כל מה שחשוב ויפה
טייק 1: הציורים של סול לוויט
מראה הצבה מתוך תערוכת מחווה לסול לוויט. צילומים: התחיה

התחיה: אורָן הופמן רוצה שתחשבו אמנות שוב, מחדש 

ב״התחיה״, החלל העצמאי שפתח זה עתה, אורן הופמן מבקש להציע לקהל הישראלי הצצה אל עולם שאינו רק חזותי אלא גם תוכני. יריית הפתיחה היא תערוכת מחווה לאייקון סול לוויט, שצפויה להתלוות למהלכים קולקטיביים עם אמנים אחרים

למרות הקורונה, ואולי בגללה, השנה האחרונה עוררה השראה בקרב יוצרים מקומיים לפתח מקומות אלטרנטיביים עבור תצוגת אמנות. ביניהם אפשר למנות את לילך פנינה ליבנה, מוסד יפואי חדש ללימודי מחול שמהווה את הגלריה הראשונה בישראל לתערוכות פרפורמנס ארוכות־משך; חלל בסטודיו, חלל תצוגה עצמאי ללא מטרות רווח הממוקם בסטודיו של האמן יובל שאול ברחוב הרצל ומציג תערוכות קצרות־מועד של אמנים בתחילת דרכם; והאופנובנק, חלל פרויקטים ביוזמתם של האמנים יואב וינפלד ועומר שיזף המארחים אמנים לתערוכות בסטודיו שלהם הממוקם במתחם הסטודיו בנק ברחוב מאפו. 

אל השלל הזה מצטרף כעת התחיה, חלל אמנות חדש וניסיוני באופיו, הממוקם ברחוב התחיה בדרום העיר בסמוך לאצטדיון בלומפילד. ספון בין מספר סטודיות של אמנים מקומיים במבנה תעשייתי, הוא מכונה גלריית התחיה, או בשמו המלא: ״מרחב לאמנות וחשיבה ביקורתית״. מי שעומד מאחורי היוזמה העצמאית שאינה למטרות רווח הוא האמן הישראלי־הולנדי אורָן הופמן, יוצר רב־תחומי העוסק בצילום, פיסול ומיצב שפועל על קו תל־אביב-אמסטרדם. 

יריית הפתיחה של המוסד החדש עוררה התרגשות בקרב הקהל התל אביבי כשנודע כי מדובר בתערוכה שבה יוצגו שבעה ציורי קיר של האמן האמריקאי סול לוויט, מי שייצג עבור רבים עד למותו ב־2007 את פניה הרדיקליות המושכות ביותר של האמנות הקונספטואלית. הבאז נוצר כמו מעצמו: עבודותיו של לוויט, יצירות מתודיות ומתוכננות בפרוטרוט שעבורן השאיר הוראות הכנה מדויקות, הוצגו לאחרונה בלבנט אי־אז בשנות ה־70, בתערוכה שנערכה במוזיאון ישראל.

קשה היה לדמיין כיצד ישעתק הופמן את אותן יצירות, עשויות קווים־קווים בשלל גוני הקשת במבנים סדורים, אל סטודיו קטנטן במזרח התיכון, כשבדרך כלל הן מעטרות קירות עצומים במוסדות כמו מוזיאון הוויטני בניו־יורק או MASS MoCA, המוזיאון לאמנות עכשווית במסצ׳וסטס. 

בשיחה עימו שנערכה מספר ימים אחרי שחנך את המקום החדש, מסביר הופמן כיצד אזר אומץ להיתלות באילן כה גבוה בבואו להציג תערוכה חדשה, חושף את העקרונות המנחים אותו בחלל החדש ומספר איך אפשר למצוא חופש בעבודה על יצירה שכלליה מוכתבים מראש. 

ואן גוך בשחור־לבן

על אף שההזמנה לפתיחת התערוכה נוסחה בגוף ראשון רבים, מאחורי הופמן לא עומדת מכונה משומנת של מפיקים ואוצרים. מדובר במופע של איש אחד, שמקווה שיהיו מאזינים ושותפים שירצו לבצע עימו את הרעיונות הגדולים שעליהם הם חולמים. ״כרגע אני עושה את הכל לבד, לצערי״, הוא מסביר כשאני מתפלאת לפגוש אותו בגפו בגלריה. ״ניסיתי בשלבים מוקדמים יותר להכניס שותפים לדבר הזה, אבל פגשתי הרבה חששות. אני מבין את זה. קודם כל רוצים לראות שמשהו מצליח, ואז מוכנים לקחת חלק״. 

הזרע נשתל, אומר הופמן, במהלך טלטלות השנה החולפת. רק באפריל האחרון, חודש לפני מועד הפתיחה, קיבל אור ירוק והבין שהוא יוצא לדרך. עם זאת, ״הרעיון לא נפל עלי פתאום. השנה האחרונה הייתה נורא מורכבת, עם פרויקטים שנדחו ובסוף לא יקרו יותר לעולם. איבדתי דירה, הייתה סוג של קריסה. כל מה שנשאר לי זה הסטודיו שלי, שנמצא פה במתחם כבר שבע שנים. הלב פעם, אבל לא קיבלתי פעימות בחזרה. אז ברחתי קצת מתל אביב למשפחה בקיבוץ, ושם עבדתי וחשבתי מלא״. 

אורן הופמן

אורן הופמן. צילום: טדי כהן

הופמן פנה אל קרן ההשקעות ריאליטי, שבבעלותה החלל, וביקש מהם לתת לו להמיר סטודיו לא מושכר למקום שנועד לתצוגת אמנות. בתחילה חשב שיציג עבודות אמנות שהוא עצמו יצר. ״כל הגלריות היו סגורות, לא היה כל כך ברור מה המוזיאונים עושים, וחשבתי שיש לי כבר דברים להראות. ככה זה התחיל: רציתי לעשות משהו.

״זה לקח חצי שנה של בירורים, וכשהבנתי שזה מתאפשר החלטתי לשים את העבודות שלי בצד ולא להציג דווקא אותן. ההשג שלי, של קבלת מקום ותמיכה כלכלית, מאפשר לי לחלוק את זה עם אנשים אחרים ולתת לפרויקטים לקרות. תכננתי לוח תערוכות חצי שנה קדימה, וכרגע אני צריך להבין אם אוכל לפעול כאן במשך חודש, חצי שנה או שנה, כי מצב השכירות לא ברור. כך או כך התחיה תקרה, אבל אולי לא ברחוב התחיה״. 

הופמן מקווה להעמיד סדרה של תערוכות בזק שיעמדו במשך שבועיים כל פעם, ואליהן יתלוו אירועים ושיחים. ״אני קורא לתערוכות טייקים, כך שהתערוכה הראשונה נקראה Take 01: Sol LeWitt Wall Drawings. טייק שתיים יקרה. או לא. אנחנו מאוד דינמיים״, הוא מוסיף בצחוק. 

בגלל שכל תערוכה היא רק שבועיים, זה בדיוק החלל שבו אפשר לחשוב אמנות – לא מחדש, אלא שוב. חלל שהוא מקום לדיון. זה משהו שאני חושב שנעלם קצת

התחיה, בעיני רוחו, הוא ״מקום של רעיונות. אני עובד כבר שנים על האמנות שלי, יש לי רעיונות לפרויקטים ארוכי טווח שאני מפתח והייתי רוצה להציג במוזיאון או בגלריה. אבל מהצד, יש לי עוד רעיונות שבא לי לעשות ואני אף פעם לא עושה, כי תמיד העבודה שלי נראית לי יותר חשובה. זה המקום עבורם״. 

כשאני מבקשת להבין איזה סוג של רעיונות ירצה להתנסות עימם בחלל, הופמן יורה: ״לדוגמה, היה לי רעיון לעשות תערוכה של ואן גוך בשחור־לבן. מה זה אומר לעשות ואן גוך בשחור־לבן? בגלל שכל תערוכה היא רק שבועיים, זה בדיוק החלל שבו אפשר לבדוק דברים כאלה. או נגיד לקחת כמה צוותים שיעשו את אותה העבודה של סול לוויט במקביל. המקום הזה הוא מעין מעבדה שמעודדת מחשבה ביקורתית. המחשבה הזו מאפשרת לחשוב אמנות – לא מחדש, אלא שוב. חלל שהוא מקום לדיון. זה משהו שאני חושב שנעלם קצת״. 

לחשוב מחוץ לקופסה 

בראש ובראשונה, הופמן מקווה שהתערוכות שיוצגו בתחיה והדיונים שיתרחשו בהן יזמנו פעילות ביקורתית, כזו ששורשיה נטועים בהגות הקנטיאנית: נגד הקונבציות השגורות בעולם האמנות, נגד ערכים אסתטיים שרווחים בכל העולם, נגד החינוך שמסליל אמנים וכותבים לחוות ולצרוך אמנות בצירים קבועים.

״יש כאן מקום, אני המארח ואנשים באים לבקר. כשאני פותח את הדלתות, אני מזמין אותם לבקר באופן ליטרלי. לא רק ביקור בחלל, אלא גם להעביר ביקורת. ואז מה שאתה תולה על הקירות ומה שאתה עושה אמור לתת להם את האפשרות הזאת. אנשים כבר לא יודעים מה זה ביקורת, וכל מושג הביקורת הוא מאוד בעייתי בארץ״, הוא מצהיר. ״כדי לעשות ביקורת אמיתית, אתה צריך לקחת חלק לפני שאתה מתבטא. אני לא נגד דברים, אבל אני חושב שאפשר לעשות אותם אחרת״. 

הופמן מצר על כך שהאפשרות שהוא מעלה לא התקבלה בברכה כשפנה לאמנים מקומיים, שאת שמותיהם הוא מעדיף לא למנות. ״כשדיברתי עם כמה אמנים ושאלתי אותם הם רוצים לחשוב לעשות משהו כאן, מהר מאוד הם הציעו לי את העבודה שלהם שהם לא הצליחו להגיש לפרס או להציג במקום אחר. אני מאוד אשמח לעשות גם את זה, אבל זו לא האג׳נדה כאן. או לדוגמה, חלק מהאמנים שאלו אותי: ׳תגיד, איך התאורה במקום?׳ ואני אומר – עזבו את התאורה. אפשר לכבות את האור ולתת לכם פנסים. אפשר לעשות אלף ואחד דברים, והתאורה היא לא הדבר הכי חשוב״. 

כשהוא מהרהר על חלומות לעתיד, הופמן מביע תקווה שאת אותו שיח ביקורתי יצליח להנחיל לאמנים צעירים ולסטודנטים לאמנות באמצעות האירועים שיכונן בחלל. ״המבקרים הכי קשוחים הם תלמידים לאמנות כי מחנכים אותם כך. זה בגלל המורים לאמנות שמלמדים אותם איך להיות אמנים, אבל חסרים להם כלים. הם יודעים להיות נוכחים בעולם האמנות, כי זה מה שהם למדו.

״אבל לעבוד עם החומר, לחשוב את החומר, לטעות? זה לא. יש לי כוונה לפנות לאמנים צעירים, לסטודנטים. הייתי לי מחשבה לפנות לראשי מחלקות לאמנות ולהזמין לכאן תלמידים שיפעלו בקבוצות קטנות ואז יעשו תערוכה. זה צריך להיות ניסיוני, צריך להחזיר את הפאן ולא חשיבה מסוג: ׳מה, אני אעשה מזה קריירה?׳״.

במהלך התואר, הסטודנטים האחרים היו אומרים לי: יאללה, יום חמישי, הולכים לראות תערוכות בגלריות. לא הבנתי את זה. למה ללכת לגלריות כדי לראות מהי האמנות הבאה? שיבואו אלינו לסטודיו

הופמן מבקש לזעזע את דרכי הצריכה והשיח על אמנות, ומספר שהפתיעו אותו מנהגים מקומיים שבהם נתקל כשהגיע לישראל בראשית שנות ה־2000 עבור לימודי תואר שני באמנות בבצלאל, שלהם קדם תואר ראשון שהשלים באקדמיית חריט ריטפלד. ״במהלך התואר, הסטודנטים האחרים היו אומרים לי: ׳יאללה, יום חמישי, הולכים לראות תערוכות בגלריות׳. לא הבנתי את זה. למה ללכת לגלריות כדי לראות מהי האמנות הבאה? שיבואו אלינו לסטודיו.

״פתיחות בגלריות מסחריות הן חלון ראווה, ואמנים צעירים שהולכים לראות את זה עושים לעצמם מעין סירוס. זו לא תלונה, תביני. אני פשוט חושב שאפשר לעשות דברים אחרת. לא חייבים להיכנס לתבנית אחת״. 

החופש של סול לוויט

ההחלטה להציג תערוכה של ציורי קיר של לוויט נבעה מתוך משיכה ארוכת שנים של הופמן אל גוף עבודותיו של לוויט, אחד היוצרים הפוסט־מודרניים שעבודותיהם הפכו לאבן דרך בשיח האמנותי החותר לפישוט הצורה, הצבע והקומפוזיציה. עיון ביצירות של הופמן עצמו מבהיר מדוע קרצה לו האפשרות להתנסות עם העולם הצורני המאתגר של לוויט. 

ב־2019 פרסם ספר אמן – Vasarely Material Archives – שבו הציג תצלומים שנוצרו בעקבות שהות במוזיאון Fondation Vasarely, מוזיאון שתיכנן ובנה האמן ויקטור וסרלי, מי שנחשב לאבי תנועת האמנות האופטית. במהלך תהליך העבודה ביקר ופעל בסטודיו של פול סזאן, שעליו הצביע בראיונות קודמים כעל מקור השראה משמעותי. גם בשיחתנו עולה שוב ושוב הטענה שיצירה הנובעת מהתכתבות עם מאסטרים לא פחות רלוונטית מיצירה הנעוצה בחומרים מקומיים או אוטוביוגרפיים. 

birds

הסקרנות בנוגע לאופי פעולתו של לוויט הציתה אצל הופמן את הרעיון לנסות ולבצע כמה מציורי הקיר שלו. הוא חבר בתערוכה זו אל האמניות אביגיל חמו, אירית חמו, אשלי מוזר, הגר ציגלר, עטרה כהן ופנינה רייכמן, ובעזרתן יצרו כמה מרישומי הקיר הנודעים של לוויט. 

כיצד הייתה החוויה להציע מחווה לאמן כה משמעותי? ״הייתה לנו כאן חוויה סול לוויטית״, הוא משיב בחיוך. ״זה אומר שצריך לעבוד לפי הנחיות, ללכת קצת לאיבוד ולחוש את החופש שנמצא שם. במקום לכתוב טקסט אוצרותי עבור התערוכה, הצעתי להבליט את הטקסט Doing Wall Drawings שלוויט כתב, ואליו אפשר להתייחס קצת כמו אל הצהרה.

״עוד טקסט מעניין שהוא כתב נקרא Sentences on Conceptual Art, שם הוא הבדיל בין קונספט לרעיון. ואותי זה מאוד מעניין, כי הרי הקונספט של המקום שאני רוצה להיות הוא מקום לרעיונות״. 

על אף שתהליך העבודה עצמו ארך רק שבועיים, הדרך הייתה רצופת אתגרים. ״קודם כל הסלקציה היא מאוד מורכבת, כי יש 1,300 ציורי קיר של לוויט״, הופמן אומר. ״נכנס גם הבט כלכלי, במובן של יכולת לבצע וכמה זה עולה. הייתי צריך לעשות ביטוחים לחלל, הייתה התנהלות מול הגלריה והעזבון של לוויט לצורך אישור התערוכה, וכמובן סוגיית הביצוע המורכב של הרישומים על ידי צוות המתנדבות הנאמן״. 

במבט לאחור, הופמן מרוצה מהתוצאה הסופית. ״אני חושב שהצלחנו בזמן מאוד קצר ובחלל כזה לייצר דברים די מונומנטליים. אבל זה לא היה הדבר החשוב. מה שלי היה חשוב זה להראות ולהציע רפרנס, להדגיש שיש דברים קיימים בעולם. לוויט השאיר אחריו הסברים ודיאגרמות, ואז יש את האינטרפרטציה של הרשמים, ה־draftsmen. זו לא אינטרפרטציה על מה כתוב, אלא על איך לבצע את זה. שם נמצא החופש, במחקר״. 

כמי שמגיעה מעולם התנועה, אני מתקשה להבין אם וכיצד אפשר למצוא הנאה בפעולות מכאניות של שרטוט קווים מוכתבים מראש. אמנים כמו המלחין האמריקאי האוונגרדי ג׳ון קייג׳, שבימי חייו פעל לוויט, התייחסו למונח הבסיסי של הפרטיטורה כאל שפה נזילה, כזו שיכולה לקבל ביטוי חזותי בעולם. בהשראתו, אמני מיצג מתנועת הפלוקסוס יצרו עבודות בעלות כוריאוגרפיה בסיסית או ציר התרחשותי שאליו שבו, אך התנועות שהוצגו לקהל השתנו באופן מתמד. 

אני תוהה בקול אם זה סוג החופש שהופמן מצא בעבודה עם הנחיות מובנות, כאלו שאליהן יש לשוב לאורך כל היצירה. ״תראי, החופש הוא לא ביצועי כמו שאת חושבת אותו אלא טכני־רעיוני. עבור לוויט, אין טעויות כי כל אחד עושה קו אחר.

״בהקשר הזה, אני חושב על החופש כמו שכתב עליו שפינוזה, שהוא חופש שקיים בתוך האתי, שמבוסס על איזה סוג של מסגרת המאפשרת לחשוב ומתוכה לפעול. אבל אם תנסי להסביר את זה למישהו שלא מכיר את שפינוזה הוא יגיד: ׳זה לא חופש כי יש פה מסגרת וחייבים לפעול בה׳. החופש כאן הוא פנימי״. 


Take 01: Sol LeWitt Drawings
התחיה, רחוב התחיה 14, כניסה ב׳, קומה 1, יחידה 109
נעילה: 15.5

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden