כל מה שחשוב ויפה
גרי גולדשטיין
גרי גולדשטיין. צילומים: מ״ל

שיחת סטודיו // גרי גולדשטיין 

גרי גולדשטיין הוא אחד האמנים הוותיקים והמוערכים בנוף המקומי, אך למרות ששפתו החזותית הולכת לפניו היא לא קלה לפענוח. אחרי שנים שבהן יצר ציורים אוטוביוגרפיים שעסקו בזיכרונות השואה, הוא פונה לדרך חדשה הכוללת ציורים אבסטרקטיים וכתיבת שירה

״בתוך הבית, החלל המוגן, המתמשך. חלל שבו אתה נסחף חסר משקל ובודד בחשיכה. חשיכות חשוכות־אור. זה המקום שבו אני עושה את עבודתי. עבודתי אינה חשובה לאיש מלבדי. לחשוב אחרת זו יהירות. לעשות את העבודה, להשקיע בה הרבה, זו יהירות חסרת היגיון, חסרת תבונה. ובכל זאת אני עושה אותה, מקשיב לשירים, שומע מילים שמבטאות ריקנות ובדידות, מוות והפחד ממנו, הפחד שבתוכי. יש משהו בפעולה, בעשייה עצמה, שנוטע בי חמימות״. 

פרגמנטים, גרי גולדשטיין, מתוך קטלוג התערוכה ״השתאות״, 2020

*

זה היה יום קיץ בשנה שעברה; הלכתי ברחובות תל אביב הסואנת, וביקשתי את נפשי לנוח מהצלילים הצורמים ומאינספור הסחות הדעת שזימנה העיר. החלטתי לעשות עיקוף בדרך הביתה ולחלוף דרך שכונת נווה צדק כדי לנשום קצת אוויר צח בצל בנייניה העתיקים.

בחלפי על פני גלריית נווה שכטר, ביצעתי עצירה קצרה ופתאומית כדי לבדוק איזו תערוכה מוצגת בחלל. לא ציפיתי שתיעתק נשימתי, שאגרוף חד של צער יפלח את בטני, שזיכרונות ילדות יציפו אותי מכל עבר ויסגרו עלי. לא ציפיתי שבצאתי מהחלל, מסוחררת מאושר ושטופת דמעות, לא אצליח לשכוח את היצירות שראיתי על קירותיה הנמוכים של הגלריה במשך שנה שלמה. 

עשויים בדקדקנות האופיינית לו, צבועים באדום וכחול חושניים בעטים כדוריים על גבי כריכות ודפים הלקוחים מספרים ישנים, הפורטרטים המכשפים של האמן הישראלי־אמריקאי גרי גולדשטיין שלחו אותי בבת אחת הרחק מהלבנט המיוזע, אל שכונות המהגרים הרבות שפקדתי בניו יורק בילדותי, שם פנים היספניות ועיניים אסיאתיות מלוכסנות היו חלק בלתי נפרד מהנוף.

הנשים והגברים שגולדשטיין ברא על פני הדפים הדהויים שהוא מלקט, עשויים קווי מתאר שחורים עבותים בסגנון קומיקס נאיבי, מאזכרים באופן מודע ומשועשע את כתב ידם החזותי של אמני הפופ האמריקאיים של שנות ה־60 בניצוחו של רוי ליכטנשטיין. אבל אצל גולדשטיין, אותן פנים מעוטרות שפתיים מלאות, אפים בולטים ועצמות לחיים גבוהות שמככבות בעבודותיו נושאות זיכרון מובהק של מקום וזמן אחרים. 

העיניים המפוכחות והעצובות של האנשים הדמיוניים שגולדשטיין מצייר ננעצות במתבונן בתוכחה ולא מרפות. הן מהגרות היישר מתוך הלא־מודע של האמן אל ידו הרושמת בסיזיפיות על פני הדף, אבל משהו בשרשראות הפנינים שמעטרות את צוואריהן של חלק מהנשים ובהידור הקפוא של החליפות שעוטים חלק מהגברים, לא מריח כמו הקוסמפוליטיות האמריקאית של אמצע המאה הקודמת, אלא מזכיר בעיקשות שטייטלים אירופאים שנמוגו, קהילות כדוגמת השושלת שממנה הגיעה משפחתי שנכחדה בשואה. 

משהו בשרשראות הפנינים שמעטרות את צוואריהן של חלק מהנשים ובהידור הקפוא של החליפות שעוטים חלק מהגברים, לא מריח כמו הקוסמפוליטיות האמריקאית של אמצע המאה הקודמת, אלא מזכיר בעיקשות שטייטלים אירופאים שנמוגו

האסוציאציה מובנת מאליה למי שמכיר היטב את עבודותיו של גולדשטיין, יליד 1950 שנולד בדרום ארצות הברית והעביר את ילדותו בהרטפורד שבקונטיקט עם הוריו, ניצולי שואה שהיגרו לאמריקה אחרי מלחמת העולם השנייה. הניסיונות המתמידים שלו לעבד את ההתמודדות עם עבר הצללים של משפחתו ניכרים בציורים שהציג במספר תערוכות בולטות, בהן תערוכה שהוצגה ב־2015 במוזיאון חיפה, או התערוכה הזוגית ״אירועים נקודתיים״ שהציג עם רונית אגסי במוזיאון תל אביב חמש שנים קודם לכן.

אל התחביר הוויזואלי הפרסונלי באופיו של גולדשטיין, זה ששואב את מבניו הצורניים מכרזות קולנוע ישנות, שלטי חוצות ותנועות ציוריות כמו הפופ, הסוריאליזם והדאדא, נוספו בתערוכה בה שביקרתי – ״השתאות״, או בשמה הלועזי המתעתע, Well Being – טקסטים פואטיים ואישיים להכאיב ששירבט בכתב ידו בין איורים של מערכת עיכול אנושית, לוויתן מבותר ופרחים בודדים. 

ב״השתאות״ (אוצרת: שירה פרידמן) חבר גולדשטיין אל האמנית והמוזיקאית אתי בן־זקן, שיצרה עבודת סאונד עבור התערוכה בשיתוף פעולה עימו. ״אני זקן, אני כבר לא ילד״, לחש אלי גולדשטיין בקולו הרך שבקע מתוך רמקולים בעודי מתהלכת שוב ושוב בין הדיוקנאות שעיטרו את הקירות לבין הדפים הצנועים שהונחו בשורות על גבי רצפת הגלריה. 

למשמע קולו, שחזר בראיון מצולם קצר בכניסה לחלל שבו סיפר על נסיעה לפולין שבה ניסה להבין את המקום שבו חיי משפחתו נחרבו, נתקפתי צמרמורת. בעודי חושבת על אבי, אף הוא בן להורים ניצולי שואה מהגרים, נמלאתי תחושת מחנק.

הפנים המצוירות של גולדשטיין לא יעזבו אותי אף פעם, הרהרתי. לא הגעתי מוכנה למפגש איתן, ובכל זאת הן נקרו בדרכי והכריחו אותי לצלול אל מעמקי הגעגוע, כמאמר הפואמה של המשורר האמריקאי ט. ס. אליוט: ״יום אחד תצטרך להכין את פניך עבור הפנים שתפגוש״. 

מצייר במטבח

אני מריצה את הקלטת 12 חודשים קדימה. שנה שלמה אחרי המפגש המטלטל עם יצירתו של גולדשטיין, סוף סוף נפגשו דרכינו. אנחנו משוחחים במשך מספר פגישות במטבח שטוף האור בדירה שהוא חולק עם רעייתו, ענת, בצפון תל אביב – עיר שאליה היגר אחרי תקופה ארוכה של מגורים בירושלים, אותה עזב לפרקים לטובת מחייה בארצות הברית, שממנה עבר אל ישראל בשלהי שנות ה־70.

שולחן המטבח שאליו אנחנו נסובים ושותים קפה משמש גם כחדר העבודה והסטודיו של גולדשטיין. כשאני מספרת לו שההיתקלות ביצירתו הייתה חוויה משמעותית, כמעט גורלית עבורי, גולדשטיין מודה לי ופורץ בצחוק נבוך. ״את יודעת, כמעט כל מי שמראיין אותי מספר לי סיפורים אישיים על העבודות שלי. רוב הכתבות שנכתבו עליהן עסקו בחוויה של מי שצפה בהן״, הוא מאבחן בהרמת גבה. 

גולדשטיין ייאלץ לסלוח לי על כך שגם רשימה זו נפתחה בתיאור הרושם העז שהטילו עלי עבודותיו. ייתכן שהעובדה שמדובר בתופעה חוזרת מעידה על כך שמי שרותם את אמנותו לנבירה בפצעי הנפש יצליח לחדור שוב ושוב אל נפשותיהם של זרים. הוא עצמו לא ממהר להסכים עם הקביעה שלי: ״את יודעת, עד לא מזמן לא חשבתי שיש הרבה ערך לעובדה שאני אמן יוצר. יש בזה משהו סיזיפי, כי כל פעם עבדתי מבלי להאמין שיש בזה ערך, אבל כנראה שכן האמנתי. אז איך שאני חווה את היצירה זה קצת פרדוקסלי״. 

האמביוולנטיות והצניעות שבהן גולדשטיין דן ביצירותיו, מהן הוא פורס עשרות רבות בסלון סביבנו כמעמיד רטרוספקטיבה קטנה בין ארבעה קירות, לא מפתיעות. הן מהדהדות את הדואליות שבה הוא נתפס בשדה המקומי: מצד אחד מדובר באמן ותיק ומוערך שעבודותיו נכללות באוספים חשובים כדוגמת אוסף מוזיאון ישראל, אוסף מוזיאון תל אביב, אוסף המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק וגלריית טייט בלונדון; מצד שני, תערוכות יחיד של גולדשטיין הן מאורע נדיר, ״ואני בכלל לא אוהב לעבוד לקראת תערוכה או חושב על עבודות מראש כסדרות״. 

גרי גולדשטיין

גרי גולדשטיין. צילום: דנה אריאלי

תלאות שנת הקורונה המטלטלת, שבמהלכה נפצע בתאונת דרכים ועבר תקופת שיקום ארוכה, גרמו לגולדשטיין להבין ממרומיה של קריירה בת חמישה עשורים ש״יש גוף עבודות שבניתי ואני מאוד גאה בו.

״התאונה נתנה לי הבנה חדשה על ה־being שלי. דברים קטנים כמו היכולת לעשות פעילות גופנית או לשבת לצייר נהיו גדולים. כך אני מסוגל פתאום לראות שהיצירה שלי משפיעה על אנשים אחרים. זה מפתיע ומשמח אותי. האמנות פתאום נותנת לי גם הנאה וסיפוק, וזה לא משהו שהיה קיים קודם״. 

רוב חייו, גולדשטיין מודה, האמנות לא היוותה מקור לשמחה אלא דרך ״להתמודד עם חרדות. הרבה פעמים, כשאנחנו חושבים על דימוי האמן, אז אנחנו רואים בעיני רוחנו גבר שנמצא באטלייה ומתמודד עם השדים שלו דרך היצירה.

״ברנסנס האיטלקי היו שלושה שמות לסטודיו: אופיציו (משרד), בוטגה (חנות) ופבריקה (מפעל). הדימוי שאנחנו רואים בדמיון שלנו, של אמן בודד שחייב את הסטודיו, שונה מהדימוי שאני רואה בראש שלי. כשאני חושב על יוצר אני חושב על אדם שיושב בכלא. זה מאוד התאים לי במשך הרבה שנים, כשהתמודדתי עם דיכאון ולא רציתי להיות נוכח בתוך החיים של עצמי״. 

ברנסנס האיטלקי היו שלושה שמות לסטודיו: אופיציו (משרד), בוטגה (חנות) ופבריקה (מפעל). כשאני חושב על יוצר אני חושב על אדם שיושב בכלא. זה מאוד התאים לי במשך הרבה שנים, כשהתמודדתי עם דיכאון ולא רציתי להיות נוכח בתוך החיים של עצמי

את עבודותיו הוא יוצר ללא תכנון מקדים, ״הן פשוט קורות. אין תכנון מראש, למרות שיש מעין ליהוק או צוות של דימויים שאיתם אני עובד הרבה זמן, וכך נוצרים שילובים שונים. יש סדרתיות חזרתית בעבודה שלי, וזה מרגיע אותי״.

הדיו הנובע מהעטים שעימם הוא עובד פועל ״קצת כמו ליצור קעקוע על הנייר. אחר כך אי אפשר למחוק או למרוח את זה״, גולדשטיין מעיר. האם הבחירה במתודה הזו נובעת מצורך בשליטה? ״זו שאלה מעניינת, לא הגדרתי את זה כך לעצמי. קשה לי עם החלטות באופן כללי, קל לי יותר כשאני לא יכול לשנות את הדברים״. 

המודעות העצמית שבה גולדשטיין משוחח על המניעים שמובילים את יצירתו מתובלת במידה בריאה של הומור עצמי. ״בסופו של דבר, אני פשוט יושב ומצייר על שולחן האוכל בבית. זה תמיד מתחיל עם סוג של טקס: אני מתלבש, גורב גרביים, נועל נעליים כדי להיכנס למוד של עבודה. ואז אני נמצא כאן הרבה שעות לבד ומצייר.

״אני חי כל כך עמוק בתוך הראש שלי… לפעמים אני יוצא החוצה וזה מפתיע אותי מאוד לשמוע אנשים מדברים, או בכלל שהם מדברים עברית. אני ממש מנותק״, הוא מעיר בצחוק מתגלגל. 

ליפול לתוך הדף

הזרות שגולדשטיין מצביע עליה נוכח הסביבה הכל־ישראלית שבה הטמיע עצמו מצביעה על כך שבכל אשר ילך, הוא מעין נטע זר נצחי. את השכלתו האמנותית רכש במכון פראט לאמנות בניו יורק, וההשפעות התרבותיות האמריקאיות מבית ניכרות במבטאו הכבד וניבטות מהציורים מתפקעי הצבע, המצמיתים־עם־קריצה שבהם דבק על אף שפעל בקרב דור של יוצרים ישראלים שחגגו את דלות החומר ודבקו בשפה אבסטרקטית. 

״אני רואה לפעמים עבודות ישנות שלי מתחילת הדרך שיצרתי באקריליק על בדים גדולים וחושב שהן טובות, אבל אני לא מאמין שאני אחזור לצייר ככה אף פעם. אני מעדיף לעבוד בפורמטים קטנים כי זה מאפשר לי לקבל שליטה.

״בשבילי הדף הוא דבר חי, זה לא רק חלון שאתה נכנס אליו אלא גם חלל שאפשר ליפול לתוכו״, הוא מהרהר. ״אני כל הזמן עסוק בלמלא ולקבע דברים בקצוות, לתת להם יציבות, כי תחושת הסכנה שמא אפול פנימה לתוך הדף היא מאוד מוחשית עבורי״. 

בשבילי הדף הוא דבר חי, זה לא רק חלון שאתה נכנס אליו אלא גם חלל שאפשר ליפול לתוכו. אני כל הזמן עסוק בלמלא ולקבע דברים בקצוות, לתת להם יציבות, כי תחושת הסכנה שמא אפול פנימה לתוך הדף היא מאוד מוחשית עבורי

אותה חוסר יציבות המדרבנת אותו ליצור, אפיינה את חייו האישיים במשך רוב שנות עבודתו, שבמהלכן נע ונד מעיר לעיר, חוזר לישראל ועוזב אותה. ״אני זקוק ליציבות והיום אני כבר מחפש אותה, אבל פעם הרגשתי שאם אני אוכל לראות איך החיים שלי יראו בעוד כמה שנים זה יהיה נורא מפחיד. זה כאילו המחיש את המוות. אז הייתי צריך לזוז ולברוח.

״זה גרם לי להתנהג בצורה מאוד אימפולסיבית, גם עם אשתי והבנות, הייתי מניע אותן ממקום למקום. אני חושב שהרבה אנשים חיים במקום אחד וכל הזמן חולמים על מקום אחר, חושבים על הרצון לחיות במקום אחר. תחושת הזרות תמיד הייתה נוכחת בחיים שלי. עם השנים, היצירה נתנה לי את האפשרות להשתרש יותר״. 

אפילו השפה, זו הרהוטה והעשירה שמאפיינת את דיבורו המזגזג בין עברית לאנגלית ושמצאה את דרכה לתוך עבודותיו המאוחרות יותר של גולדשטיין, לא נחשבת בעיניו כגורם מעגן. ״גדלתי בבית עם הורים שהאנגלית שלהם הייתה מאוד עילגת. הם דיברו כמה שפות בו־זמנית במשפט אחד, קצת כמו שאת עושה״, הוא מבחין בחיוך.

״מבחינות רבות אני שיחזרתי את החוויה שלהם, כי העברית שלי מאוד עילגת ופונקציונלית. אני בקושי יכול לכתוב בעברית, אפילו לכתוב סמס לוקח לי מיליון שנה״. 

חווית ההגירה וזוועות המלחמה שעברו הוריו, שהיו עבורו רק בגדר סיפורים מודחקים, תפסו מקום מרכזי ביצירתו של גולדשטיין בעקבות אירוע אישי מכריע. ״יש קרוב משפחה שפגשתי רק פעם אחת בחיי, בבר המצווה של אחי בילדות. הוא היה ילד בן ארבע בשואה, ובבגרותו הוא פירסם ספר זיכרונות והגיע לישראל כדי לקדם את הספר.

״כשבא לכאן, הוא חיפש אותי. הוא כתב בספר הזה פרק על ההורים שלי, ורק כשקראתי אותו גיליתי דברים שלא ידעתי קודם לכן. אחרי המפגש איתו הפסקתי ללכת לסטודיו שהיה לי, נשארתי בבית וקראתי הרבה״. 

אני יודע שקשה לחדור לעבודה שלי או לפענח אותה, כנראה כי בסופו של דבר היא קשורה לטקסיות ולרגשות. אין לי הרבה זיכרונות ילדות אבל אני כן זוכר תחושות מהילדות, וזה מה שאני מצייר

אחד הספרים שקרא היה ״שנותיי היפות״, הממואר של הפסנתרן ארתור רובינשטיין על ילדותו בפולין לפני מלחמת העולם הראשונה. ״רובינשטיין גדל בלודז׳, וגם ההורים שלי משם. דפים מהספר שלו התחילו ליפול ופתאום ציירתי עליהם״, הוא נזכר.

״ככה התחילה הפרקטיקה שלי של ציור על ספרים, כמו גם השינוי ביחס שלי אל חשיבות קיומו של סטודיו ומצע הציור. מאוד הצטמצמתי, ובאופן מודע העבודה שלי הפכה אוטוביוגרפית. אני יודע שקשה לחדור לעבודה שלי או לפענח אותה, כנראה כי בסופו של דבר היא קשורה לטקסיות ולרגשות. אין לי הרבה זיכרונות ילדות אבל אני כן זוכר תחושות מהילדות, וזה מה שאני מצייר״. 

יוצר בשביל הנצח

אני שואלת את גולדשטיין אם הוא לא מזהה בבחירה שלו לצייר על ספרים מהלך אמביוולנטי, כזה שמשווע להאיר זרקור על העבר אך גם נוקט בו באלימות בכך שהוא מוחה את המילים וההקשר שבו התקיימו הספרים. ״אני חושב שהסוגייה של ציור על גבי דפים מספרים או כריכות של ספרים היא מאוד טעונת תרבות״, הוא משיב.

״הצגתי את העבודות שלי בהרבה מדינות, והמקום היחיד שבו נשאלה השאלה שאת שואלת הוא ישראל. ספרים נמצאים כל כך עמוק בתודעה שלנו כיהודים, שרפו לנו ספרים, יש את העניין של הגניזה, יש את הקטע שאם ספר תנ״ך נופל אתה מרים ומנשק אותו. בספרים יש משהו שהוא גם גופני וגם קדוש. אני לא אוגר דברים, ואם אני לא משתמש בספרים עבור העבודה שלי אני פשוט נפטר מהם״. 

הבחירה בדפים מספרים כמצע ציורי מרתקת במיוחד במקרה של גולדשטיין, בשל הניגוד הרעיוני בין העולמות הרוחניים והאינטלקטואליים שמהם מגיעים אותם ספרים לבין הדקדוק החזותי שלו, זה המושפע מעולמות הקומיקס הקשורים הדוקות לתרבות הצריכה הפופולרית. גולדשטיין מסכים שקיימת קוטביות מסוימת בין המצע לתוכן, אך מאמין שהתוצר הסופי הוא מורכב ושאי אפשר לשייכו רק לאחד משני העולמות. 

״אני רואה את העבודות שלי כדוקומנטים, זה הדבר שמניע אותי. זה לא כל כך חלל ציורי אלא חלל של מכתב או מסמך. אני חושב הרבה על המילים ואני מאוד שכלתני, אבל מבחינות רבות היצירה שלי היא האנטיתזה של השכלתנות, היא dumbed down. נוטים לחשוב שבקומיקס יש משהו פשטני, דקורטיבי, מגושם אפילו״. 

ב־2010, בכותבו על חשיבות הקומיקס בעבודתו במאמר שפורסם על ידי כתב העת של בצלאל לתרבות חזותית וחומרית, ציין גולדשטיין ש״העולם הסגור של הקומיקס הבטיח אפשרויות אוטופיות, להיות אדם חדש בתוך גוף חדש עם כוחות חדשים״. כשאני תוהה כמה מהמוטיבציה היצירתית שלו אכן נוגעת לרצון להפיח חיים חדשים, וכמה ממנה כרוכה בהתעסקות כפייתית עם זיכרון העבר, הוא מסביר שהוא ״לא חושב על חיים חדשים דרך היצירה.

״בדומה לחלום הציוני ליצור יהודי חדש, בקומיקס האמריקאי הצורך ליצור אדם חדש קיבל ביטוי בפיתוח דמותם של גיבורי העל. בעברית יש את המושגים ׳עבודת קודש׳ ו־׳לעבוד את האל׳, ואני חושב שבאמת יש משהו מטאפיזי באקט היצירה, מעין סוג של בריאה. זה נותן מהות ומשמעות. אני חושב שכל יוצר, גם אם הוא לא מאמין בעולם הבא, יוצר בשביל הנצח. עם זאת, חלק גדול מהעבודה שלי הוא ניסיון לא להיות נוכח בחיים שלי״.

אותה יכולת פסיכואנליטית של עבודתו של גולדשטיין להאיר את מחשכי הנשמה לא משפיעה רק על צופיו אלא גם על יוצרה, ובתורה יוצרת שינויים ביצירה עצמה. רק בשנה האחרונה, הוא מספר, החל לעבוד בסגנון חדש.

birds

״בשנה האחרונה אני מצייר באופן יותר אבסטרקטי בגלל טיפול פסיכולוגי שעברתי. בתקופה הראשונה של הקורונה, כשעוד קרו כל הסגרים, ציירתי הרבה ראשים אנושיים צועקים. אחרי הסגר הראשון, הוזמנתי לדבר באירוע של ׳זיכרון בסלון׳. אחרי שדיברתי שם שקעתי בדיכאון. הרגשתי שאני כביכול אמור להופיע שם כקורבן שאינו בשליטה. חווית חוסר השליטה השפיעה עלי, כך שהתחלתי לצייר את אותן פנים צועקות וזה חזר על עצמו בצורה אובססיבית״. 

בהמשך, גולדשטיין משתף שפנה אל טיפול פסיכולוגי חדש עם מטפל מתמחה בטיפול בטראומה. ״הוא אמר שהוא חושב שהיצירתיות שלי יושבת על נקודות מסוימות, והוא פחד שאם הוא יגע בהן זה יפגע ביצירתיות שלי. 

״הוא סיפר לי שהוא טיפל בהרבה ניצולי שואה, אבל אף פעם לא פגש מישהו שהיה כל כך אובססיבי לשואה. אחרי כמה מפגשים איתו, הבחנתי שאני מפסיק לחשוב על השואה ועל ההורים שלי. ואז התחלתי לצייר ציורים אבסטרקטיים שמזכירים כלובים או בתי כלא״. 

כשאני תוהה אם אפשר לצפות שיציג את העבודות כסדרה חדשה, גולדשטיין משיב שהוא עבד עליהן חודשים ארוכים, ״ובעקבות המפגש האחרון שלי איתך, כשדיברנו על כתיבה ועל תנועה, זה פשוט נגמר ומשהו התחיל לזוז בתוכי. את רואה, החיים מפתיעים אותנו כל הזמן״. 

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden