כל מה שחשוב ויפה
פסטיבל האיור החל ב־26.11.2020
אנה ווילד. דימוי: סטודיו ג2, הזירה הבינתחומית

אולימפוס: לפתח פרקטיקות חדשות שמתאימות לזמן שלנו

התכנית החדשה של בית ליבלינג מיועדת ליוצרים צעירים שסיימו לימודי אמנות, אדריכלות, עיצוב, מופע ומחול. האדריכל ערן איזנהמר, שעומד בראשה: ״לראות כיצד אמנים ומעצבים יכולים להרחיב את תחום הפעולה שלהם בעולם״

יובל: בוקר טוב ערן, מה קורה? איך עוברים עליך ימי הדמדומים של הגל השני?

ערן: בוקר טוב יובל. מורכב כמובן, חשבנו על זה לאחרונה שזו שאלה בלתי אפשרית 🙂

יובל: באיזה מובן?

ערן: מצד אחד יש את הרצון לפעול בהווה כדי לתכנן את העתיד הקרוב, ומצד שני שאלת המשמעות של של הדברים מאוד רחבה. ובתוך זה התנאים לפעולה לא פשוטים

יובל: ואיך אולימפוס נכנס לזה? כי אם אני זוכר נכון, הפעם הראשונה ששמעתי ממך על בית ספר מסוג אחר, הייתה אי שם לפני שבע שנים ב־2013, אפרופו לתכנן עתיד כלשהו ותנאים לא פשוטים…

ערן: אולימפוס הוא חלק ממהלך רחב יותר של פתיחת בית ספר בבית ליבלינג, והשאלות הגדולות הן על מהותו של בית ספר בזמן הזה. הזמן הזה דורש שינויים ואיתם את חידוד המטרות ואופן הפעולה

יובל: אבל את זה שהזמן דורש שינויים אמרת כבר אז. מה השתנה? או התחזק? ספר קצת על הגלגול של המחשבות שלך

ערן: הרעיון של בית הספר הוא שאלה על האופן שבו אנו לומדים כיום, וההצעה אז הייתה לראות כיצד העיר מהווה את מרחב הלימוד שלנו. מאז התפתח המחקר שלי על מהותה של הפדגוגיה, שאלות על מרחב ועל חלל ועל האופן שאנו תופסים אותו.

מה שעוד התפתח הוא אופן הפעולה: גם אז עבדתי בצוות אבל כיום, בבית ליבלינג, אני פועל יחד עם צוות רחב של יוצרים ויש דגש רב על דרכי העבודה שלנו יחד. השנים האחרונות עסקו בזה, בפיתוח תכנים ודרכי מחשבה ופעולה משותפות לקבוצת אנשים, דרך פיתוח תכניות לימוד

יובל: אז מה זה אולימפוס? מה קורה שם?

ערן: בשנה האחרונה עבדנו על הכנס הראשון שלנו, צוות עבודה ובו פעלו איתי מעיין מוזס ואנה ווילד, ובצמוד לעבודה הזו התפתח הרעיון ליצור מרחב בינתחומי לאמנים ומעצבים להפגש ולהתפתח, לשתף פעולה. הרגשנו שאנו רוצים להרחיב את השיח.

אולימפוס

צילום: נורית אגוזי

birds

חשבנו על בית הספר של העיר כמרחב לחשיבה ופיתוח רעיונות ופרקטיקות של העיר ביחס ללימוד. הרעיון הזה התבסס כפרקטיקה בשנים הראשונות שבהן פעלנו, והכנס היה נסיון להבין מהו המרחב הזה וכיצד הוא פועל יחד עם יוצרים. ועכשיו הגענו לאולימפוס 🙂

יובל: יפה!

ערן: אולימפוס הוא מקום ליוצרים מתחומים שונים המחפשים מרחב לימוד המתמקד בהם וברצון שלהם/ן להתפתח ולשכלל את העשייה שלהם לצד יוצרים אחרים. את החוסר במקום ובמסגרות כאלו אני זוכר מהימים שסיימתי את הלימודים שלי ומאז לא השתנה הרבה.

כיום אנחנו מציעים חמש תכניות שמנסות להתאים עצמם לדרכי לימוד שונות של אנשים יוצרים. זיקוק, לדוגמה, היא תכנית המתקיימת בבית של כל אחד במשך 60 ימים. הרפתקת לימוד שלא מלווה בפרסום סילבוס ובה את/ה מלווה על ידי יוצר/ת שמלווה את היצירה ופנוי להקשיב ולחשוב לעומק על המהלך שלה. זו דוגמה לתכנית ששוברת את האופן שבו אנו רגילים לתפוס לימוד, ושמאפשרת להתאים אותו לתנאי החיים ולצרכים המדויקים של כל אחד.

זיקוק היא תכנית המתקיימת בבית במשך 60 ימים. הרפתקת לימוד ובה יוצר/ת מלווה את היצירה שלך ופנוי להקשיב ולחשוב לעומק על המהלך שלה. זו דוגמה לתכנית ששוברת את האופן שבו אנו רגילים לתפוס לימוד, ושמאפשרת להתאים אותו לתנאי החיים ולצרכים המדויקים של כל אחד

תכנית אחרת היא מסגרת שאנה ואני מלמדים ומציעה להתבונן בנו כיוצרים ובזמן שנמצא בין הפרויקטים שאנו עוסקים בהם. לתכנית הזו פיתחנו פרקטיקה שנשענת גם על בית ספר הבאוהאוס וחוקרת את היצירה שלנו דרך מושגים מתוך החיים כמו חברוּת. אנחנו רוצים לראות יחד כיצד אמנים ומעצבים יכולים להרחיב את תחום הפעולה שלהם בעולם

יובל: להרחיב באיזה אופן?

ערן: בעבודה מול מערכות והדרישות שלהן, אנחנו רוצים להזכיר לעצמנו מהו הגרעין של היצירה שלנו, מה אנחנו רוצים ואיך אנו פועלים עבור כך. 

לשם כך נדרש מבט רחב יותר, על הסטודיו, על הקשרים עם אנשים, עם המערכות; לשים לב שאופן הפעולה יכול להתרחב מעבר למסגור המסוים של המשימה שנתבקשנו לעשות. ומכאן אפשר להתרחב למדיומים שונים. המסגרת כבר פועלת בשנה האחרונה ואנו מבחינים שזהו מרחב חשיבה חדש ונדרש לכולנו

יש עוד שלוש תכניות: לספר עליהן?

יובל: בטח

ערן: הילה כהן־שניידרמן ומרב קמל מלמדות תכנית בשם נושא, שבה גיבשנו קבוצה החוקרת ולומדת יחד נושא משותף. המהות שלה היא פעולה ולימוד משותף וממנו ההבנה על ההקשרים של היצירה שלנו לאנשים ורעיונות.

ערן איזנהמר. צילום: איה צייגר

הילה כהן שניידרמן. צילום: מ״ל

יוני רז פורטוגלי ואנה ווילד פיתחו תכנית טקסט ובה קוראים יחד לאורך סמסטר שלם את בעקבות הזמן האבוד של פרוסט. קריאה שיש בה גם כתיבה, והרצון בה הוא לשלב טקסט ביצירה שלנו. ואחרונה היא תכנית נקטר של ישי שפירא קלטר, ובה נפגשים עם אנשים יוצרים מתחומים שונים. לא הרצאות אלא דיאלוג על היותנו יוצרי תרבות.

חשוב לציין שכל המפגשים קורים בחלל אמיתי – בבית ליבלינג ולא בזום

יובל: נייס. אותי שכנעת… תגיד, איך המסגרת של בית ליבלינג קשורה לאולימפוס? לא במובן טכני שהוא חלק ממנו, אלא במובן הרעיוני והאידיאולוגי?

ערן: כמרכז תרבות, בית ליבלינג צריך להיות מקום שבו אנשים פועלים – קהל רחב וגם יוצרים. חסרים לנו מרחבים שבהם אפשר להתנסות, לפתח רעיונות, להציג תהליכי עבודה, לפגוש אנשים; לפתח פרקטיקות חדשות שמתאימות לזמן שלנו. במובן הזה היינו רוצים שבית ליבלינג, שהוא באמת בית דירות, יהיה מקום כזה ליוצרים; מקום שבו מתפתח שיח אסתטי שחסר לנו בתרבות. אולימפוס הוא מרחב מסוג כזה המיועד ליוצרים/ות

זו אחת מהשאלות הרחבות האלו שהעיסוק בהן הפך ליותר רלוונטי בתקופה האחרונה: השאלה על מה אנחנו עושים ולמה

בית ליבלינג. צילום: יעל שמידט

יובל: אתה אומר שוב ״הזמן שלנו״. ורלוונטי. והתקופה הזו. למה הכוונה? איפה אתה מזהה את השינוי הגדול (או השינויים)

ערן: על הזמן שלנו אפשר להסתכל גם בפרספקטיבה של 50 שנה ויותר. אני חוקר כעת אמן בשם קונסטנט שבשנות ה־60 תיאר עיר בשם ניו־בבילון, עיר עבור האדם החופשי, העיר של האדם היצירתי בעולם ההולך ונהיה תועלתני. במובן הזה אלו רעיונות לא חדשים המתנגדים לחברה הנאו־ליברלית שהפכנו להיות. עכשיו, בזמן המגיפה, קשה יותר להתעלם מהתוצאות של המהלכים האלו והשאלה על אופן התארגנות החברה שלנו היא קריטית

יובל: כן, המגיפה לא המציאה שום דבר חדש, היא פשוט חושפת ומבליטה את כל הכשלים הקיימים. תגיד, אתה אופטימי? חושב שיהיה פה בסוף עולם טוב יותר?

ערן: כן, אבל זה באמת דורש להיות אופטימי 🙂 מה אתה חושב?

יובל: לא כל כך. הפתרון שלי זה הרבה הדחקה והרבה הכחשה, ומזה להיות אופטימי, כי מה עוד נשאר לנו…

עוד משהו חשוב להגיד לפני שמסיימים?

ערן: רק שיש עוד כמה מקומות אחרונים לסמסטר שנפתח עכשיו. נאלצנו לדחות את הסמסטר ל־15 בנובמבר ואנחנו אופטימים שיפתח בזמן

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden