כל מה שחשוב ויפה
אנג׳לה דיוויס, עשה את הדבר הנכון
אנג׳לה דיוויס, עשה את הדבר הנכון. צילום: יעל שמידט

האמפי של בית ליבלינג: כשהאמנותי משתלב עם הפדגוגי

עמידת ראש מול הכנסת לצד ראיון עם פעילה פוליטית בכלא האמריקאי. התערוכה באמפי של בית ליבלינג, שמתקיימת כחלק מפרויקט ״ברוכים הבאים לרה־פבליק״, מביאה לידי ביטוי פעולת מחאה, אמירה אישית לצד קשר היסטורי, ונוכחות נשית

פורטפוליו בשיתוף בית ליבלינג


אמפי, קיצור של המילה אמפיתיאטרון – שמשמעותו הסמנטית היא משני צדדים – צרוב בתודעה הקולקטיבית כזירת מופעים הממוקמת בדרך כלל במרחב החוץ. ככזה, לא מצופה למצוא אמפי בתוך בית דירות. אך למבקרים בבית ליבלינג, מצפה מפגש עם חלל שקווי עיצובו, המשלבים תצורה מעוגלת ויציעים טיפוסיים, מייצרים נוכחות של אמפי בין כותלי המבנה.

החלל הוקם במסגרת התערוכה ברוכים הבאים לרה־פבליק, כפרויקט של תכנית אולימפוס – תכנית לימודים יחודית שנמנית על תכניות הלימוד של ״בית הספר של העיר״ הפועל במקום. ״בית הספר הוא מרחב לחשיבה ולפיתוח פרקטיקות של עיר כמרחב לימוד״, אומר האדריכל ערן איזנהמר, מנהל בית הספר של העיר ואוצר האמפי. ״תכנית אולימפוס שנהגתה במסגרתו היא תכנית שמיועדת ליוצרים שסיימו לימודים רלוונטיים כאמנות, עיצוב, אדריכלות, מופע ומחול, ומבקשים להעמיק בעשייתם ולשכלל אותה״.

מבנה הלימודים והתכנים הנחקרים בתכנית פותחו בהשראת בית ספר הבאוהאוס, שאיתו מקיים בית הספר קשר פדגוגי רציף. תפיסת הלימוד, לדברי איזנהמר, מתמקדת בדיאלוג, באיכות המפגש ובמחקר קבוצתי הקשוב לאופי ולקצב הלמידה של כל יוצר המשתתף באולימפוס. כך, האמפי נועד לשמש את האמנים והיוצרים כמרחב ציבורי להרצאות, דיונים, הקרנות וידאו וכאולפן לראיונות בשידור חי באמצעות אמפי־TV.

״להבדיל ממהותו של תיאטרון פרונטלי, המשלב הופעה על במה וקהל צופים ושההתרחשות בו ידועה מראש, מהותו של האמפי וצורתו העגולה/מעוגלת שאובים מהעת העתיקה, וכך גם האירועים המתרחשים בו שאינם נשלטים. דוגמה טובה לכך היא קרבות הגלדיאטורים או מרוצי מרכבות שהתנהלו בהיסטוריה במבני אמפי, כהתרחשות חיה ודינמית בזמן אמת, שסופה לא ידוע״. 

כפולת חדרים, דקל בוברוב; פערי תיווך, יותם מיכאל יוגב

כפולת חדרים, דקל בוברוב; פערי תיווך, יותם מיכאל יוגב. צילום: יעל שמידט

דקל בוברוב, כפולת חדרים

דקל בוברוב, כפולת חדרים

ערן איזנהמר. צילום: איה צייגר

האמפי ממוקם בקומה השנייה של הבניין, בחלל שבמקור היווה סלון של דירה. ״כשקיבלנו את החלל לידינו חצצה את מרכזו מחיצת זכוכית שנותרה מתערוכה קודמת שהתקיימה בו, וההחלטה הייתה לעצב אותו סביב הקיים; לעבוד מתוך החלל, ולתת לעיצוב להתפתח באופן אורגני״. הרעיון לעצבו כאמפי היה של אמנית הפרפורמנס אנה ויילד, מנחה בתכנית האולימפוס, ואת תכנונו ביצעו איזנהמר ואיה צייגר, מעצבת תפאורה, ארט ותלבושות המתמחה בפיתוח קונספטים ויזואליים, שאף הייתה אמונה על בנייתו.

ערן איזנהמר: האמפי בבית ליבלינג חותר לשמש כפלטפורמה לאקספרימנטליות ול״ידע חי״; מרחב שהסיטואציה המתרחשת בו אינה ברורה עד הסוף ומזמינה התבוננות, למידה וחשיבה, דיון  וביקורת

״האמפי בבית ליבלינג נשען על אותו רעיון של העת העתיקה, וחותר לשמש כפלטפורמה לאקספרימנטליות ול׳ידע חי׳״, מוסיף איזנהמר: ״מרחב שהסיטואציה המתרחשת בו אינה ברורה עד הסוף ומזמינה התבוננות, למידה וחשיבה, דיון וביקורת. פעילותו מבקשת לבחון את המרחב הפוליטי הנוכחי בישראל, ולנסח סדר יום חדש החוקר את אופני הצגת הידע והאמת כגורמים חיוניים לדיון פוליטי וחברתי ראוי; דיון שמתקיים בזירה ציבורית כמקום לקידום שיח על ערכים, רעיונות וחזון, ולגיבוש עמדה״. 

קצוות פרומים

התערוכה שמוצגת באמפי של בית ליבלינג בימים אלה, משלבת שתי הקרנות וידאו, המשודרות בלופ זו לצד זו: ראיון שקיים צוות טלוויזיה שוודי עם הסופרת והפעילה הפוליטית האמריקנית אנג׳לה דיויס בעת שהותה בכלא בשנת 1972, ועבודת פרפורמנס של האמנית מעיין מוזס, המשמשת גם היא כמנחה בתכנית אולימפוס ושותפה לפרויקט האמפי.

״כמקום ללא חוקיות ידועה מראש, האמפי הוא חלל מסתורי משהו, שמותיר קצוות פרומים, כך שהצופים/משתתפים צריכים להיות ערניים ולהפעיל את המחשבה כדי להשלים את פערי הידע והמידע״, אומרת מוזס. ״ככזה הנראות שלו, לשיטתנו, היא הביטוי הוויזואלי הכי נכון להכיל את תפיסת הפרפורמנס, שנשענת על נוכחות, מקום, זמן, פעולה וגוף, ומהווה חלק בלתי נפרד מתכנית אולימפוס השואפת לחבר בין אמנות ופדגוגיה״.

מעיין מוזס, צילום מסך מתוך עמידת ראש

מעיין מוזס, צילום מסך מתוך עמידת ראש

בעבודת הווידאו שלה, עמידת ראש, נראית מוזס כשהיא עומדת על הראש מול בניין הכנסת, מתנגדת בגופה לצורתו ולתפקודו של בית המחוקקים המנהל את ענייני המדינה. פעולת ההתנגדות הגופנית שמגלמת העמידה על הראש היא חלק מהיסטוריה של פעילות פוליטית כמחאה, כהפגנה וכאקט פרפורמנס ציבורי, שבהם הגוף מתנגד לכוח המופעל עליו. 

הפעולה הפרפורמטיבית אף מגלמת התנגדות פרטית ואינסופית של מוזס כלפי אי הצדק שבסדר הקיים, תוך שהיא מביאה לידי ביטוי את הקשר שלה עם גופה המתמודד עם הסיטואציה. ״בהתנסות פרפורמטיבית הגוף היא ׳כלי׳ הפעולה והחיבור הראשוני ביותר של היוצר עם המרחב שסביבו, עם הזמן והמקום״, היא מסבירה. 

עמידת ראש, לדבריה ״צמחה מתוך חיפוש מתמיד אחר המתח המתקיים בין האפשר והאי אפשר, בין מי מעצב את מי ואת מה. במקרה זה העבודה נועדה לבחון האם וכיצד אפשר לחדור למקום שבו קובעים את החוקים; לראות איך אני יכולה לעשות זאת ואיפה אני יכולה להתערב״. 

מעיין מוזס: עמידת ראש צמחה מתוך חיפוש מתמיד אחר המתח המתקיים בין האפשר והאי אפשר, בין מי מעצב את מי ואת מה. העבודה נועדה לבחון האם וכיצד אפשר לחדור למקום שבו קובעים את החוקים; לראות איך אני יכולה לעשות זאת ואיפה אני יכולה להתערב

לצד העבודה של מוזס, מוקרן באמפי הראיון עם דיויס, ממובילות תנועת המחאה הפנתרים השחורים, שנעצרה בשנת 1970 בהאשמת שווא, נלחמה על חפותה בבית המשפט וזוכתה. למרות היותה אסירה שנתונה בין חומות הכלא, סיטואציה שלכאורה אמורה הייתה להעמיד אותה במעמד ״נמוך״ ומתגונן, דיויס, כפי שנראה בסרטון, היא זו ששולטת בהתפתחות הראיון וקובעת את גבולותיו. כך, כשהיא נשאלת האם הפנתרים השחורים ימשיכו לנקוט באלימות, תשובתה, המהווה נקודת שיא בראיון, מציגה את ההקשר האישי שלה וההקשר ההיסטורי לשאלת האלימות, ואינה נופלת למלכודת פופוליסטית שמנסה לרצות.

הבחירה לשלב את שתי העבודות בחלל האחד והחצוי בעת ובעונה אחת, הייתה, לדברי מוזס ״אינטואיטיבית. לתחושתי הראיון עם אנג׳לה דיויס תומך בעבודה שלי וכמו ׳מתמלל׳ אותה״.

ואכן, במבט ראשון נראה שקיים מתח בין שתי ההקרנות שמקורו בשוני הנובע מהשקט של עמידת ראש כעבודה שמבוססת על אקט גופני ללא מילים, לעומת הראיון, שמעצם הווייתו מבוסס על מילים ודיבור. אך בחינה מעמיקה יותר מבהירה כי המשותף ביניהן עולה גם עולה על השוני, שכן שתי ההקרנות, כל אחת בדרכה, מותחות את הגבולות ומבטאות פעולת מחאה, אמירה אישית לצד קשר היסטורי, וכן, גם נוכחות נשית.

עלמה שניאור, נשימה ללא שם

עלמה שניאור, נשימה ללא שם. צילום: יעל שמידט

שי בן־ארי וטל אבידן, על תקשורת או על אהבה

שי בן־ארי וטל אבידן, על תקשורת או על אהבה. צילום: מיכאל שבדרון

עומר שך, ראווה בעובי הקורה

עומר שך, ראווה בעובי הקורה. צילום: מ״ל

״האמפי הוא חלל שתכנונו משלב את האמנותי והפדגוגי וככזה הוא זמין, מיידי, מאפשר ונענה לאופי של האולימפוס ולתפיסתו החוקרת״, אומר איזנהמר. ככזה, בחודשים האחרונים הוא נחקר כחלל רעיוני וארכיטקטוני על ידי משתתפי התכנית, כשהמחקר הניב שלוש תערוכות זוגיות שנוצרו על בסיסו וייעודית עבורו על ידי דקל בוברוב, יותם מיכאל יוגב, שי בן ארי, טל אבידן, עומר שך ועלמה שניאור.

״הכוונה שלנו באולימפוס היא להמשיך לחקור את חללו כמרחב המשלב את האמנותי עם הפדגוגי״, מסכם אייזנהמר; ״לבחון ולבדוק תכנים כמהות של פרפורמנס, אוצרות אמנות ויחסים בין צורה ותוכן, ולקיים באמפי תערוכות ואירועים פרפורמטיביים״.


ברוכים הבאים לרה_פאבליק
בית ליבלינג, רח׳ אידלסון 29, תל אביב
משתתפים: רועי פביאן, רבקה שטרנברג, קרן אבני, ענת ליטווין, סלי קריסטל קרמברג, בית הספר של העיר, feld72, יאקוב שטנצני, הדס טובל, ליאור זלמנסון, לילך שטייאט, גבי שיליג, אנה וילד, מעיין מוזס, איה צייגר
אמני איים ברשת: בנג׳מין גרוסר; בן בן חורין; צילה חסין; אוליה ליאלינה; ג׳ואנה מול; Reddit; מושון זר אביב; הלן ניסנבאום; דניאל סי האו; המפלגה הפיראטית; פיליפה וילאס־בּוֹאס; מאיה כהן וגפן רפאלי
ניהול אמנותי: שירה לוי־בנימיני; אוצרות: ערן איזנהמר, שרון גולן־ירון, שירה לוי־בנימיני, סברינה צגלה; סצנוגרפיה, עיצוב והפקה: ענת לוי
שותפים: משרד התרבות הגרמני, עיריית תל־אביב־יפו, קרן ת״א, שגרירות אוסטריה, מכון אדם מיצקביץ׳, משרד התרבות הפולני

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden