כל מה שחשוב ויפה
יואב וינפלד, מתוך ״כי המוח הוא חתיכת רעל״
יואב וינפלד, מתוך ״כי המוח הוא חתיכת רעל״

כי המוח הוא חתיכת רעל: כשאמנות פוגשת שירה. ולהפך

בתערוכה משותפת לאמן יואב וינפלד ולמשוררת אגי משעול, במכון הישראלי ללימודים מתקדמים באוניברסיטה העברית בירושלים, ״בעוד שאגי עוסקת באבני הבניין של השפה, העבודות שלי נוגעות באבני הבניין של ציור; מה זה בכלל אומר לצייר היום״

יובל: הי אגי, הי יואב. מה שלומכם? אני שמח שאנחנו מדברים, נדמה לי שזו פעם ראשונה שאני מארח משורר.ת בפורטפוליו, בטח ביחד עם אמן

אגי: אכן

יואב: בשעה טובה!

יובל: אז מה שלומכם בימים אלו של אמצע יולי?

יואב: אצלי טוב, בדיוק בין סטודיואים ומשתדל לעבוד על דברים בחללים ממוזגים

אגי: חם, בריכה, נגמרו כל הפסטיבלים של יוני והגיע זמן פרטי, לכתוב, לעשות כלום ביסודיות. פרננדו פסואה כתב שהוא אוהב את הקיץ בקיץ ואת החורף בחורף ולא להפך. מעניין ללכת עם זה

יובל: מעניין. אני לא בטוח שהוא היה כותב את זה בלחות של משבר האקלים, אבל אני מוכן לזרום עם זה (ובטח עם הלעשות כלום ביסודיות). בכל מקרה, אנחנו פה לרגל התערוכה המשותפת שלכם, ״כי המוח הוא חתיכת רעל״, במכון הישראלי ללימודים מתקדמים באוניברסיטה העברית בירושלים. מי רוצה לספר איך הדבר הזה קרה ואיך נוצר הקשר ביניכם?

אגי: אני אספר מכיוון שיזמתי את זה. השנה התמניתי למשוררת הבית של המכון ללימודים מתקדמים בגבעת רם, האוניברסיטה העברית. בין הדברים שאני עושה שם, הוצע לי להעלות תערוכה משותפת עם אמן שאזמין, כדי להחיות את הבניין ולהכניס בו ממד אחר, לגרות את קבוצות המחקר.

חשבתי שיהיה יפה להזמין אמן צעיר ומיד חשבתי על יואב וינפלד, שאני מאד אוהבת את הראש שלו ואת העבודות שלו, ולא מזמן הוא גם עיצב את עטיפה ספרי האחרון ״קפל״ (הקיבוץ המאוחד)

אגי משעול

אגי משעול. צילום: פוני בזיזנסקי

יואב וינפלד

יואב וינפלד. צילום: טל לוי

יובל: מה זה אומר משוררת הבית של המכון ללימודים מתקדמים?

אגי: קיבלתי חדר לתקופה של שנה, והיופי הוא שאני זאת שמגדירה את התפקיד וגם לא חייבת להביא תוצאה. גם העמיתים הנבחרים מאוניברסיטאות שונות בעולם, מוזמנים לחקור ולעשות את שלהם, קונספט מאוד יפה. אני שם כמו כולם אבל יודעים שאני באה מהשירה

יואב: סוג של רזידנסי, אם להשתמש במונחי עולם האמנות

אגי: בדיוק

יובל: ועוד שאלה אחרונה בהקשר הזה ואז ממשיכים עם העבודה המשותפת – מה קורה במכון בגבעת רם? מה עושים שם הלא משוררים?

אגי: אוהו! אלה מדענים מתואר דוקטור ומעלה, שמתארגנים לפי קבוצות מחקר. השנה למשל היתה קבוצה של חקר האיסלאם, אתיקה ומשפט, סוקרטס; מדובר בסיעור מוחות וקידום המחקר. זה מכון מאוד יוקרתי. בהרבה אוניברסיטאות בעולם מתקיים מכון ללימודים מתקדמים וישראל מדורגת בין הטובים ביותר

יובל: הבנתי. אז יואב: ספר מהצד שלך על החיבור שלך לאגי, ומה חשבת כשהיא פנתה אליך לעבוד ביחד על תערוכה

יואב: ובכן, אני מכיר את אגי קודם כל כקורא של השירים שלה, ואני אוהב את הטון הבהיר והיום־יומי שלהם, שיחד עם זאת נושא עמו מורכבות לשונית גדולה. אגי צלצלה וסיפרה לי על הפרויקט, הזמינה אותי לחשוב על הצעה ושלחה לי קטעים שהיא כתבה בשנה האחרונה במכון, שעוסקים בעיקרם במעשה הכתיבה, ובתנאים שדרושים כדי לכתוב.

הרגשתי שיש לנו קרקע משותפת דיי משמעותית – בעוד שאגי עוסקת באבני הבניין של השפה, העבודות שלי נוגעות באבני הבניין של מה זה ציור, של יצירת דימוי, ובהמצאה של אופני ציור – מה זה בכלל אומר לצייר היום

יואב וינפלד: בעוד שאגי עוסקת באבני הבניין של השפה, העבודות שלי נוגעות באבני הבניין של מה זה ציור, של יצירת דימוי, ובהמצאה של אופני ציור – מה זה אומר לצייר היום

יובל: רגע לפני שאתה ממשיך – היום זה 2021? זה המאה ה־20? זה ישראל? תן לי איזה מנעד או טווח

יואב: היום זה המאה ה־21, אחרי שרצחו והחיו את הציור בלי סוף, כשקבצים דיגיטליים נמכרים בסכומים אסטרונומיים באינטרנט בטכנולוגיות שאני רחוק מלהבין

יובל: הבנתי…

יואב: ואני אוסיף גם שבמפגש הראשון שלנו בחלל המכון, יחד עם האוצרת מיכל מור, אגי אמרה לי את הדבר הכי נדיב שאדם יוצר יכול להגיד בעיניי – משהו כמו, תעשה מה שאתה רוצה, ונמצא כבר את קווי ההשקה. זה היה נדיב ומשחרר, ונדמה לי שהם נמצאו

מצת

מצת

מסכת פנים קוריאנית 3

מסכת פנים קוריאנית 3

ג׳ריקן

ג׳ריקן

מסכת פנים קוריאנית 1

מסכת פנים קוריאנית 1

יובל: יפה. איך זה עבד אם כך? מה היה התהליך? אגי – בחרת את השירים מראש? התחלת עם שיר אחד? נפגשתם ובחרתם ביחד? משהו אחר?

יואב: זה היה תהליך משותף של תגובה הדדית – חלק מהעבודות שלי הגיבו לטקסטים של אגי שעסקו בנייר, במעשה הכתיבה, וכנגד זאת היו שירים שאגי הביאה ופתאום נראו כחיבור שעובד בצורה מעניינת ואולי לא מובנת מאליה לצד הציורים שלי

אגי: אני עבדתי ועדיין עובדת על ספר שייקרא כנראה ״חיי שירה״ – כל מה שאופף את חיי כמשוררת: דברים כמו סביבת עבודה, סוגי נייר, עטים, מהי השראה, מצבי תודעה במהלך הכתיבה. אני חוקרת את חיי השירה שלי והדבר הזה מתקיים בכל אמן, אנחנו רק מבטאים את זה בשפות שונות. אני במילים, צייר בצורות וצבעים, אבל המשותף לכל האמנים זה תהליך היצירה, השלבים השונים. למשל, הניצוץ ההתחלתי (מתכתב עם העבודה של יואב – היד והמצת), או למשל מי מבין כל ה״אניים״ פועל עכשיו. ירדנו ממש לבסיס של היצירה

אגי משעול: אני חוקרת את חיי השירה שלי והדבר הזה מתקיים בכל אמן, אנחנו רק מבטאים את זה בשפות שונות. אני במילים, צייר בצורות וצבעים, אבל המשותף לכל האמנים זה תהליך היצירה, השלבים השונים

יובל: יכולים לתת דוגמאות ספציפיות?

אגי: יש ליואב עבודה (הוא יגדיר את הכותרת שלה) שיש בה גריד, משבצות. אני למשל אוהבת לכתוב על בלוק משבצות צהבהב כשהמשבצות הן כמו מין רשת שמחזיקה את האותיות לפני שהן צונחות למטה את הצהוב החלק שמתחת לרשת. יואב ואני שוחחנו על משבצות ואפילו את המילה גריד למדתי ממנו.

התערוכה מלווה בחוברת קטנה שיש בה כעשרה שירים המתכתבים עם העבודות של יואב. כל אחד יכול לקחת, זה חלק מהתערוכה

יואב: או למשל השיר של אגי, ״בוקר״, שאני אוהב כבר שנים, ורק בעבודה המשותפת גיליתי שהוא שלה בכלל. זאת הייתה הפתעה נהדרת, ופתאום היה ברור שהוא צריך להיות חלק מהתערוכה, ובעיני הוא גם משתלב עם העבודה המרכזית שעשיתי לתערוכה, ציור דיוקן נוזלי שנשפך ממדפסת פלוטר.

זה השיר:

קַמְתִּי רַע
לֹא פִּתְחוּ אוֹתִי טוֹב,
הָיִיתִי צְרִיכָה לְהַבְרִיק
וְיָצָאתִי מַט.

יובל: טוב זה ממש שיר של אמנים (ומעצבים)…

אגי: השיר ממוקם בלובי בין כורסאות. כל מי שיושב שם עשוי להרגיש את זה. אם ירים את עיניו הוא יגלה שדמות באחת העבודות של יואב בדיוק  מחייכת לעבר הכיתוב הזה

פלוטר. צילומי הצבה: מיכל טוביאס

יובל: יואב, חוץ מהעבודה המרכזית שאמרת שהכנת לתערוכה – שאר העבודות הן עבודות קיימות שחיברתם לשירים, או שהכנת עוד עבודות חדשות בעקבות שירים ספציפיים?

יואב: כל העבודות נוצרו בשנה האחרונה, ובערך חצי מהן נוצרו במיוחד לתערוכה – השתדלתי לא ליצור בעקבות שירים ספיצפיים כדי שזה לא יהיה אילוסטרציה של טקסט ודימוי, אלא ליצור בעקבות השיחה המתמשכת עם אגי והמוטיבציות המשותפות

אגי: היה לי מעניין לעקוב אחר העבודה המרכזית הגדולה שהיתה אתגר רציני

יובל: אולי תגידו משהו על העבודה? מה יש בה ולמה היא הייתה אתגר?

יואב: העבודה נוצרה במיוחד בשביל המכון, שהבניין שלו הוא השחקן הראשי בתערוכה. מדובר במבנה מהסבנטיז, הדור ויפהפה, מלא אור, שיש ועץ. על הקירות שלו יש חיפוי של לוחות עץ צרים מאוד.

יצרתי ציור גדול (2.4 על 2 מטר גובה) שמורכב מ־30 לוחות צרים – בדיוק בעובי של לוחות העץ של המקום. ככה הציור הופך לעוד אלמנט אדריכלי, והדימוי שבו – שגם ככה עובר התעללות כי אני עובד עם איירבראש וצבע תעשייתי שנוזל ויוצר דימוי נוזלי ומטושטש – מקבל גם קיטוע, סוג של קצב שמושפע מהאדריכלות של הבניין.

זה היה אתגר לעבוד בגודל כזה, וגם לתלות את זה בלי לפגוע בעץ שמיועד לשימור היה תיק די רציני. ככה יוצא שהבניין הוא השחקן הנוסף בתערוכה. נדמה לי שהיה לשנינו ברור שבפעולה המשותפת, האמנותית, צריך להוסיף רוח אחרת, אולי ללכלך קצת את כובד הראש האקדמי

birds

יובל: ואיך ואיפה תלויות שאר העבודות? האם לצד כל עבודה יש שיר? איך זה עובד?

יואב: שאר העבודות תלויות על העמודים הצרים שבמכון. מאחר וזה לא חלל אמנות זה לא הרגיש נכון לתלות עבודות על הקירות, כי אז זה עלול להפוך לקישוט, אלא למקם אותן דווקא במקום שגם מגיב באיזשהו אופן לאדריכלות של הבניין

אגי: העבודה הגדולה נראית בעיני כמו נייר שעבר גריסה. מצחיק, כי זה היה בדיוק בימים בהם דובר על נתניהו שגרס מסמכים לפני עזיבתו ופתאום זה פטפט גם עם זה.

באחד השירים בחוברת, ״מחילה״, אני מבקשת סליחה מהשירים שגרסתי או קימטתי וזרקתי לקבר האחים של סל הניירות. מבחינתי היה פה דיאלוג עם העבודה: המילה ״גריסה״ הפעילה השמדת טיוטות שיר. מילה מדליקה מילה, דימוי מדליק דימוי.

ההקבלה לנתניהו זה סתם קוריוז, בימוי של המספר כל יודע… אין לזה קשר אלינו

והנה השיר:

אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת סְלִיחָה מֵהַשִּׁירִים הַמְּאֻשְׁפָּזִים עֲדַיִן בְּקְלָסֵר הַפַּגִים הַצָּהֹב בְּלִי רֵאוֹת מִשֶּׁל עַצְמָם, מֵהַבָּתִים הַנּוֹדְדִים מִשִּׁיר לְשִׁיר בְּלִי לִמְצוֹא מָנוֹחַ, צֵרוּפִים שְׁמוּטֵי כָּנָף (בִּרְצוֹתִי מְעַקֶּמֶת בִּרְצוֹתִי מְיַשֶּׁרֶת) הַמַּמְתִּינִים לְאִמּוּץ בְּתִיקִיַּת הַיְּתוֹמִים, שִׁירִים נָכִים שֶׁלֹּא עָמַד לִבִּי לוֹמַר עֲלֵיהֶם זֹאת חֲלִיפָתִי, מְחִילָה אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת עַל הַקַּלּוּת בָּהּ לָחַצְתִּי עַל מַקַּשׁ הַ DELETE וְהַזַּעַם בּוֹ תָּלַשְׁתִּי, קָרַעְתִּי, קָבַרְתִּי לְלֹא מַצֵּבָהּ, אֶת כָּל הַמִּלִּים בְּקֶבֶר הָאַחִים שֶׁל סַל הַנְּיָרוֹת.

יואב: ישנם שירים וקטעים משירים בחוברת המלווה, וגם במקומות שונים על קירות המכון – אבל היה לנו חשוב שזו תהיה קריאה פתוחה, לאו דווקא קריאה של שיר ולצידו ציור, אלא שתישאל השאלה איזה שיר שייך לאיזה ציור. ככה אותו שיר יכול ללכת יחד עם ציורים שונים, ולהפך

אגי: מראש החלטנו שזה לא יהיה אילוסטרטיבי, שיר וציור, השארנו הרבה אוויר לצופה ולקורא, אבל יש הגיון בתליית העבודות, דבר שעשינו ביחד עם האוצרת מיכל מור. ניתן לראות שיש איזה נרטיב מתפתח למי שצועד לאורך העמודים שעליהם תלויות העבודות; הסדר מספר איזה סיפור

יובל: יפה. מה עוד? משהו חשוב נוסף לספר לפני שנפרדים?

אגי: התערוכה תהיה שם כל השנה, גם החוברות. מוזמנים להגיע

יואב: נכון, וגם להודות שוב לאוצרת מיכל מור על המסירות האין־סופית שלה ועל הליווי של התהליך

אגי: היה אחלה חיבור. ממש


יואב וינפלד ואגי משעול | כי המוח הוא חתיכת רעל
אוצרת: מיכל מור
המכון הישראלי ללימודים מתקדמים, בניין פעלדמן, האוניברסיטה העברית בירושלים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden