המפה והטריטוריה: מיקי קרצמן ושבתאי פינצ׳בסקי ממפים מחדש את המציאות

חגית: בוקר טוב מיקי ושבתאי, מה שלומכם? ברכות על התערוכה ״אנטי מיפוי״ במוזיאון תל אביב. מפגש אחד מאחוריכם והשני מחרתיים (ג׳ 13.7). איך היה?

מיקי: היה טוב מאוד, רקדנו יחד נהדר והיו הרבה אנשים

חגית: ריקוד זו הגדרה מצוינת. זה היה חלק מהעבודה גם בשטח? מסונכרנים בחלוקת העבודה והצעדים?

שבתאי: העבודה על הפרויקט נמשכה כמה שנים, אבל כבר מההתחלה מצאנו את עצמנו עובדים טוב יחד, עם חלוקת עבודה זורמת ומהנה

שבתאי פינצ׳בסקי (מימין) ומיקי קרצמן

חגית: נעשה קצת סדר – נפגשתם בבצלאל, שבתאי היה סטודנט במחלקה לצילום ומיקי ראש המחלקה?

שבתאי: הייתי סטודנט במחלקה לארכיטקטורה בבצלאל ובשנה ב׳ לקחתי קורס בצילום עם מיקי. מפה לשם בסוף השנה השלישית שלי בבצלאל עברתי למחלקה לצילום, בעזרתו של מיקי, ושם סיימתי את התואר הראשון שלי. לאחרונה סיימתי תואר שני באמנות באוניברסיטת נורת׳ווסטרן שליד שיקגו. אני כרגע בביקור בארץ, וראיתי השבוע את התערוכה בפעם הראשונה 🙂

בזמן שהייתי סטודנט במחלקה לצילום, שימשתי אסיסטנט של מיקי בפרויקט שבסופו של דבר לא יצא לפועל, וככה התחלנו לעבוד ביחד

חגית: איך נולד הפרויקט אנטי מיפוי?

מיקי: בשלבים מתקדמים של העבודה על ״הארכיון החזותי הבדואי״ עסקתי בצילומי פנורמות שכל אחת מהן מורכבת מכ־200 צילומים, והמידות של כל אחת 60 ס״מ על 7 מטרים בקירוב. התחלתי לברר האם ניתן לייצר פעולה דומה באמצעות רחפן ולייצר סוג של מיפוי. שבתאי היה אסיסטנט שלי והמשכנו כשותפים לפרויקט. משם התחילו לעלות שאלות מעמיקות יותר על מיפוי

חגית: בזכותכם למדתי שיש מגבלה על צילומי אויר שהיא ייחודית לאזורנו – ישראל ושטחי הרשות הפלסטינית – והיא יוצרת ״שטח עיוור״ מאוד גדול, שמסייע לנו להתעלם מהמציאות בשטח

שבתאי: תחת תיקון Kyl–Bingaman בחוק האמריקאי, צילומי אוויר ולוויין של שטחי ישראל שנמכרים על ידי חברות מסחריות בארצות הברית מוגבלים ברזולציה. זאת הסיבה שצילומי הלוויין של אזורנו בגוגל מאפס ושירותים דומים מחווירים לעומת צילומי לוויין מאזורים אחרים בעולם. זה משהו שתמיד היה מאוד מתסכל (לשנינו אני חושב): המגבלה ביכולת לשוטט דרך הצילומים האלה באזורים שבהם אנו חיים ופועלים, והמגבלה על המידע שאנחנו יכולים ללמוד על המקום הזה.

הנושא הזה עלה לכותרות לאחרונה, כשארגוני זכויות אדם בין־לאומיים יצאו נגד התיקון לחוק, בגלל חוסר היכולת שלהם לאמוד את הנזקים ברצועת עזה אחרי המבצע האחרון. השימוש בצילומי לוויין הוא פרקטיקה רווחת על ידי ארגונים כאלה בכל העולם, שרק כאן אין יכולת להשתמש בה

מראה הצבה בתערוכה אנטי מיפוי, צילומים: מיקי קרצמן, שבתאי פינצ׳בסקי

חגית: ומה אתם מראים בתערוכה? איך נבחר הפוקוס, אם להשתמש בשפת הצילום?

מיקי: ההיגיון הראשוני של התערוכה היה להנכיח מקומות שלא מופיעים במפה, שמודרים ממנה. שלושת המקרים שמיוצגים בתערוכה היו: כפרים משנת 1948 שלא מופיעים בשמם המקורי אלא בשמם החדש, או לא מוזכרים בכלל; כפרים בדואים לא מוכרים; והיעלמות הקו הירוק.

הבט נוסף הוא הדיון סביב ״הזכות לראות״: אם נסתכל על ההתפתחות הטכנולוגית הדיגיטלית כמהפכה, נגיד בדומה למהפכה התעשייתית שהולידה רשימה לא קצרה של זכויות אדם, אז מה הן הזכויות שאנו מבקשים לעצמנו כאזרחים לאחר ותוך כדי המהכפכה הדיגיטלית? אנו דורשים שיוויון בראייה. שלכל אזרח יתאפשר לראות את אותם דברים ובאותה איכות של מי ש״מורשה לראות״.

כך אנחנו מגיעים לרזולוציות של כ־1.5 סנטימטר לפיקסל – לעומת 50 סנטימטר לפיקסל בעולם, וכ-2.5 מטר לפיקסל בארץ

חגית: מיקי – אתה עוסק בתיעוד של האזורים העמומים והסובלים מהתעלמות כבר הרבה שנים. מה חדש ושונה בפרויקט הנוכחי?

מיקי: לא במקרה הפרויקט לקח אותנו לאותם מקומות שהסתובבתי בהם לאורך שנים, מקומות מודרים מהמבט שלנו

קרצמן: התוואי של החומה לא דומה לזה של הקו הירוק, הוא רק משיק במקומות מסויימים. זה מהותי יותר כאן משום שלא מדובר על הליכים אורגניים, אלה על החלטות פוליטיות של הזזת אוכלוסיות והסתרה של ההיסטוריה

חגית: מה התגליות העיקריות שחושפת התערוכה הזו?

שבתאי: הצילום האווירי שאנחנו עושים פועל גם במישור נוסף – והוא קשור לאופן שבו הנוף שבו אנו חיים עוצב לאורך השנים. אנחנו מצלמים במקומות שעברו ייעור, זריעת שדות, הקמת ישובים, חפירות ארכיאולוגיות, פעולות שבין היתר פעלו כאמצעי הסוואה להיסטוריה של פני הקרקע הזאת.

הצילום האווירי בטכנולוגיה ובאיכות שאנחנו משתמשים, פועל נגד נסיונות מחיקה אלו. הדוגמה הכי קיצונית היא בשרידי הכפר עמואס, שתושביו גורשו ב־1967 ועל חורבותיו הוקם פארק קנדה. בצילום שלנו יכולנו, בצורה ווירטואלית, ״לכרות״ את היער ולחשוף את בית הקברות הפלסטיני שהיה תחתיו, ושהיער נשתל על מנת להסוותו.

במהלך הפרויקט גילינו שאין אף מקום שלא נשאר בו סימן, ולרוב אלה לא סימנים שניתן לראות מהקרקע. רק אחרי שחזרנו הביתה והסתכלנו על צילומי הרחפן יכולנו לגלות את שרידי הבתים, חומות, בתי קברות ודרכים ישנות שנשארו שם

חגית: בואו נדבר רגע על הקו הירוק – באיזה אופן הוא נראה בצילומים ונעדר במיפוי?

מיקי: כבר ב־1967 הייתה החלטת ממשלה ביוזמתו של יגאל אלון למחוק מהמפות את הקו הירוק (להוציא מפה אחת לחמישים אלף או google earth אם מבקשים לראות אותו). לקו הירוק אין גם נוכחות בשטח ברובו, על כן אנו עוברים את הקו הירוק מבלי לשים לב ואנחנו נכנסים לשטחי הרשות. הפרויקט שלנו מבקש להחזיר לדיון את הקו הירוק, או נכון יותר את הייצוג שלו. ברור שהחלטה זו היא פוליטית; לעשות שימוש במפה בכדי לקבע מציאות

שבתאי: בהתחקות שלנו אחרי הקו הירוק מצאנו גם אופנים שונים שבהם הסביבה הבנויה מתנהלת מולו – יישובים שנבנים מצד אחד או צד אחר שלו, או שמתעלמים ממנו לגמרי. או מסילת הרכבת בין תל אביב לירושלים – שברגעים שהיא עוברת מעבר לקו הירוק, היא נכנסת לתוך מנהרה מתחת לקרקע, כאילו להסתיר את העובדה שהיא עוברת בשטחים האלו

חגית: חשבתי שחומת ההפרדה יצרה לקו הירוק נוכחות יתר, אולי בלי להתכוון. ובנושא הכפרים הנעלמים, הייעור והמדבור – אני רוצה להיות פרקליטו של השטן לרגע, ולטעון ששכבות של היסטוריה נערמות זו על זו ומעלימות זו את זו בכל העולם. למה זה מהותי יותר כאן?

מיקי: התוואי של החומה לא דומה לזה של הקו הירוק, הוא רק משיק במקומות מסויימים, אולי זה כן במתכוון. זה מהותי יותר כאן משום שלא מדובר על הליכים אורגניים, אלה על החלטות פוליטיות של הזזת אוכלוסיות והסתרה של ההיסטוריה, הקרן קיימת לישראל עשתה ועושה עבודה מאוד יסודית של הסתרה מכוונת

פינצ׳בסקי: הצילום האווירי, בניגוד למפות, יש בו פחות בחירה לגבי מה מסומן ומה מיוצג – הכול מיוצג. העבודות המודפסות, באיכות ובגודל שלהן, מאפשרות לכל צופה להיכנס ולשוטט בתוכן, להפיק מידע ולגלות פרטים – פרטים שלא מופיעים במפה

שבתאי: זה לא מהותי יותר או פחות, זה פשוט שאנחנו עדיין בתוך הסיפור הזה. אנחנו חיים במדינה ציונית, שמבוססת על הבחירה בחבל ארץ הזה עבור קבוצה אתנית/לאומית אחת על גבי קבוצה אתנית/לאומית אחרת. זה רלוונטי וקונקרטי והבחירה לתאר את רצף ההיסטוריה הזה היא מהותית. זה נוגע לחיים שלנו כאן עכשיו ובעתיד.

אנחנו נוגעים בפרויקט הזה בכמה דוגמאות מתוך היסטוריה ארוכה של יותר מ־100 שנים, ואנחנו חלק ממנה גם עכשיו, חלק ממה שארגון בצלם הגדיר לאחרונה כאפרטהייד: משטר הפועל על פי עקרון מארגן של קידום והנצחת עליונותה של קבוצה אחת של בני אדם – יהודים – על קבוצה אחרת – פלסטינים

מיקי: אם ניקח לדוגמה את הכפר הבדואי הלא מוכר אום אל חירן, הכפר פונה לטובת הקמה של ישוב יהודי בשם דומה, חירם. מה יופיע על המפות ומה נראה בשטח בעוד שנים מועטות?

חגית: ואפשר לומר שהתערוכה/הפרויקט שלכם מציג את המציאות באופן מרהיב, מפתה. הרבה יותר מעורר רגש מהאינפורמציה היבשה של מפות. ויחד עם זאת, בחרתם בהיעדרות מוחלטת של נוכחות אנושית – כאילו הקרקע היא השחקן הראשי, והיא דף חלק

מיקי: היעדר הנוכחות האנושית באה מעצם הטכנולוגיה שבה אנו משתמשים. הצילום מתבצע לא בקליק אחד, אלא כל פריים שרואים בתערוכה נעשה במעל 2,000 צילומים. משך הצילום יכול להגיע גם לשעתיים וחצי, לכן הוא לא מאפשר הקפאת תנועה, ומכאן גם שאין אנשים בצילום. יחד אם זאת, הצילומים מהקרקע, שהם חלק חשוב בתערוכה, מנכיחים את עצם היותם של המקומות האלה מיושבים

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

שבתאי: הצילום האווירי, בניגוד למפות, יש בו פחות החלטה או בחירה לגבי מה מסומן ומה מיוצג – הכול מיוצג. ״הפיתוי״ או הדבר ה״מרהיב״ בזה הוא שהעבודות המודפסות, באיכות ובגודל שלהן, מאפשרות לכל צופה להיכנס ולשוטט בתוכן, להפיק מידע ולגלות פרטים – פרטים שלא מופיעים במפה.

קשה להגיד שהקרקע היא דף חלק – היא עמוסה ומלאה בפרטים, טקסטורות, סימנים שהשאירו בני אדם – לפעמים סימנים מיידיים כל כך כמו טביעות על הקרקע, רטיבות ממים ששתו בעלי חיים, אוהלים ובתים וכד׳. אנושיות ונוכחות אנושית יכולה לקבל כל כך הרבה ביטויים

חגית: מרתק, גם מבחינה טכנית

מיקי: בהמשך לתשובה של שבתאי, זו גם הסיבה שהעבודות מודפסות בגדלים כה גדולים. בכדי שלצופה תינתן אפשרות להתקרב ולראות פרטים שהוא לא רגיל לראות בצילומים בדרך כלל

חגית: והתוצאה, כאמור, מרהיבה ומושכת. אני חושבת שזה מה שהופך את העבודה לגדולה מסך חלקיה – פרויקט תיעודי, חברתי פוליטי, וגם אמנות טובה ותקשורתית

מיקי: תודה, לא הבנו עד כמה זה חזק, עד שראינו את זה תלוי

שבתאי: אתאר קצת את הטכניקה שבה אנחנו משתמשים: צילומי רחפן בדרך כלל מאופיינים בזווית עדשה מאוד רחבה (כמעט כמו עין־דג), ובאיכות בינונית. ממד הגובה מאוד מורגש וזה מייצר אפקט דרמטי, שאנחנו ניסינו להימנע ממנו.

עבדנו עם טכנולוגיה שנקראת פוטו־גרמטריה על מנת להגיע למבט כמו לווייני – שטוח וללא פרסקטיבה, כמעט כמו תוכנית אדריכלית (מצולמת). כשאנחנו מגיעים למקום שמעניין אותנו, אנחנו שולחים את הרחפן לצלם שטח שאנחנו מגדירים בשתי וערב – הוא מצלם אלפי צילומים לאורך שעה או שעתיים. את הצילומים האלה אנחנו מעבדים בתוכנה שמייצרת מהם מודל תלת־ממדי של המקום שצילמנו – ואת המודל הזה אנחנו ״מצלמים״ בתוך המחשב מלמעלה, בצורה דו־ממדית (וזה נקרא אורטופוטו).

אפשר למצוא לאורך העבודות הרבה גליצ׳ים שהם תוצר של המודל התלת־ממדי – שהוא פחות טוב בייצוג של עצים או אוביקטים שזזים לאורך השעה־שעתיים של תהליך הצילום בשטח

חגית: לקראת סיום – על מה כל אחד מכם עובד עכשיו? מה הפרויקט הבא?

ועוד שאלה אישית למיקי – הספר שלך ״עובד ארכיון״ יצא לאחרונה, ועכשיו התערוכה. אתה מצליח להגיע למימוש של יעדים בתקופה לא פשוטה. תוכל לומר כמה מילים על הספר?

מיקי: הספר הוא אסופה של חומרים שהיו קיימים ושיחות שתמיד רציתי לקיים. נוצרה הזדמנות והטיימינג, כתמיד, לא היה בשליטה. אני שמח שזה התאפשר למרות התקופה. אני עובד עכשיו על פרויקט שברובו מצולם במכתש רמון אבל מוקדם עדיין לדבר עליו

שבתאי: ואני סיימתי את הלימודים בתואר השני והצגתי שתי עבודות וידאו, שתיהן קשורות לנושא של אנטי־מיפוי בצורה כזאת או אחרת. אחת עושה שימוש בסימולציית־טיסה על מנת לשחזר את הנוף של פלסטין לפני 1948, והשנייה מדברת על ההיסטוריה של הנוף הנצפה מהר הצופים והחלק של אמנים וצלמים בעיצוב של הנוף הבעייתי הזה

חגית: אתם מעין דון קישוט מודרני… אתם אנשים אופטימיים?

מיקי: אני מדבר בשמי בלבד כמובן. אם לא הייתי אופטימי לא הייתי חי כאן. אני לגמרי מאמין באפשרות לשנות

חגית: היה שווה לשאול 🙂 תודה לשניכם. בהצלחה!

אנטי מיפוי I מיקי קרצמן ושבתאי פינצ׳בסקי
אוצרת: רז סמירה
מוזיאון תל אביב
מפגש שיח בתערוכה: יום שלישי 13.7 בשעה 19:00
נעילה: 2.10