כל מה שחשוב ויפה
דן אורימיאן
דן אורימיאן. צילומי עבודות: הדפס אמנותי ירושלים

הריטריט של דן אורימיאן: בלי פחד; בלי קורקטיות

ב״ריטריט״, ספר אמן ותערוכה בסדנאות האמנים בתל אביב, דן אורימיאן מציג פרשנות רישומית לדיבור הפנימי של האמן עם עצמו בסטודיו; ״של כל מה שקורה לאדם בכלל, לבד, בחדר אחד, עם המחשבות שלו״

יובל: בוקר טוב דן, מה שלומך בימים אלו של תחילת הקיץ?

דן: ממש מרגיש כמו תחילת ראיון! בסדר סך הכל. הרבה מחשבות. הרבה דברים קורים. נסער מהרבה דברים וגם נופל לעייפות גדולה לפעמים

יובל: כמתבונן מהצד נראה לי שאתה עושה המון דברים. רציתי להגיד אולי יותר מדי דברים? אבל אז חשבתי רגע ואמרתי לעצמי שגם אני עושה יותר מדי דברים אז זה לא בהכרח דבר נחמד להגיד למישהו אחר…

דן: חחח. כן… מבין. יש לי תמיד פנטזיות על התמקדות בדבר אחד למשך זמן ארוך. פעם זה אולי היה אפשרי יותר… כשהיינו צעירים. עכשיו זה מרגיש יותר כמו ג׳אגלינג עם הרבה כדורים. לפעמים דברים נופלים ויש תיסכול שמאבדים הרבה בדרך הזו. אבל יש גם התלהבות של עשייה ואני רוצה לקוות שהקצוות מתחברים בסופו של דבר והכל זה חלקים שלי שצריכים לבוא לידי ביטוי. גם אצלך אני בטוח

יובל: כן. ובוא נדבר על ריטריט (לא זה שאנחנו צריכים, החופש המיוחל), ספר אמן ותערוכה בחדר הפרויקטים בסדנאות האמנים בתל אביב. מה הוא כולל הריטריט הזה?

דן: ריטריט זו הכותרת שנתתי לפרויקט של רישומים שלי שהתחלתי ב־2012 כצעד ראשון. מאז הוא קיבל תאוצה בפולסים לאורך השנים ועכשיו הוא הגיע לקו הגמר עם תערוכות שבהן אני מציג מתוך מאות הרישומים שהצטברו, וגם משיק את ספר האמן (תחת אותה כותרת) שמאגד בתוכו 124 מאותם רישומים; ספר שיצא לאור בתמיכת מענק מועצת הפיס לתרבות ואמנות. ממש לפני חודש יצא חם מהתנור.

אפרופו הדיבור על התמקדות במשהו אחד לאורך זמן, זו דווקא דוגמה לדבר שהצלחתי להחזיק באופן המשכי וקונסיסטנטי לאורך תקופה. בדרך קרו המון דברים, מהרישומים הראשונים ועד היום: ילדים נולדו קודם כל, נכנסתי לתפקיד של מנהל אמנותי ואוצר הגלריה בקוביה בירושלים, אצרתי תערוכות ועוד ועוד. אבל הדבר הזה הלך איתי לאורך הדרך, המתין לי בסטודיו לגיחות קצרות

יובל: למה הכותרת ריטריט? גם בכלל ומה היה אז ב־2012?

ריטריט

ריטריט

חרדה

חרדה

דן: הכותרת ריטריט הגיעה עם הרישום הראשון בסדרה. ב־2012 עוד הייתי צייר במלוא מובן המילה. היו לי כמה ימי סטודיו מרוכזים ולימדתי בשאר השבוע. נדמה לי שפחות או יותר אז עברתי מהסטודיו בסדנאות האמנים בתלפיות (אחרי שבע שנים ״שמנות״) לסטודיו עצמאי במושב עמינדב, בואך ירושלים – עין כרם, סטודיו שממוקם במה שהיה פעם לול, על קצה ההר. מקום מטריף עם נוף אינסופי ושקט. כפר.

המעבר הזה מהעיר לסטודיו בעמינדב הביא איתו הרהורים רבים. זה היה, ועדיין, כמו לסוע כל פעם לקצה העולם שמאלה. חשבתי אולי שפתאום אצייר נופים וכאלה, אבל  מצאתי את עצמי דווקא מסתגר בסטודיו ומהרהר, וקורא, ומתבונן. בוהה…

בתוך כל זה חיפשתי גם חיבור לאיזה דופק, אחרי שנים רבות שלא נסעתי לחו״ל לראות תערוכות באינטנסיביות, מצאתי שאני יכול דרך היו־טיוב לטייל עם כל מיני אנשים בתערוכות, לראות הרבה חומרים, לשמוע ראיונות עם אמנים ומוסיקאים וסופרים. ראיונות כאלה תמיד ריתקו אותי. חיפשתי הזדהות בתוך הבדידות של הסטודיו המנותק. דיאלוג כזה

יובל: נייס

התחלתי להקשיב להקלטות של הפסנתרן גלן גולד, ובין השאר נתקלתי בסרטון של חצי שעה עליו, שמתאר אותו פורש למה שקוראים לו בסרטון ״הריטריט״ שלו, סביבה כפרית בקנדה, שבה הוא מנגן לעצמו, מתאמן ונח

דן: ואז בין השאר התחלתי להקשיב להקלטות של הפסנתרן גלן גולד. פסנתרן דגול ושנוי במחלוקת, טיפוס אקצנטרי, שמצד אחד התקשה מאוד בהופעות מול קהל, היו לו טקסים מאד מוזרים שכללו כסא הופעות מיוחד ונמוך ורעוע שאביו בנה לו (אם אני לא טועה) שסחב איתו לכל העולם, גם להופעה בישראל.

ובין השאר נתקלתי בסרטון של חצי שעה עליו, שמתאר אותו פורש למה שקוראים לו בסרטון ״הריטריט״ שלו, סביבה כפרית בקנדה, שבה הוא מנגן לעצמו, מתאמן ונח

בסרטון המוזר הזה, בשחור לבן, רואים את השכנים של גולד שתמהים על השכן המוזר, רואים אותו מפזם לעצמו, וגם מראיינים אותו כשהוא מספר כמה הוא זקוק למפלט הזה. כמה הוא לא מסוגל כבר להופיע מול קהל. כמה הוא מתעב את ההופעות החיות. ומצד שני הוא כולו דמות מרתקת, דובר אדיר, איש שיחה. כולו שקוע עד צוואר בנגינה, בבאך וכו׳

יובל: אני גם רוצה ריטריט בכפר בקנדה!

דן: סליחה שהתעלמתי מהצורך שלך! פשוט גם אני צללתי…

היא

היא

אתה

אתה

הדוק

הדוק

דן: בקיצור, הרישום הראשון הוא רישום של בית הכפר הזה של גולד. הריטריט שלו. מין וריאציה חופשית על מה שהיה בסרטון הזה, ומשם התחלתי לצלול אל החוויות של הריטריט האישי שלי… בעמינדב

יובל: הייתה לך איזו חוקיות: מתי אתה רושם? פורמט? גודל? נייר? צבע?

דן: כן. לא התכוונתי לזה מראש, אבל איכשהו בתוך העבודה הבנתי דרך ניסוי וטעייה שמאוד נוח לי לעבוד על מה שנקרא נייר עיתון (מסוג ספציפי, מעט איכותי וסופג יותר מהרגיל) בגודל חצי גיליון; שהוא מוציא ממני משהו נכון מבחינת אנרגיה ויכולת כיסוי מהירה, כי הנייר לא סובל הרבה נגיעות ורטיבות. נגעת נסעת. בדומה לנייר משי יפני, רק בגרסה ישראלית… זולה, הכי פושטית.

הבנתי די מהר שיש משהו חזק באוטומטיות, בגודל הקבוע, בלהריץ דף אחרי דף, אסוציאציה אחרי אסוציאציה. לתת לזה לצאת בלי לחשוב הרבה. יש לי נטייה לחשוב הרבה ולהיות מודע וזהיר

הבנתי די מהר שיש משהו חזק באוטומטיות, בגודל הקבוע, בלהריץ דף אחרי דף, אסוציאציה אחרי אסוציאציה. לתת לזה לצאת בלי לחשוב הרבה. יש לי נטייה לחשוב הרבה ולהיות מודע וזהיר. הדיו האינטנסיבית והנייר והגודל והזמן הקצר שעמד לרשותי בסטודיו, הכל הובילו לעבודה כזו שמייצרת המון רישומים בסשן. ואז מגיע תהליך של התבוננות על הרישומים וסינון. אחד מתוך 30 או 40 רישומים בסוף נבחר…

גם הדיו זה לא כזה פשוט. יש מיליון סוגים. מצאתי שדווקא בקבוקון פלסטיק זול ששמרתי איתי עוד מחנות בצ׳יינה טאון בניו יורק (הייתי שם ב־2003 בחילופי סטודנטים מבצלאל) היה הכי אפקטיבי. כל מה שניסיתי לקנות כאן בארץ אחרי שהבקבוקון נגמר, לא עבד באותו אופן. אז ממש רגע לפני הסגר קורונה הראשון הזמנתי ערימה של כאלה באמזון. הבנתי שאני צריך דיו סומי יפני שחור

יובל: קטעים

דן: כן. ואחרי הרבה שחור, בא גם צורך קצת לפתוח ונכנסה סדרה כחולה אחת, בקובאלט כזה, ואז סדרה כחולה אחרת, בכחול פרוסי כזה. הכל דיו. אבל לשאלתך, ללא ספק המסגרת האחידה וההגבלה לפורמט אחד ודיו, עשו כאן הרבה עבודה, אפשרו לי להתמקד בשטיפת הדימויים עצמה. להיות פנוי לזה לגמרי

יובל: אתה יודע, זה די מפתיע אותי שזה חצי גיליון. איכשהו במסך המחשב עובר מהם משהו יותר אינטימי בגודל

דן: נכון, צודק. אמרו לי את זה. יש משהו ברישומים שהוא באמת מין יומן אישי כזה, יומיומי, אינטימי מאד. זה עובר יפה בספר. אבל הרישומים עצמם – כל רישום היה חייב לבוא בפרץ של אנרגיה ומיקוד. אלה לא רישומים קטנים של סקצ׳בוק

מה שקורה לאדם לבד, בחדר אחד, עם המחשבות שלו

יובל: אז מה קרה עכשיו שהחלטת להוציא ספר?

דן: אז ככה. לפני שנתיים בערך נתקלתי בקול הקורא של מפעל הפיס לספרי אמן, ממש שבועיים לפני הדדליין להגשות. עד אז הרישומים היו למגירה. לא הצגתי אותם אף פעם (למעט בתערוכה קבוצתית קטנה בגלריה שי אריה הנחמדה שהיתה ונסגרה בזמנו בתלאביב), ובטח שלא פינטזתי על ספר.

כשקראתי את דרישות הקול הקורא זה הרגיש נכון, שזה בדיוק פרויקט מתאים לספר אמן. פניתי למעצב הגרפי יואב פרי, שכבר הכרתי מעבודה משותפת בקוביה על פרויקטים, הראיתי לו את העבודות ושאלתי אותו אם הוא חושב שאפשר להגיש את זה כספר. כאן התחיל המסע המשותף שלי עם יואב.

צילום: נועה בכנר

בער

בער

קנדי

קנדי

birds

דן: תוך שבועיים הרמנו הגשה יפה, ישבנו לרגע בבית קפה יואב אני ועירן דורפמן, הפילוסוף וראש הפקולטה לספרות באוניברסיטת תלאביב, ורקחנו את האני מאמין של הספר (שלג?? לא בטוח. שם פגשתי אותך לראשונה, ישבת בשולחן ליד! הבנתי שנסגר בעקבות הקורונה).

להפתעתי הרבה אחרי חצי שנה בערך אכן קיבלנו את הודעת התמיכה בספר. ומאז… עוד שנה וחצי של עוד מאות רישומים כדי ללקט מתוכם את החזקים, ועבודת עיצוב ועריכה מופתית של יואב, באמת האחד והיחיד. שותף מלא לדרך ארוכה

יובל: נכון! שם נפגשנו לראשונה, יואב (המעולה!!!) הכיר בינינו. אז יש לי שתי שאלות: איך בחרת/ם? מה זה ״החזקים״? ואיך בסוף הרישומים והספר מעבירים את אותה תחושת ריטריט מבחינתך?

דן: כשיואב ראה את החומרים, הרישומים, הוא מיד הדגיש שהספר חייב להעביר את התחושה הזו של ראשוניות ומיידיות, בלי תיווך – שהספר צריך להיות כמו הרישומים עצמם, בלי תוספות מיותרות. כל דף בספר הוא רישום מלא מקצה עד קצה.

הנייר שבחרנו לספר הוא נייר שהכי קרוב בתחושה לנייר הרישום־עיתון שעליו עבדתי. הדבר העיקרי שנוסף בספר – שלא עובר נניח מהרישומים עצמם בתערוכה, זה המשחק בין כותרות הרישומים לבין הרישומים עצמם. בספר, העניין הטקסטואלי ופערי המשמעות שבין כותרות הדימויים (בעברית ואנגלית) לבין הרישומים מאוד חשוב בעינינו. הפערים האלה מייצרים רבדי משמעויות ואסוציאציות, שקשורים מאד לתהליכי העבודה שלי בסטודיו, ומרחיבים את הסיפור.

כשיואב ראה את החומרים, הרישומים, הוא מיד הדגיש שהספר חייב להעביר את התחושה הזו של ראשוניות ומיידיות, בלי תיווך – שהספר צריך להיות כמו הרישומים עצמם, בלי תוספות מיותרות. כל דף בספר הוא רישום מלא מקצה עד קצה

גם הטקסט הפותח את הספר, הקדמה שכתבתי ויואב ערך (הזדמנות להודות גם לעורכת הלשון המעולה נעמה בן צור ולמתרגמת לאנגלית יהודית אפלטון) הם חלק בלתי נפרד מחווית הריטריט, שקשורה לאותו דיבור פנימי, מונו־דיאלוג, של האמן עם עצמו בסטודיו; של העברה של אותה חווית בדידות מאד גדולה; של כל מה שקורה לאדם בכלל, לבד, בחדר אחד, עם המחשבות שלו; של הרהורים על החוויות שעברת היום בבוקר, על ליל אמש, על זכרונות שצצים ועולים כל הזמן, פנטזיות, וכל מה שקשור בזה

יובל: והבחירה והחזקים?

דן: קשה להגיד… כנראה שזה המקום שבו בסופו של דבר אתה חוזר לחפש את מה שהכי ״עובד״. אני – את איפה שהכי הרגשתי את עצמי מלא. שלם. בלי חששות. אמיתי.

ויואב – עם המבט מהצד גם על הרצף הכי אפקטיבי, על החיבורים, על הוויזואלי ואיך (כמו שיואב הדגיש כל הזמן) לזכור שהספר הוא אוביקט בפני עצמו, והוא לא חייב להיות נאמן אחד לאחד לכל קימוט ברישום המקורי.

ועוד מחשבה אחת ברשותך

יובל: קדימה

דן: הריטריט יכול להתפס כאיזה עניין ניו־אייג׳י כזה של ספר־זן וכדומה. בטח עם רישומי הדיו, שבהחלט מרפררים לשם. מבחינתי לפחות, הספר והרישומים מהרהרים על המקומות האלה, שואלים לגביהם. לכשלעצמי, שירי הייקו לא תפסו אותי כל כך עד היום. אני יותר מתחבר לשירה כמו של יאיר הורביץ, לשירה שעוסקת במצב נפשי קיומי וניסוח המקום של העצמי ביחס לתשוקה לטבע, וביחס לרביצה בעיר.

בכלל, יצא לי להיות בריטריט ויפאסנה כזה פעם אחת בחיים. לפני כמה שנים. נסעתי לשם בעקבות מצוקה וחרדה כזו שעלו אצלי אחרי שאיזה רופא סורר הבהיל אותי שיש לי חשד למחלה קשה. במהלך המדיטציה כמובן עלתה השאיפה (תרתי משמע) לנשימה שלאט לאט משחררת את המחשבות המטרידות ומתמקדת בעצמה, נטו, במקום שבו אתה נמצא.

בעיה

בעיה

שיחה

שיחה

דן: אני מאוד מתחבר לזה כמובן, סגירת מעגל עם תחילת שיחתנו על הסחות הדעת והסחרור האופייני לתקופה, אבל – בריטריט שלי אני חושב שזה בדיוק להפך. בהסתגרות הזו בסטודיו, היומיום מחלחל פנימה וההצפה האדירה של המחשבות והדימויים, המבול הזה נשטף לתוך הדפים, לתוך הרישומים.

בטקסט הפתיחה הרישומים שמצטברים על הרצפה במהלך סשן עבודה נדמים ל״ערימת נחשים״. זה הכל ערימה מחשבות רוחשות שצריכות לקבל מענה איפשהו, אחרת ישארו כלואות במוח הקודח. זה מבחינתי הריטריט. זה מקום שבו האני והחוויות הטובות והרעות של היומיום יכולים לצאת עד הסוף. בלי פחד. בלי קורקטיות. אין מקום לקורקטיות בתוך האמנות. היא נשארת מחוץ לדלת. בשאיפה

יובל: מקסים! (ואכן בשאיפה). משהו נוסף חשוב להגיד לפני שנפרדים?

דן: ממש אשמח אם אנשים יגיעו לראות את הרישומים והספר, שיצא במהדורה של 250 עותקים, חתומים וממוספרים. תהיה השקה של הספר בתערוכה בסדנאות האמנים בתל אביב (התבור 32) ביום חמישי ה־17 ביוני בשעה 18:00 (יהיה מעניין, תתארח גם המשוררת וחוקרת העטלפים מאיה ויינברג, וגם יואב פרי יהיה כמובן).

וגם תהיה השקה בסדנאות האמנים בירושלים בתלפיות ב־9 ביולי, יום שישי בצהרים


דן אורימיאן | ריטריט
אוצר: איתן בוגנים
סדנאות האמנים, התבור 32, תל אביב
אירוע השקה של ספר האמן: 17.6; נעילה: 17.7

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden