כל מה שחשוב ויפה
יעל פרנק, מתוך SALAMI. צילומים: ברק ברינקר
יעל פרנק, מתוך SALAMI. צילומים: ברק ברינקר

יעל פרנק: נדמה שאנחנו בעולם שבו לא נותרו בני אדם, רק חתולים

יעל פרנק הפכה את המילה שלום למתקן חתולים ענקי, בעבודת הווידאו ״סלמי״ שמוצגת במוזיאון הרצליה. ״בתור ילדה שגדלה בשנות ה־90, השלום היה נוכח ויזואלית בכל מקום. ואז יום בהיר אחד המילה פשוט נעלמה״

ענבל: בוקר טוב יעל, מה שלומך הבוקר? שורדת את חום אוגוסט?

יעל: כן, שורדת לגמרי

ענבל: יפה לך, זה לא פשוט 🙂 אנחנו נפגשות לשיחה בעקבות התערוכה שלך, של פרס קשת במוזיאון הרצליה. תוכלי לספר על זה קצת?

יעל: פרס קשת, מיסודה של משפחת בר־גיל אבידן, ניתן פעם בשנתיים לאמן או אמנית ישראלית, והוא כולל תערוכת יחיד במוזיאון הרצליה ועבודה עם אוצר או אוצרת מחו״ל. זה הסבב השלישי של הפרס (לפני זכו בו גיא גולדשטיין והילה עמרם), והפעם האוצר הוא פול הובסון מ־Modern Art Oxford.

התערוכה, שנקראת גריד, מתפרשת על פני חלל המבואה של המוזיאון והגלריה שצמודה אליו, וכוללת וידאו, פיסול ומיצב. העבודה התחילה ממחשבה על המילה שלום, ועל המצב הנוכחי שלה; רציתי לבדוק לאן היא נעלמה. בתור ילדה שגדלה כאן בשנות ה־90 המונח האתי־פוליטי הזה היה נוכח ויזואלית בכל מקום בצורה של סטיקרים, כרזות, סלוגנים. ואז יום בהיר אחד המילה פשוט נעלמה, גם מהשיח וגם מהמרחב הויזואלי הציבורי.


בעבודת הווידאו ״סלמי״ השלום תקוע בתוך סביבה של גריד: הוא הפך למתקן חתולים ענקי והוא הרקע הפיזי למרחב מחייה של חתולים. יש קשר מוזר בארץ בין חתולים למרחבים תרבותיים. לדוגמה, במוזיאון תל אביב יש קולוניה גדולה של חתולים, ויצא לי לחוות את זה כשהצגתי בסדנאות האמנים בתל אביב. יש משהו מטריד ומעורר מחשבה באופן שבו החתולים אדישים לחלוטין להקשר התרבותי שבו הם מתקיימים.

חתול פשוט רוצה להיות הכי גבוה שהוא יכול, לא אכפת לו אם הוא מטפס על המדפים שלך בבית, על הגדר של הבניין ממול, או על השלום. מעניין אותי האופן שבו החתולים פשוט לא כפופים לערכים האלה. הם פשוט רוצים שליטה טריטוריאלית, זו הסיבה שמלכתחילה יש את המתקנים הביתיים עבורם. תפיסת המרחב הטריטוריאלית שלהם היא בשלושה ממדים, ולא תפיסה שמתפרשת על פני מרחב בשני ממדים

ענבל: את מתכוונת שאנחנו חושבים במונחים של קרקע והם חושבים במונחים של נפח?

יעל: בדיוק, אנחנו חושבים במונחים של קרקע – גודל של טריטוריות, והם חושבים במונחים של נפח וגובה. אייל ויצמן כותב על מדינת ישראל שהיא מקרה בוחן מרתק של מדינה שהטריטוריה שלה מתקיימת בשלושה ממדים ולא שניים

ענבל: למה הכוונה?

יעל: כשקראתי על מתקני חתולים, הטקסט היה דומה באופן מוזר לטקסט שלו על הפילוח המרחבי הפוליטי כאן – בגלל שאנחנו מחלקים שטח כל כך קטן וטעון, יכול להיות שיש גשר ישראלי, מתחתיו כביש פלסטיני, מתחת לזה מנהרה, ומעל מרחב אווירי. המרחב פה מפולח לגובה, כלומר, מפולח בצורה אנכית ולא אופקית

כשקראתי על מתקני חתולים, הטקסט היה דומה באופן מוזר לטקסט של אייל ויצמן על הפילוח המרחבי הפוליטי כאן – בגלל שאנחנו מחלקים שטח כל כך קטן וטעון, יכול להיות שיש גשר ישראלי, מתחתיו כביש פלסטיני, מתחת לזה מנהרה, ומעל מרחב אווירי. המרחב פה מפולח לגובה, כלומר, מפולח בצורה אנכית ולא אופקית

ענבל: נדמה לי שגם אופקית כמובן, טריטוריות, שטחים, גבולות, גדרות הפרדה. ויש את הממד האנכי שאת מתארת. אפשר לחשוב גם כיצד האופקי הופך לאנכי – לדוגמה במכשול מול עזה שחודר לעומק הקרקע

יעל: כן, בהחלט

ענבל: ה״שלום״ הופך לסביבת המחייה שלהם, נטולת אנשים. נדמה שאנחנו בעולם שבו לא נותרו בני אדם, רק חתולים

יעל: אין אנשים בעבודה, אבל ברור שהחתולים פלשו למרחב אנושי אתי, פוליטי, תרבותי, היסטורי, כשהנוכחות החתולית מצביעה תמיד חזרה אלינו, גם בגלל היסטוריה פילוסופית שעוסקת בדמות החתול ובאופן שבו הוא מביט בנו, וגם בגלל שחתולים הפכו להיות כמעט מילה נרדפת לאינטרנט ורשתות חברתיות.

מבחינתי יש משהו מרתק ברגע הזה שבו אנחנו עדים לתקופה קיצונית מבחינת האקטיביזם החברתי־פוליטי ברשתות, אותן רשתות שמתאפיינות בסוג של טמטום חתולי בלתי פוסק

ענבל: מזווית אחרת, הגריד השחור־לבן, משדר משהו מאוד לא חתולי ולא אנושי, אלא מודרניסטי ואפילו יותר עתידני. אותי זה לקח למקום של חלל, שאין בו למטה ולמעלה. תנועות המצלמה הזכירו לי את הסרט ״אודיסאה בחלל: 2001״

יעל: יש את החלקים בווידאו שמנערים את תפיסת המרחב, כשהפריים מתהפך ואנחנו מגלים עוד נקודת מבט על השלום הגריד הוא רשת של קואורדינטות. הוא משמש למיפוי נתונים במרחב. ללימבו הסמנטי הזה שבו השלום תקוע אין למעלה או למטה. זה משהו שבא לידי ביטוי בגריד, וגם בשוטים שצולמו עם הרחפן מלמעלה, שגם בהם אין אוריינטציה של כוח כבידה.

יש מתח מאוד גדול בין האנלוגיות הפיזית־פיסולית של כל האלמנטים בווידאו, לבין האלמנט של הגריד ושל המילה הכל כך טעונה הזו שלא יכולה להיות כפופה לאף אחת מהמגבלות הפיזיות שבהן היא נתונה. אי אפשר למפות נתונים על מונח אתי מופשט, ואי אפשר למצוא משמעות בקורדינאטות שהחתולים ממפים על גבי הגריד.

בווידאו (וגם בחלל) המשמעות של המילה כל הזמן מתפרקת ומתחברת מחדש. הפירוק קורה גם בגלל הגריד והדיסאוריינטציה שהוא מייצר, וגם בגלל שלמרות שאנחנו יודעים שהאובייקט הוא ״שלום״ (אני מראה את זה שוב ושוב), עדיין כל פעם שרואים חתול מיד שוכחים מזה

יעל פרנק

יעל פרנק. צילום: ענבל כהן חמו

ענבל: המילה שלום הופכת לאנדרטה, מרפררת לכל מיני מילים שהפכו לפסלים, כמו ״אהבה״ ו־ ״I ❤ NY״, מקומות של סלפי מתקתק

יעל: כן, היחס לאנדרטאות הוא מהותי בעבודה ובפרקטיקה שלי באופן כללי. בשרטוטים הראשונים, האוביקט כולו נראה ממש כמו אנדרטה, מבטון חשוף, מאוד ברוטליסטי ומאוד ישראלי. חשבתי הרבה על המסורת של counter monument שהתנגדה למונומנטים האירופיים, בגלל שהם ניסחו נרטיב חד ממדי שמראה רק את ״ההיסטוריה של המנצחים״.

המסורת הזו הובילה לכך שהרבה אמנים שהוזמנו לעצב אנדרטאות שינציחו ערכים ליברליים־דמוקרטיים בחרו לטמון אותן בתוך האדמה או להטביע אותן במדרכות. צריך ללכת עם הראש למטה בברלין לדוגמה כדי למצוא את האנדרטה של הנס האקה לרוזה לוקסמבורג, או את האנדרטה של מיכה אולמן בכיכר בבל לזכר שריפת הספרים בזמן השלטון הנאצי. 

הרגשתי שהשינוי ברוח הפוליטית והערכית התבטא בהיעלמות של המילה הזו אצלנו, ולכן הפעולה הראשונה שחשבתי עליה הייתה להחזיר אותה פיזית, וחשבתי את זה דרך מסורת האנדרטאות בארץ. אבל מלכתחילה המילה עצמה רק משמשת בסיס ומשען למתקן חתולים העצום. יש פה כמובן גם הרבה הומור

פועל יוצא של השתלטות החתולים על השלום

ענבל: הומור הוא כלי שאת משתמשת בו גם בעבודות אחרות, אבל אם נשאר עוד רגע עם העבודה הזו, במיצב שעומד בכניסה למוזיאון, החתולים הפכו לכדורים עם אף, איך זה קרה?

יעל: אני חושבת הרבה על עניין של טונוס שריר ביחס לאתיקה. בעבודות אחרונות כמו ״כן״ והעץ ההפוך In A Nutshell שהצגתי בארטפורט, לסמלים ומילים אין טונוס שריר והם מופיעים בצורה רפויה ועייפה. ומכאן חשבתי על הרגע הזה של ההתעמלות בבית, והתעמלות באופן כללי

ענבל: חתולים לא מתעמלים, אולי בגלל זה כדורי הפיט־בול קיבלו אף אנושי?

יעל: התחלתי לראות בכדורי פיזיו נוכחות אנושית, היברידים בין קורבנות לאשמים, נוכחות אמביוולנטית שגם מעוררת אמפתיה אבל גם מעוררת חשד. האוביקט עצמו, כרדי־מייד, משמש למיליון דברים, חוץ מכושר גם ללידה, נענוע תינוקות, חיזוק רצפת האגן וכו׳. היה כיף לעבוד איתו באופן כזה שמנטרל לחלוטין את הגמישות וגורם לו לקפוא קצת מפונצ׳ר עם האפים האלה שלא מאפשרים שום תזוזה. הם מסמנים בשבילי רגע קולקטיבי של התעמלות בבית, פניה ישירה לכל אחד ואחת לגבי מה בריא ומה רצוי.

זו עוד סוג של קולוניה שמתקיימת בד בבד או כפועל יוצא של השתלטות החתולים על השלום. התהליך עליהם התחיל מקולאז׳ים וממחשבה על אפים של מכשפות

נקודת המוצא המופרכת הייתה שהחתולים הרסו את השלום. דמות המכשפה עלתה במובן של ״אשמה״ ביחס לשלום. ברגע שהאף שלה התחיל לנזול למטה היא הפכה לדמות מעוררת חמלה. המכשפות התמזגו עם הכדורים. וכמובן, ההקבלה הברורה בין האף היהודי בדימוי האנטישמי ובין אף המכשפה

ענבל: זה נשמע כמו רובד נוסף בתוך העבודה. איך הגעת לאפים של מכשפות?

יעל: זה קרה בהצעה המקורית, שבה נקודת המוצא המופרכת הייתה שהחתולים הרסו את השלום. דמות המכשפה עלתה במובן של ״אשמה״ ביחס לשלום. ברגע שהאף שלה התחיל לנזול למטה היא הפכה לדמות מעוררת חמלה. המכשפות התמזגו עם הכדורים. וכמובן, ההקבלה הברורה בין האף היהודי בדימוי האנטישמי ובין אף המכשפה

ענבל: איבר קצת פאלי אפשר לומר

יעל: שוב, יש הרבה הומור בעבודה

In A Nutshell, ארטפורט. צילומים: נועם פריסמן

מתוך ״הבעיה״

מתוך ״הבעיה״

ענבל: הומור קודר קצת, מקברי. גם בעבודה קודמת שלך ״הבעיה״ יש מן הומור כזה – שלוש פלטות שיניים מנתחות סרט הוליוודי גנרי

יעל: כן אני קוראת להומור הזה ״לא מצחיק״. זה מצחיק, אבל אי אפשר באמת לצחוק על הדברים האלה כי המציאות לא מאפשרת את זה, ושם טמונה אולי הביקורת החברתית פוליטית שבעבודות.

לדוגמה בווידאו ״עם הנסיכות שלי בלבב״ שבו הנסיכות של דיסני שרות את התקווה, שלא עושה שום דבר לא ראוי עם ההמנון. פשוט המציאות מתנגשת עם האפשרות שהווידאו מציע ביחס ללאומיות כאן. ב״הבעיה״, הלסתות יכולות להגיד מה שאני לא יכולה להגיד כאמנית לגבי הגנריות של אמנות פוליטית ולגבי הפסיביות של אקטיביזם אינטרנטי.

זה הכוח של ההומור, הוא כלי מאוד עוצמתי לעורר הקשבה ומחשבה מורכבת ורב־ממדית

ענבל: ההומור נוצר כשיש קונפליקט בין משהו שאנחנו יודעים ומשהו שאנחנו רואים, אבל אצלך אפשר לומר שבמקום צחוק קופאת עווית על הפנים, במאמץ להכיל את הכול

יעל: יש בעיה לצחוק במקרה של העבודות שלי, למרות שבאמת ההומור מאוד דומיננטי. אני אוהבת לפעול במרחב שבין מטאפורה לנונסנס, זה מקום שאפשר להגיד בו הרבה דברים שבדרך כלל לא ניתן לומר. חוץ מזה שהעבודות שלי לא נוצרות באופן מחקרי, יש הרבה אינטואיציות שמעלות אצלי דימויים שאני חייבת לייצר, ולרוב המחקר קורה לאחר מכן. אז המשחקיות מחזיקה מעמד גם לתוך הפקות מורכבות וארוכות כמו במקרה של ״גריד״

ענבל: ואם נחזור אל הווידאו ״סלאמי״ – שם לא נאמרות מילים, רק החתולים מדברים. ממה מורכב הסאונד?

יעל: את הסאונד עיצב דניאל מאיר המדהים. הוא מורכב מהמון רבדים של סאונד: מליקוקים, גירודים, טיפופים וכו׳, שנמצאים בהלימה עם מה שרואים על המסך, אבל גם עם קולות של עיר כמו יונים, רכבים חולפים, חללי פנים מוזיאליים, וגם סאונד יותר אימרסיבי science fiction שמכניס את הצופים יותר ויותר לתוך הלימבו עם הגריד. בחלל הסאונד הוא אלמנט ממש פיזי, כל הגלריה היא סוג של תיבת תהודה

ענבל: שהיא חלק מהחוויה ״החללית״ של הווידאו, של מקום אחר, שמחזיר אותנו לכאן, כי אפשר לזהות את האולם הגדול במוזיאון שבו זה צולם, ואז שוכחים ממנו וצוללים בחזרה לגריד. מה המחשבות שלך בעקבות התערוכה, לאן זה לוקח אותך הלאה?

יעל: זה עוד רגע מוקדם יחסית לרפלקציה כי כרגע פתחנו אותה, אבל אני מרגישה שהקנה־מידה שבו אני יכולה לעבוד גדל באופן משמעותי, בעיקר מבחינת הנושאים שבהם אני נוגעת

ענבל: אני כבר מחכה לראות את הדברים הגדולים הבאים שתעשי


יעל פרנק | גריד
אוצר: פול הובסון
מוזיאון הרצליה, הבנים 4, הרצליה
נעילה: 20.11

*כוכבית מייצגת שדות חובה

3 תגובות על הכתבה

  1. ורה בלשר

    "סלמי"… נראה שהאמנית גברת פראנק ,עצמה לא יודעת מה היא רוצה… וההסבר המפולסף שלה בפורטפוליו מדגיש את יומרנותה המזעזעת . פלצנות לשמה

  2. איקה

    איזה פח !!!
    פחחחחחחחחחח…….

  3. דני

    הוסיפו כמה חתולים וכדורים לאיקאה, בלבלו את המוח על עכשוויות , וזו בערך התערוכה הנ"ל יעני אמנות.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden