כל מה שחשוב ויפה
מתוך הסרט אגדת חורבן. ציורים: דוד פולונסקי, מיכאל פאוסט
מתוך הסרט אגדת חורבן. ציורים: דוד פולונסקי, מיכאל פאוסט

אגדת חורבן: מדרש קולנועי לתשעה באב

חורבן בית המקדש בסרטו של גידי דר ״אגדת חורבן״ מהדהד שאלות בנות זמננו, ביצירת אמנות שמתעלה מעבר לאנימציה וקולנוע

איך לגעת בקודש הקודשים מבחינה אמנותית? זו שאלת מפתח להרבה קולנוענים שרוצים להביא את אלוהים, התנ״ך, התלמוד, האמונה, הדת והמסורת למסכי הקולנוע, בלי לחלל שם שמים. והגבול בין קידוש השם לחילול השם, כידוע, דק כחוט השערה, על אחת כמה וכמה לאנשים מאמינים. אבל נדמה שגידי דר ושולי רנד פיצחו את המתכון הסודי – תחילה בתסריט משותף של ״האושפיזין״ (2004), שהפך לסרט שאותו אני מכנה רב־סקטוריאלי, משום שהוא עורר עניין בסקטור החילוני והדתי כאחד.

האושפיזין גם עשה היסטוריה קטנה, כשפתח צוהר הצצה נדיר לנקודת מבטם של בעלי תשובה ולספירה האלוקית בעולמם. חג הסוכות תואר בו לראשונה על פרטיו, בצורה קולנועית יוצאת דופן של מסירות נפש והגות יהודית. נדמה היה כבר אז, שדר ממצב את עצמו כבמאי חילוני שפורט על הרגש היהודי באופן לא שגרתי.

כעת השניים, דר ורנד, עושים זאת שוב, בתסריט המשותף ל״אגדת חורבן״. התשובה שלהם לשאלה איך לגעת בקודש הקודשים מעוררת השראה. זו תשובה שאני מאמצת באופן אישי וממליצה לכל קולנוען לאמץ. אם כבר נוגעים במקומות הקדושים ראוי לעשות את זה טוב והכי איכותי שאפשר, כי כשאמנות טובה, אפשר לסלוח גם על דברים שאי אפשר להתפשר עליהם מבחינה קולנועית, ומאידך עשויים להיתפס בעין דתית כחילול השם.

וכך, כשצפיתי ב״אגדת חורבן״, יכולתי להרגיש את הדריכות במקומות שבהם חשתי שאולי נעשה חילול השם, שאולי מבזים את מעמד הכוהנים והקורבנות. כשהם מצטיירים כמושחתים, למשל. אבל באותם מקומות ניתן היה גם לסלוח, נוכח האמנות המרהיבה שנחשפה לעיני הצופים. וכמו בכל דבר, אי אפשר להתווכח עם מקוריות, העזה ואמנות מעוררי מחשבה. ואני אומרת את זה בשני קולות – בקול קולנועי מחד ודתי מאידך.

אם יש שרידים לבית המקדש ואם אנחנו כאן, סימן שאבות אבותינו שרדו את החורבן. עד כמה חורבן בית מקדש מעסיק את האדם הלא דתי? כשחושבים על זה, האדם הדתי פונה למזרח – למקום בית המקדש – שלוש פעמים ביום. התודעה שלו מכוונת לגאולה במובן הפלאי, העמוק, חירות הנפש והנשמה מהגוף. אלא שב״אגדת חורבן״, סרטו החדש של דר, נעשית בחירה קולנועית שונה ויוצאת דופן, שאולי נועדה לפתוח חלון להיסטוריה המורכבת גם עבור האדם החילוני, ולמרבה ההפתעה לחדש גם לאדם הדתי.

birds

הסרט נוצר בטכניקה ראשונה מסוגה, והוא מורכב מלמעלה מ־1,500 רישומים וציורי שמן של האמנים דוד פולונסקי ומיכאל פאוסט (ואלס עם באשיר). ציורים שצוירו לאורך שבע שנים, תוך דגש על דיוקן בית המקדש וההזרה, דיוקנאות הגיבורים, פרמוט הצבעים, קווי המתאר וסרגל המטאפורות, שככל הנראה הנחו את הבמאי, והתוצר מרשים בכל קנה מידה ומזמין ניתוח אמנותי של כל פריים בנפרד.

בשל שנאת חינם

אגדות חורבן הן אגדות שמופיעות במסכת גיטין, במסכת תענית, במדרש רבה על מגילת איכה ובאבות דרבי נתן. האגדות מתארות את המהלכים שהובילו לחורבן בית שני, ובמרכזם שנאת חינם (״לא חרב בית המקדש אלא בשל שנאת חינם״). לאדם המודרני אגדות אלו עשויות להיתפס כמשקל כבד. הנפח ההיסטורי, המתח הדתי וההתפלמסות הלשונית, עשויים להרחיק אותו. יש כאלה שנתקלו או שמעו על האגדות האלו ויש כאלה שמימיהם לא קראו אותן.

הנתק של האדם המודרני מאחת מאבני היסוד של העולם היהודי – חורבן בית שני – נובע גם מהעמדה החילונית הריבונית, של תרבות היונקת מהמערביות המתירנית. האדם הדתי זוכר את החורבן, מתענה וצם בתשעה באב, יום שבו אסור ללמוד תורה אך מותר לקרוא את אגדות החורבן. המחשבה לתרבת את האגדות לאמנות או לקולנוע, עלולה לייצר אצלו פקפוק וריחוק מידי. לכן ראוי להעריך את הסרט כיצירה אמיצה ויוצאת דופן, שנקודות המפגש בתסריט, בין רנד־החרדי לדר־החילוני מצטלבות לכדי מבע מקורי, מגשר ואותנטי.

למרות שהרקע לסיפור העלילה אינו חדש, אופן עיצובו וסגנונו מהווים קול חדש בפירמידה הסיפורית המוכרת על חורבן בית המקדש השני. עצם היכולת להפשיט סיפור לביטוי ציורי, תוך כדי שימוש במטאפורות שמתקבלות ללב ולעין של הצופה בן זמננו, הוא בגדר חידוש של ממש

מעולם לא היה חורבן בית המקדש השני רלוונטי כל כך, כמו בוואקום שיצרו השניים. ואם מצופה שהלקח ההיסטורי יילמד, הרי שככל שעולם החומר לובש צורה נוכחת ועולם הרוח מצטמצם, די לעלעל בעיתונות היומית ולהיתקל בשנאת־חינם המופצת ברשתות החברתיות, כדי להבין שהחברה הישראלית לא למדה דבר מעברה המפואר. מנעד זה כשלעצמו הופך את הסרט לראי חברתי אקטואלי וחשוב, שפערי החברה מתגלים בו במשיכות מכחול מטלטלות.

נקודת התצפית הסיפורית היא של בן בטיח, בן אחותו של יוחנן בן זכאי. בן בטיח נע בין אמונתה של אמו ובית מדרשו של דודו, לבין המראות הנגלים לו ברחובותיה של ירושלים. העוולות, העוני והפערים המעמדיים, מובילים אותו לשאלה מה אלוהים באמת רוצה? וככל שהוא מעמיק בשאלה הוא מחפש צדק, מבקר את האמונה ה״עיוורת״ ואת שתיקת החכמים ומנסה לשנות. אך אלו נוטעים בו גם את הצורך למרוד, מה שמוביל בהדרגה לשרשרת אירועים בלתי הפיכים ולחורבן.

בימינו קוראים לזה הון־שלטון

כבר בשוט הפתיחה פונה בן בטיח לאלוהים בשאלות מוסר: ״ראה אלוהים, יש כאלה ההולכים על שטיחים של משי ויש כאלה הנלחמים על הקרעים״. הוא אינו מבין איך זה יכול להיות שזה רצון האלוהים. הוא אינו מבין את המציאות. כמו גיבור טרגי בטרגדיה יוונית הוא ממשיך לפעול מתוך חוסר ידיעה, מתוך תקווה שאלוהים בוחן לב וכליות יודע, כלשונו, ״מה שעשיתי לא לכבודי עשיתי״.

בימינו קוראים לזה קפיטליזם, קוראים לזה בירוקרטיה, קוראים לזה הון־שלטון. בן בטיח אינו מבין את המאבק בין החומר – אותו מסמלים הרומאים, לבין הרוח – אותה מסמלת התורה. מי שכן מבינים הם המלכה ברניקי, מלכת יהודה, שירושלים קרובה לליבה כתכשיט ורבן בן זכאי, שיודע שבית המקדש עתיד להיחרב. שניהם, כך נדמה, משלימים עם המצב, מבינים שזהו הרע במיעוטו ומנסים למנוע את הקץ.

ואמנם, למרות שהרקע לסיפור העלילה אינו חדש, אופן עיצובו וסגנונו מהווים קול חדש בפירמידה הסיפורית המוכרת על חורבן בית המקדש השני. עצם היכולת להפשיט סיפור לביטוי ציורי, תוך כדי שימוש במטאפורות שמתקבלות ללב ולעין של הצופה בן זמננו, הוא בגדר חידוש של ממש. וכאן ניתן להדגיש את ברכת הכוהנים ומעמדם המיוחד, שמקבלים בסרט המחשה מרשימה וחווייתית באמצעות ציור ומוזיקה.

לצד אלה ישנם פרטים קטנים המעוררים תהייה. ראשית, למרבית הדמויות בעם אין סממנים דתיים כמו כיפות או ציציות. אם מדובר על שנת 66 לספירה, הרי שאלו היו סממנים יהודיים מובהקים כבר אז. בנוסף, ניתן לזהות הלכות קטנות שמתפספסות. לדוגמה, ידוע שאין מעבירים לחם מיד ליד, או ענייני טהרה בכניסה למקדש – עניינים ששייכים לא רק לתלמידי חכמים אלא גם לאספסוף.

יכול להיות שאלו הם פרטים קטנים ושוליים. כמשל מחורבן הבית לימינו, נדמה שבן גמלא, מנהיג המרד שאליו חובר בן בטיח, מסמל את החילונים, באומרו ״ה׳ לא רוצה את הקורבנות שלכם, הוא רוצה צדק ואמת״. לא פעם זוהי הביקורת החילונית על האדם הדתי, שעל אף הריטואלים הטקסיים, לא תמיד נוהג כמצופה ממנו.

משלים כעין אלו שזורים כשתי וערב לאורך התסריט, שמערבב מקורות ומסורות עם פנטזיה ודמיון, ומרחיב את המנעד הסיפורי. מבחינה קולנועית זהו סרט יוצא דופן. הוא אינו קולנועי במובהק, אינו ריאליסטי ואינו אנימציה, ולכן אי אפשר למדוד אותו כסרט רגיל, אלא מתאים יותר להגדירו כיצירת אמנות.

לקול יש תפקיד מהותי בעיצוב הדמויות, והליהוק של דר מוטה לבחור קולות עמוקים וציוריים, של מיטב השחקנים הישראליים, ביניהם שולי רנד, מוני מושנוב, זאב רווח, יעל אבקסיס, עמוס תמם ויגאל נאור.

העיתונאי החרדי משה גרליק כתב השבוע בעיתון החרדי ״משפחה״: ״הימים שלפני תשעה באב הם ימים יפים לעם ישראל. ימים שבהם כל הדרשנים והכותבים, בעיקר אלו שומרי המצוות, מזכירים מדוע חרב בית המקדש השני: שנאת חינם. כמות הגונה של דרשות נלהבות נוחתת עלינו בדבר החשיבות העצומה של אהבת חינם ועל הצורך באחדות כמתכון לגאולת עם ישראל. ממש מרגש. אבל בדיוק את אותן הדרשות שמענו גם בשנה שעברה, גם לפני שנתיים וגם לפני ולפני ולפני… למעשה שום דבר כמעט ולא זז בתחום טעון זה״.

ואני, שקראתי את השורות חשבתי, ואולי סרט יזיז? ואם אסור ללמוד תורה בתשעה באב ומותרת קריאה באגדות החורבן, הרי שגם צפייה בסרט ״אגדת חורבן״, שמספר את האגדה, עשוי לעורר או ללמד דבר או שניים.


אגדת חורבן
ישראל 2021, 93 דקות
בימוי: גידי דר
תסריט: גידי דר, שולי רנד
ציורים: דוד פולונסקי, מיכאל פאוסט
שחקני קול: שולי רנד, זאב רווח, מוני מושונוב, עמוס תמם, יעל אבקסיס, יגאל נאור, אוריה חייק, ריטה שוקרון
ציון: 5 כוכבים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden