מיוחד״. 

על רקע תצלומים בשחור־לבן של טוומבלי הצעיר, שזה עתה היגר לאיטליה, נשמע קולם של אמנים שקיבלו לשורותיהם את היוצר האמריקאי. הם מספרים על איש שיחה מרתק שחשו הערצה גדולה לעבודתו אך לא הצליחו להכיר לעומק אי פעם, כזה ששמר על בדידותו בקנאות ויכול היה לעזוב את החדר בעיצומה של שיחה.

אחת מהם, האמנית ג׳וזטה פיורוני, מבהירה שטוומבלי לעולם לא למד איטלקית כשורה על אף שהתגורר באיטליה עשרות שנים. גם העניין שלו ברומא, בה חי, פעל והציג, אף פעם לא נבע מתוך התמסרות לעיר עצמה, היא קובעת. ״הוא לא באמת התעניין בהיסטוריה של העיר או באדריכלות שלה, אלא רק באיך הם שיקפו את מצבו. הוא היה מעוניין רק בעצמו, ברגשות שלו, בזיכרונות שלו״.

אותה תחושה של אינטימיות עזה השזורה בריחוק ובחוסר אונים מהדהדת בדבריו של דל רוסיו, שמספר כיצד נעתר תמיד לכל בקשותיו של טוומבלי שהשתנו תדיר. לקראת שנותיו האחרונות טוומבלי עזב את איטליה ושב לארצות הברית. הוא רצה לעבור להתגורר בלקסינגטון שבה נולד.

״הוא בא לכאן כי הייתה לו נוסטלגיה לילדות״, מסביר דל רוסיו. ״הוא צחק על עצמו ואמר לי: ׳אני פיל זקן, ופילים זקנים הולכים למות היכן שנולדו׳״. מספר שבועות אחר כך, נתקף בשעמום וצלצל לדל רוסיו. ״הוא אמר לי בטלפון: ניקולה, אני לא יכול יותר. זהו, תוציא אותי מכאן״.

החיים לצד טוומבלי היו מלאים בחוסר שקט בלתי פוסק, דל רוסיו מודה בערגה בעודו יושב לשולחן בבית הארכיון המוקדש לצייר. המעברים התכופים ממקום למקום, החרדה שפקדה את טוומבלי בכל פעם שהתחיל לעבוד על יצירה חדשה, מצבי הרוח הירודים שלוו בהומור ובנדיבות אין־קץ כפי שהוא מתאר אותם נשמעים כמו רכבת הרים רגשית, כזו שעלה עליה מרצון וכעת הוא לא מסוגל להרפות ממנה על אף שהנסיעה הסתיימה זה מכבר.

במונולוג שחותם את הטיול החזותי שאליו יצא בתחילת הסרט, דל רוסיו מודה: ״הייתי מאוד מסור לסיפור של האמן הזה. לפעמים אני חושב שזה היה מוטב אילו אף פעם לא הכרתי את סיי טוומבלי. אבל אני אומר את זה באופן אירוני. הרי מה עוד אני כבר יכול לעשות?״

המילים הללו משקפות את מהותו של הסרט. ״סיי היקר״ אינו ביוגרפיה ויזואלית של אמן נודע, או יצירה קולנועית המתיימרת לנתח את המשמעות הנסתרת של יצירותיו, על אף שהיא מציגה את עצמה ככזו על ידי שימוש בתועפות של חומרי ארכיון וגיוסם של מרואיינים ידועים מעולם האמנות. בליבו הפועם, זהו סרט על מערכת יחסים בלתי מאוזנת בין אמן מוכשר וקפריזי לבין בן זוגו שהעניק לו את מיטב שנותיו.

באורח זה, ״סיי היקר״ מציע מבט בלתי שגרתי ומפוכח על רומן חובק־עולם, נוצץ באותה מידה שהוא בנאלי. ועם זאת, גם מי שלא נמנים על חסידיו של טוומבלי עשויים להתרגש לנוכח זיכרונותיו של אדם שבערוב ימיו ממשיך להאמין באהבה ששינתה את חייו. 


סיי היקר | Cy Dear
92 דק׳, איטליה, ארה״ב, צרפת
בימוי ותסריט: אנדראה בטינטי
הפקה: מישל בונג׳ורנו
צילום: פייר־לואיג׳י לאפי

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden