חן כהן: הסוף היפה מדרבן אותי לפעול

חגית: הי חן, מה שלומך? ברכות על התערוכה החדשה ב־CCA ״איך למות יפה״

חן: הי חגית, טוב, תודה רבה

חגית: אני שמחה לשמוע, כי האמת – קצת דאגתי. איך למות יפה? למה? 🙂

חן: השם של התערוכה הוא כשם סדרת צילומים שמופיעה בתערוכה. שאלת ה״איך ימצאו אותי״ מנהלת את היומיום שלי, אני מתנהגת דרך הפרידה, כל מעבר מסמן את האפשרות לרגע האחרון…

חן כהן. צילום: דניאל ניברון

חגית: השאלה איך ימצאו אותי אם אמות היא סוג של עיסוק עקיף בשאלה מה יקרה אם אאבד שליטה באופן מוחלט. בעצם זו שאלה על החיים (ולא על המוות) ועל הנאותות – איך אני נראית? האם אני בסדר?

חן: זו בהחלט שאלה של שליטה וזו גם שאלה של זיכרון. הסוף היפה מדרבן אותי לפעול, מתחילה פעולות באופן אקטיבי כדי לסיים אותן יפה ולנוח את הזיכרון שלהן, זו הסיבה שגם חשוב לי ליצור דימויים, הן הזיכרון של הפעולה והזיכרון הזה יישאר אחריי

חגית: מעניין שאת מבקשת להסתכל מהסוף. בואי נלך להתחלה – התערוכה הזו מקבצת עבודות של כמעט עשור. במהלכו יצרת כמה סדרות, ואת משתמשת בבמה של התערוכה להתבונן לאחור, להיפרד מתקופה?

חן: אני חושבת שזו עוד דרך להתגרות בחיים, או להתבונן ברגע שעלול לסמן פרידה, אבל גם ברגע שמסמן המשכיות. כמו פעולת הצילום שלי, שמתחילה בווידאו וממנה אני לוקחת פריים אחד, רגע אחד מתוך סרט נע, ההמשכיות מוטבעת בטכניקה שלי.

כל עוד החיים ממשיכים העבודה ממשיכה, הבחירה להציב עבודות שנוצרו בתקופה של עשור (בעצם כל שנותיי כיוצרת) היא כמו הפריים הנבחר מהסרט, עוצרת רגע ומתבוננת. אני רוצה להאמין שהתערוכה לא מתארת פרידה אלא מראה את הדרך

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

חגית: התערוכה מושפעת מרוח הקורונה? מאווירת התקופה המוזרה, המוגבלת, של השנה וחצי האחרונות?

חן: יש עבודה בתערוכה שנקראת ״חצוצרות הרחם״ שנעשתה בתקופת הקורונה, היא קשורה לנשימה. בעבודה הזו אחותי ואני נושמות דרך צינור אחת לתוך השנייה. האמת שלא חשבתי על הסיכון הספציפי הזה בנשימה הדדית בתקופה כזו, אלא כל העבודה עליה הייתה שונה מאיך שאני עובדת בדרך כלל. הייתה שם הירדמות ומעט מאוד תשוקה, הורמון החיים נמלט ממני, אבל פגשתי את ההורמון הזה אצל אחותי וכנראה ביקשתי להתעורר דרך תשוקת החיים של אחותי.

ותוך כדי חיפשתי את הצורה של חוסר התשוקה – את הדימוי של החוסר הזה, אבל דרך צינור המתכת עובר גם רעל. בתקופה הזו אחותי התארחה אצלי המון וישנו ביחד, וחלמתי עליה והקשר התהדק בשינה. במהלך התקופה הזו הרגשתי שאני דוגמת ממנה ובוחנת את המזון (הרוחני והפיזי) שאחותי צורכת – מה נכנס אליה – ומזהה את הרעל שעלול להיכנס אליי בנשימה

חן כהן. צילומי הצבה: אייל אגבייב

חגית: תמיד הייתן קרובות? אתן קרובות בגיל?

חן: התקרבנו כשהתבגרנו, היא גדולה ממני בחמש שנים, תקופת הקורנה והעבודה המשותפת העמיקה את הקרבה בינינו

חגית: יש משהו כמו פעולת הצלה, ״הנשמה מפה לפה״. אבל גם lifeline – איזה חוט מקשר לעוד מישהו חיצוני, כמו נקודת איזון

באותה תקופה התקשיתי לנשום ובדמיון שלי רציתי שינשימו אותי והחוט המקשר לעוד מישהו או משהו חיצוני מדוייק ואת תראי את זה כמעט בכל עבודה שלי – הצורך הזה בטיפול, במבט, בשותפות, באחריות משותפת – מאוד נוכח בחיי ובהתאם בעבודותיי

חן: נכון, הרבה פעולות שאני מבצעת קשורות לצרכים שלי, באותה תקופה התקשיתי לנשום ובדמיון שלי רציתי שינשימו אותי והחוט המקשר לעוד מישהו או משהו חיצוני מדוייק ואת תראי את זה כמעט בכל עבודה שלי – הצורך הזה בטיפול, במבט, בשותפות, באחריות משותפת – מאוד נוכח בחיי ובהתאם בעבודותיי

חגית: תוכלי לספר קצת על עצמך? מה הרקע ואיך הגעת לאמנות?

חן: נולדתי וגדלתי בקצרין, בנעוריי למדתי תיאטרון ובמהלך השנה האחרונה בתיכון שהיתי תקופה ממושכת בבית החולים, שהפך לבית עבורי. עד היום אני מרגישה מאוד בטוחה במרחב הזה (אבל מעדיפה לא להיכנס לפרטים בנושא זה).

עבדתי כמה שנים בספרייה המקומית, ולמדתי סיוע לטיפול בעזרת בעלי חיים. אני נורא אוהבת בעלי חיים. בשלב מסויים עזבתי הכל ונסעתי למזרח וכשחזרתי נרשמתי ללימודי צילום במוסררה ומצאתי את עצמי. אני ממש מגדירה את המהלך הזה כלידה מחדש

חגית: אותה שנה בבית חולים בוודאי השפיעה על תפיסת העולם האמנותית שלך (נדמה לי שזה משתמע מהתערוכה)?

חן: בהחלט, שהיתי שם בשנות ההתבגרות ובמשך כמה שנים ידעתי רק להיות מטופלת, זה היה התפקיד העיקרי שלי ואלה שנים חשובות להתפתחות

חגית: אני משערת שהעבודה לקראת התערוכה יוצרת צורך בחשיפה וקבלת החלטות – איך להכניס את הצופים לעולמך? למרחב התודעתי שלך?

חן: זו שאלה שאני לא בטוחה איך לענות עליה… אני לא בהכרח רוצה להכניס את הצופים והצופות לתודעה שלי אלא להכניס אותם.ן לתודעה שלהם ושלהן

חגית: לא פחות מעניין 🙂

חן: אני מאמינה שהחוויות והמחשבות הקיומיות שלי קיימות אצל רוב הא.נשים במידה כזו או אחרת

חגית: ספרי על התגובות לתערוכה, מה הדבר העיקרי שאנשים שואלים אותך במפגשים?

חן: התגובות שאני מקבלת קשורות לסיפורים אישיים של אחרות ואחרים. זה יפה שהשתמשת במונח מפגשים, כי התגובה הראשונה היא רצון למפגש, לדבר ולשתף. המילה כאב חוזרת על עצמה. השאלות קשורות גם לרוח איתה אני מגיעה למפגשים בתוך התערוכה: כשהגעתי תשושה התגובה הייתה דאגה. אני לא אוהבת את תגובת הדאגה לכן אני מעדיפה להיות נוכחת בחלל התערוכה ערה וחיונית

חגית: חשבתי עלייך, ועל כותרת התערוכה בזמן ביקור בתערוכה אחרת, בפריז, ״natures mortes״ של אן אימהוף. הדיבור הדו משמעי על מוות (גם כטבע דומם), עצם האזכור של מוות בכותרת – מיד מעמיד אותנו על המשמר, לא?

הטכניקה מאוד קשורה להלך הרוח שלי. בצילום וידאו קיימים יותר רגעים מאשר העין רואה ולכן אין את הרגע הטרגי של ההפתעה, מעבר לחיים ומוות הכל נמצא  שם וגם מעבר

חן: זה נכון, כי אני בעצמי עומדת על המשמר בכל דקה ביום, ככה כי המוות קרוב, תמיד עוטף, בכל רגע הוא עלול להגיע, כל מעבר למרחב אחר עלול להרוג ובכל מעבר אני חושבת על פרידה. לא צריך לדאוג לי, המעמד על המשמר הוא לא רק שלי, ולא כי אני חולה, ככה נושמים וחיים – יש סכנה תמיד

חגית: נכון :ׂ) החיים הם מקום מסוכן… בפרקטיקה שלך את עושה מעין עצירות פתאום – במקום לצלם סטילס את מקפיאה מושן – עושה סטופ לצילומי משך, כמעט כמו ללכוד רגעי חיים

חן: זה נכון. הטכניקה מאוד קשורה להלך הרוח שלי. בצילום וידאו קיימים יותר רגעים מאשר העין רואה ולכן אין את הרגע הטרגי של ההפתעה, מעבר לחיים ומוות הכל נמצא  שם וגם מעבר, אפשר להמציא שם. עצירת התנועה גם מאוד קשורה לגוף שלי כמודלית, יש לי היכולת לעמוד במשך זמן רב בלי לזוז, אני נושמת ולא זזה כמו בפריים מתוך וידאו, אנרגיית התנועה נשמרת

חגית: אני חושבת שלזה התכוונת כשאמרת שהלימודים במוסררה פתחו פרק חיים חדש, הבחירה להוציא לאור צילום זה או אחר בכל פעם הוא סוג של לידה מחדש?

חן: בפריים אחר פריים יש גם משהו מאוד מפרקי (מישהי האירה בפניי). אני רוצה להאמין שכן, בצילום יש רגע שעלול להרוג, אבל אני ממשיכה כל פעם מחדש

חגית: תשמעי – זה משפט חזק כל כך. עוד משהו לפני שניפרד?

חן: כן, מחר, יום שישי 27.8 יהיה בתערוכה מופע מחול של איה קנת ורעות הראל אני כבר איתך, לקראת נעילת התערוכה בשבת

חגית: יופי, הזדמנות אחרונה לראות. בהצלחה ושנה טובה

חן כהן I איך למות יפה
אוצר: נעם גל
המרכז לאמנות עכשווית, צדוק הכהן 2, תל אביב. נעילה: 28.8