כל מה שחשוב ויפה
צחי נבו, ליצן החצר, מוזיאון יפו העתיקה
צחי נבו, ליצן החצר, מוזיאון יפו העתיקה. צילומים: דוד זיסר

צחי נבו: ליצן, אבל ברצינות

מפרויקטים מוזמנים לחנויות מוזיאון ולחברות יוקרה, צחי נבו התפנה לתערוכת יחיד ראשונה. ״ליצן החצר״ משתלט על מוזיאון יפו עם מסכות שבטיות שגדלו לממדי ענק ופיסול קיר בהשראת אופנה, צעצועי וינטג׳, אמנות ומגשי סושי

פריז, 2019, חורף. בחנות של מוזיאון מרכז פומפידו אני נעמדת מול המסכות של צחי נבו ומרגישה כמו ד״ש מהבית. שנתיים קודם הבאתי קקטוס שלו במתנה לחברים שאירחו אותי בפריז, והנה הוא פה, תופס את מרכז הבמה וגורם לי לחשוב איך זה קורה, קפיצת הדרך הזו?

יפו, 2021, קיץ. בחלל רחב הידיים של מוזיאון יפו, תחת הקשתות הקרירות של המבנה העותמאני, מתקבצות העבודות של נבו בתערוכה החדשה ״ליצן החצר״. הן כל כך מלאות חיים וצבע, שנדמה כאילו השתלטו על החלל בעצמן. צבא פולש של ישויות מעולמות תוכן שונים, דימויים שמשחקים על הגבול שבין שטוח לתלת־ממד, עשויים שכבות של חיתוכי עץ, בשילובי צבעים מושכים ומסקרנים.

את התערוכה אצר יובל סער (העורך הראשי של פורטפוליו) שלדבריו ״הגיע למפגש עם נבו כשהחומרים היו מאוד בשלים״. זו תערוכת יחיד ראשונה לנבו, ולמרות שרבים חושבים שהם מכירים את עבודותיו, הוא מצליח להפתיע ולהגיע למחוזות חדשים – בקנה מידה, בצורניות, ובעיקר בטווח הרחב של הנושאים שהוא עוסק בהם: מאוכל ועד טכנולוגיה, מצעצועי וינטג׳ ועד חולצות הוואי, מדימויי טבע ועד טוטמים שיצאו מהמסכות השבטיות שלו וגדלו לממדי ענק. כולם מתורגמים לשפת חיתוכי הלייזר בעץ שמזוהה איתו.

ואולי לשם כך צריך תערוכה.

ראשונה, באמת?

״פעם ראשונה שאני עושה תערוכה. נכון. הצגתי בירידים ובחנויות קונספט בארץ ובחו״ל, אבל לא עשיתי אף פעם תערוכת יחיד. החלטתי שהגיע הזמן״, אומר נבו. ויחד עם ההחלטה על תערוכה הגיע גם חופש יצירתי רב יותר, שנתן דרור לדמיון והעמיד את הביצוע באתגרים חדשים״.

זה שינוי תפיסתי?

״לא יודע אם זה שינוי תפיסתי, אולי קצת קשור לגחמות, לחיפוש, או שזה עניין שצמח מכורח המציאות״.

כלומר?

״חברים דחפו אותי לתערוכה הזו. בנקודת זמן שבה אני נמצא, במקום שאני לא יודע מה יקרה מחר בבוקר – הם אמרו לי לך תעשה תערוכה. חשבתי, אוקיי. מרגישים שמתקרב סוף הקורונה. אנשים רוצים לצאת מהבית, מחפשים חוויה. זה יכול להתאים״.

צחי נבו

צחי נבו. צילום: מאיה ינוב

גם העיתוי התאים להתבוננות פנימה, לסוג של סיכום ביניים?

״לפני הקורונה הייתי שקוע עמוק במירוץ שיווק ליעדים חדשים בחו״ל. חוץ מצרפת – ששם אני כבר מאוד מבוסס – הגעתי ללא מעט מקומות חדשים. בתקופת הקורונה השווקים נעצרו והכל עבר לאונליין, ובאופן מפתיע – הסטודיו פרח, הייתה שנה מאוד חזקה בקורונה, גדלתי ב־30% והגדלתי את הסטודיו. ועכשיו, בחודשיים האחרונים, קטסטרופה. תקופה מאתגרת ומתישה״.

איך אתה מסביר את זה? בגלל שאנשים קיננו בבית, התנחמו בקניות?

״כנראה. מצאו בזה שמחת חיים ועכשיו כשהקורונה נסוגה יש שילוב של שחיקה ואי־ודאות״.

אולי נלך קצת אחורה בזמן, בראיון לפני שש שנים כאן בפורטפוליו אמרת שאתה שואף להיכנס לקולט בפריז – חנות קונספט מובילה מסוגה. מאז קולט נסגרה ולעומת זאת אתה הגעת לחנות המוזיאון של מרכז פומפידו. איך זה קרה?

״לצרפת נכנסתי אחרי שחברת פלוקס מצאו אותי באינסטגרם והתחילו להזמין ממני עבודות. נסעתי ליריד העיצוב Maison&objet וזה הוכיח את עצמו. התחברתי לסוכנת ומצאתי את עצמי מוכר ל־250 חנויות ברחבי צרפת.

״בפעם השנייה שהצגתי במיזון אובז׳ה נכנסה גברת ואמרה ׳אני מנהלת החנות במרכז פומפידו, ואני רוצה את המסיכות מהסוג הזה, שילוו את התערוכה של וסרלי״.

הייתי! אז ראיתי אותן שם.

״וכך התחיל רומן. בפעם הבאה הזמינו ממני מסכות ללוות תערוכה של פרנסיס בייקון. קראנו להן ׳מיסטר B׳. המוזיאון משקיע הרבה מחשבה בליווי התערוכות במוצרים משלימים, שהם לא מהעבודות של האמן עצמו אבל ברוחו. בהמשך הייתי אמור לעבוד איתם לקראת תערוכה של מאטיס, אבל זה נעצר״.

כמו הרבה דברים.

״ממש. הייתי בחימום מנועים שכבר התחיל להביא תוצאות – פלוקס היו עם טרנאובר של 5,000 אירו בחודש לפני הקורונה. היה לי פרויקט בדרך עם רשת בתי המלון סיטיזן M; כלבו סמאריטן הזמינו ממני קולקציה״.

כל אחד כזה מקבל קולקציה משלו?

״תלוי. לגלרי לפאייט עשיתי דבורה מיוחדת להם. וואן אוף. לפעמים כשבנאדם בא ואומר ׳אני רוצה את זה אבל תצבע את זה בכתום׳ אין בעיה. אם זה לא משהו שצורם לי ודורש ייצור מיוחד, אני אפילו לא אגבה על זה תוספת.

״לעומת זאת, היה פרויקט שעשיתי למותג שעוני היוקרה השווייצרי אודמר פידה. הם עיצבו שעון מיוחד בשיתוף עם מרוול לסרט ׳פנתר שחור׳, וביקשו ממני מסיכה שתשלב ביניהם ותלווה את מכירת השעונים – כמתנה ללקוחות VIP. זה נעשה בסטנדרט כל כך גבוה, שמעבר לעיצוב, עצם זה שהצלחתי לעמוד בסטנדרטים של השעונים השווייצרים… שמחתי שההזמנה הזו נגמרה עם אפס תקלות״, הוא אומר בהקלה.

״פרויקט אחר היה בהזמנה של חברת הייטק Moon Active – הם ביקשו שילוב של המסכות שלי עם הדמויות הטיפוסיות של האפליקציה שלהם. האתגר במקרה זה היה לעבור מדימויים מאויירים בדו־ממד, שנשענים על מעברי גוונים מאוד עדינים, ולממש את זה בשכבות העץ של העבודות שלי. עבדנו עם יותר מ־100 גוונים, והגענו לדיוק מרבי – כל הבניין שלהם מלא בעבודות שלנו. בהמשך הם הזמינו ממני חמסות בייצור מיוחד לסלבס שעובדים עם החברה (כמו קים קרדשיאן ואחיותיה)״.

העולם של מסיכות אפריקאיות, למשל, זה עולם של דימויים מאוד טעונים. יש בהן משהו אפל ומפחיד. ואם אני רוצה למכור – לא רק שיהיו לי 150 אלף עוקבים באינסטגרם, אלא שגם יקנו – צריך למצוא את המינון הנכון בין המוטיב האתני לדקורטיבי

איך הגיעו אליך?

״היום הכול נורא נגיש – מוצאים אותי בקלות. מצד שני התחרות גם נורא גדולה״.

היזהרו מחיקויים?

״קצת. יש בתוניסיה מישהו. חבר שלח לי ממלון בבוליביה משהו דומה. וחבר אחר שלח לי בהתלהבות צילום עבודה ׳שלי׳ בחלון ראווה של הרמס בתורכיה. הסינים עדיין לא העתיקו אותי״.

מה עושים עם הרמס? זו חברה רצינית. לקוח פוטנציאלי.

״עד היום לא רדפתי אחרי אף אחד והכל הגיע אליי. אבל עכשיו כשהעסק גדל ויש שלב שצריך להיות יותר אקטיבי – זה גוזל יותר תשומת לב. במקרה של הרמס, חשבתי שאם אראה שזה מוצג בחנויות הרשת אכנס לזה, אבל אם זה עניין מקומי, בקטנה, אני עוזב את זה״. המבחן היה פשוט: בנסיעה הבאה לפריז נבו הציץ בחנויות המותג, וכשלא נתקל בחיקויים שכח וסלח.

בסוף היום אני צריך למכור

נבו היה ילד טוב קריית ביאליק (״הרמטכ״ל, אביב כוכבי, הוא חבר ילדות שלי״) עם שתי ידיים שמאליות והרבה דמיון וחיבה לעולם העיצוב. ללימודי עיצוב המוצר בבצלאל (לימים המחלקה לעיצוב תעשייתי) נמשך בעקבות אביו, מהנדס שלדבריו שהיה איש מאוד יצירתי והמציא דברים.

״הוא עודד את היצירתיות שלי, ושלא כמו חבריי, לא אמרו לי לך תלמד הנדסה בטכניון. הלכתי לבצלאל כי זה מה שרציתי, ועד היום זה הדבר שאני הכי אוהב״.

זה ניכר, כי התוצאה נראית חסרת מאמץ.

״אולי, אבל זה רק נראה. העולם של מסיכות אפריקאיות, למשל, זה עולם של דימויים מאוד טעונים. יש בהן משהו אפל ומפחיד. ואם אני רוצה למכור – לא רק שיהיו לי 150 אלף עוקבים באינסטגרם, אלא שגם יקנו – צריך למצוא את המינון הנכון בין המוטיב האתני לדקורטיבי״.

birds

למרות שהוא חסר יומרות, הרעננות של העבודות של נבו, וכוח המשיכה שלהן, קשור גם למידה של הומור וציניות, ולכישרון לתרגם דימויים ומחוות לשפה שלו – לחומר ולקו, שלוכדים אופי ולא רק צורה.

״זה מעגל אינדיאני (מושג מתחום הטסת מסוקים – התחביב החדש של נבו, שמדבר על מיומנות טיסה בהקפות סביב נקודה). הלקוחות שיושבים במרכז ואני מקיף ומכרכר סביבם – צריך להבין את הטעם שלהם, ויחד עם זה לייצר ולהמציא דברים חדשים.

״הלקוחות הצרפתים אומרים שהם עובדים איתי בגלל שאני יצירתי. אף אחד לא עובד איתי בגלל שהמחירים שלי זולים – ואני כל הזמן צריך לחדש; ופוגע רק ב־20% – הרבה מאוד הולך לאיבוד. אני מופיע באל דקורסיון ובערוצי העיצוב של צרפת – אבל ההכרה והכבוד זה לא מה שמניע אותי – בסופו של יום צריך למכור״.

נבו צבר ניסיון בעולם העסקי לפני שנכנע לאהבה לעיצוב. ״כשסיימתי ללמוד ידעתי שיש לי ידיים שמאליות, וזו הייתה תקופה שבה אם עבדת בעיצוב תערוכות לדוגמה היית פועל במה. עברתי עבודות ולא מצאתי את עצמי. ואז הלכתי ללמוד יזמות.

״למעשה, כבר את פרויקט הגמר שלי בבצלאל עשיתי עם אלביט. האלמנט היזמי מאוד טמוע בתוכי. בהמשך התגלגלתי לשיווק ועבדתי בערוץ השני בהקמתו, בשידורי קשת ובצוות הקמה של YNET, עד שהבועה התפוצצה״.

אחרי מה שהוא מתאר כ״עוד איזה 14 עבודות״, החליט בכל זאת לממש את אהבתו הישנה, וכך נולדו המסכות, לפני כשש שנים. נקודת המוצא שלו היא התבוננות באנשים, בתרבות היומיום ובחיבור לאסכולות שונות באמנות ובעיצוב.

אפשר לראות בהן מאפיינים של ארט־דקו שפוגשים בקו המודרני של אמצע המאה ה־20. מהמסכות האפריקאיות המשיך לפתח את המגוון למה שהוא מכנה ״דברים שאני אוהב״, וכך נולדו הרובוטים והמכוניות, מגשי הסושי והפיצה, כלי הנגינה – ששיאם באורגן סינטיסייזר ענק, ריאליסטי ועתיר פרטים (״זו מפלצת״, אומר נבו. ״זו עבודה של 10,000 שקל, צריך שיבוא משוגע לדבר).

״ואז נכנסו השפעות של מנגה, אנימה פופ ארט. תרבות של פאסט־פוד וקולנוע. קרקס הוא חלק מההשראה״.

פסלי החוץ בכיכר קדומים

פסלי החוץ בכיכר קדומים

בוא נדבר באמת על הליצן. ליצן החצר הוא לא ליצן קרקס. יש לו תפקיד חברתי שונה. ביקורתי.

״לא חשבתי על זה, ויש בזה משהו״.

אולי זה חלק מהמשיכה של אנשים, לקריצה שיש בעבודות. זה כרוך בהרבה ידע תרבותי, אסוציאציות שאתה מטמיע בעבודות.

״אני לא מבין באמנות. בהשכלה שלי אני מעצב תעשייתי, ואני פריק של ספריות. כשבאתי לבצלאל לפני 36 שנים הייתי תולעת ספרים. יש לי בבית ספריית עיצוב עצומה. אז כן, יש לי את הידע התרבותי ואת הרקע, מתוך עניין אישי״. ההמשך היה שכלול השפה העיצובית שלו ופיצוח הקוד שמאפשר לו לעבוד באותם כלים בשדות תוכן רבים ככל שיעלה בדמיון.

התערוכה היא נקודת שיא?

״כן ולא – אני עובד בתהליכים ולא בשיאים. עכשיו אני קצת מותש, אני כבר בפרויקט הבא ובתכנון החופשה״, הוא צוחק.

״המזל הגדול שלי הוא שיש לי גב כלכלי חזק מאוד (ואני לא אוהב שזה משהו שמתביישים בו, שמסתירים). הרמתי תערוכה והשקעתי בזה המון – אני יודע כמה דם יזע ודמעות ירקתי פה. ולמזלי יש לי את הגב הכלכלי (של אשתי)״.

מה תיקח למייזון אובז׳ה בספטמבר השנה?

״אני משתדל בכל עונה לחדש – משהו כמו 15 מוצרים חדשים ולהגיע למצב שהדברים לא חוזרים על עצמם. החידוש הפעם הוא בעבודות של קו אחד –עבודות מינימליסטיות, שמשולבות ברקע של כתמי צבע. חיבור של עולם הכתמים ודימוי שהוא יחסית פשוט וקומוניקטיבי.

״הבנתי שכל עוד אני עובד באופן מסחרי אין לי מה ללכת למקומות המורכבים – אבל כל פעם להביא את זה מכיוונים בלתי צפויים. זו האונה המסחרית שלי – אני בסטיונר, אני לא מפחד לומר את זה. בסוף היום אני צריך למכור. ביום שמכירה לא תעניין אותי אני אצא לפנסיה״.


ליצן החצר I צחי נבו
אוצר: יובל סער
מוזיאון יפו, טיילת מפרץ שלמה 10, יפו העתיקה
פתיחה: 17.6, נעילה: 17.7

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden