בוגרים 2021 // המחלקה לאמנות, בצלאל
דניאלה סלונים
בפרויקט הגמר סלונים מציגה קולנוע ביתי רב ערוצי, שחומריו מגיעים משהות האמן שיצרה לעצמה: ״בשנה האחרונה, הצורך במסגרת של עשייה דחף אותי להקים רזידנסי (תוכנית שהות אמן) מאולתר בסינמה הוסטל בירושלים. ההוסטל ממוקם במבנה ישן, שהיה בעברו בית הקולנוע המיתולוגי אוריון. קולנוע אוריון פעל כ־80 שנה, ובשנותיו האחרונות הופעל על ידי אדם אחד, שעשה בו הכל ושימש ככרטיסן, כמקרין וכמנקה.
״במהלך שהותי בהוסטל, התמקדתי באינטרקציות בין האנשים שהגיעו ללון – חרדים, חילוניים, ערבים, עובדים זרים מתאילנד – בליל אנושי שהתכנס תחת מעטפת האופיינית למרכז ירושלים, ובמיוחד בימי קורונה. העבודה מדלגת בין מציאויות המובעות במגוון שפות צילומיות ומדגישות חוויות שונות בתכלית הנחוות בכל כניסה למקום״.
העבודה מוצגת בהקרנה סלונית, עם שלט רחוק המאפשר זפזופ בין ערוצים – שבכל אחד מהם מוקרן סרט אחר, אולם הסרטים רצים במקביל – כמו יקומים מקבילים, שבהם איכות הזמן והחומרים שונה. העבודה מעלה מחשבה על גלגולים של אתרי תרבות, על המתח בין מרחב פרטי לציבורי, ועל אמנות הנעשית במרחב פעיל, שהוא מעצם מהותו מקום־ביניים.
דניאלה סלונים. צילומים: מ"ל
דניאלה סלונים
אלעד רפאל חמרה
אלעד רפאל חמרה מציג מיצב ומיצג בחלל אניגמטי, המתחזה למקום ביתי. בהיעדר המיצג, מדובר בסממנים גנריים של בית – שולחן, כורסא, כוננית, טלוויזיה ועוד. במבט יותר קפדני אפשר להבחין שהמסגרות על הקירות נותרו ריקות מתמונות. הבית מרוקן מסממנים אישיים. הופך למנוכר, אל־ביתי.
עוד אלמנטים מוזרים שתולים במרחב, כמו המקום השמור לאמא בראש השולחן, בעבודה ששמה – seat is reserved mom. האין זה מובן מאליו שיש מקום לאמא?
אצל חמרה המובן מאליו הופך לאבסורד, וביתר שאת כשהמיצג מתעורר לחיים. לתמונה נכנסות דמויותיהם של גיבורי על, מושאי פנטזיה, מעוררי תשוקה וחרדה, מחוללי עונג וכאב. האמן עצמו הוא מקבל הפעולה (ותוצאותיה) כנתון לכוחות גדולים ממנו. הקהל נותר בתפקיד הפולש, מציץ ואולי אף נפגע או מתהפנט ודבק במראה המטלטל.
״אני שואף להבין את השפעתה של הגבריות ההגמונית ההטרוסקסואלית הנוצקת מתוך התכנים התרבותיים היומיומיים (טלוויזיה, ספרים, עיתונות וכיוצא בזה) אל המרחב הביתי/חברתי דרך חשיפתו כמודוס פרפורמטיבי העובר מן המראית אל האדם. יצירותיי הן לא מחזה, אלא ביצוע פרקטי של פולחן וטקס״.
אלעד רפאל חמרה. צילום: מ״ל
צילום: לנה גומון
צילום: מ״ל
מרטין ויסוק
עבודתו של מרטין ויסוק הציבה אתגר בפני האקדמיה – כיוון שמשקלה מחייב קרקע יציבה. ארבעים ואחת יציקות בטון מונחות אחת על השנייה בצורה של אובליסק או פירמידה עתיקה. ללא חיבורים פנימיים, הפסל עומד אך ורק בזכות משקלו. בקצה הפסל מסתתר חלון: חסרה אבן אחת אשר נעוצה ברצפה וקופסת מתכת, מגרעת ברצפה – מתקשרת עם החלון שבפסל.
ההזרה נובעת מהעובדה שהמונומנט כלוא בין קירותיו של חדר, לא גדול בהרבה ממידותיו. דרך ההתייחסות לחלל שבו הוא נמצא, הפסל מנהל דיאלוג עם עולם של מחשבות הקשורות לארכיטקטורה עתיקה ומודרנית עם שאלות על מוטיבים פולחניים לעומת חילוניים ואפילו על כובד משקלה של אמנות במגדל השן האקדמי.
מרטין ויסוק. צילום: לנה גומון
אורי קלוס
״הציור חכם ממני. את חוכמתו בקשתי לפגוש בין היתר דרך בחינת היחסים הנעים בין ניגודים להרמוניה: מחלה, החלמה, מלחמה וחמלה – מילים בעלות שורש משותף, אך עם משמעויות מנוגדות. מחשבות על מילים אלו עומדות בשורש סדרת הציורים שבתערוכה. הצופים בתערוכה נמצאים במרחב פוטנציאלי של איזון המאפשר להכיל את הניגודים ולעבור דרכם״.
מוטיב המחלה נוכח בחלק מהחומרים שקלוס משתמש בהם – לדוגמה, גריד ודוגמאות חוזרות העשויות מחומרי חבישה רפואיים, ובמקום אחר שימוש בחומרים אלה להנחת הצבע, במקום מכחולים ומברשות.
גריד אחר, מעניין ומוצלח בפני עצמו, מופיע בדימויי תריסים. ״בתריס יש דבר־מה מנוכר, הקשור בחיתוך ובצילול החד בין אור לחושך, צילול המזכיר מראה של להבים״, הוא מסביר.
אורי קלוס. צילומים: לנה גומון
עדן רבי / ERA
״האקדמיה לאמנות בצלאל נרגשת לארח את כוכבת הפופ הבינלאומית ארה בתערוכת הבוגרים השנתית. כוכבת הפופ, הידועה בלהיטי הפופ חסרי הרסן שלה והופעותיה הבלתי נשכחות, תיתן למבקרי התערוכה הצצה בלעדית אל אלבום הבכורה המצופה שלה, Torture״.
עדן רבי היא ERA – פרפורמרית פעילה בערוצי יוטיוב וסצנות אלטרנטיביות שמעבר לו. החלל שהיא מציבה מכניס את הצופים ךלאווירת מועדונים, והיא מקרינה עבודות בעלות אפיוני אנדרגראונד, קוויר, BDSM, פורנו או סתם אקסהיביציוניזם סליזי, עטוף במסתורין שנבנה מתוך מודעות עצמית גבוהה. בפרויקט הגמר שלה היא מציגה חלקים מעולמה היומיומי, מטשטשת את הגבולות ומאתגרת את הקונספט של יצירה מול חיים וכן של גישה אקדמית מול התנהלות אגבית.
עדן רבי. צילום: מאי ג׳רפי
שי עפרון
בעבודה מינימליסטית למדי, שקופה כמעט לגמרי ומוצבת במעבר בין חללים, שי עפרון יוצרת סוג של קסם. ״בין הנסתר לגלוי נמצא קו עדין ודק, גבול שברגע שחוצים אותו ה׳דבר׳ נעלם. קודם היה עוד נוכח, אך רק ברמיזה, בצל, בקפל עדין, בקו משתקף״. הבחירה בחומרים פשוטים, עבודה בלבן על גבי שקוף, תבליט לבן על קיר לבן ומראה הסוגרת ומשקפת את החלל – יוצרת הדהוד עדין ומעניין.
״מהותו של ה׳דבר׳ היא בעצם קיומו כְּמה שנמוג. כדי לראותו יש לנוע סביבו ולאמץ את המבט, יש להפוך לצופה פעיל. כך, התנועה שהעבודות מחוללות , כרוכה בתנועת הגוף של הצופה. המתבונן במה שהולך ונמוג, הוא צופה על סף עיוורון ותנועתו זהירה ומהוססת; מתקדמת ונסוגה חליפות. והגוף שתנועתו קופאת, עוקב אחר תנועת המים, מהדהד ומרצד. זוכר בתוכו את זיכרון המים״.
שי עפרון. צילום: אנטון סברדלוב
צילומים: מ"ל
תגובות