גל ניסים: לאן שלא נלך הן ילכו בעקבותינו, ליתר דיוק בעקבות הזבל שלנו

יובל: הי גל, צהרים טובים. מה שלומך בשלהי חודש אוגוסט?

גל: הי יובל, שמחה מאוד ומתרגשת להיות בארץ כחלק מביקור ארוך מניו יורק ☺️

יובל: כמה ארוך? תעשי לי רגע סדר כמה זמן את בניו יורק ומה את עושה שם ואיך התגלגלת אליה?

גל: אני מתגוררת בניו יורק בשש השנים האחרונות עם בן זוגי, גיא. לפני המעבר לניו יורק, למדתי ביולוגיה וקוגניציה באוניברסיטה העברית, ואמנות בבצלאל. החיפוש אחר הדרכים לשלב בין אמנות ומדעים הובילה אותי ללימודי תואר שני בתוכנית ITP של אוניברסיטת ניו יורק (NYU).

המעבר לניו יורק היה מטלטל, באופן החיובי של המילה. החיים בעיר הכי אורבנית שיכולה להיות, גרמו לי לחפש את הטבע ואת בעלי החיים המתגוררים בה. נפעמתי לגלות כמה עשיר הטבע העירוני, והחוויה הזו היוותה השראה לעבודות האמנות שלי. 

הגעתי לארץ לפני חודשים לרזידנסי קיץ של ארטפורט ולהשקת הפרויקט – יללות זהובות – שעליו אני עובדת כבר שלוש שנים

יובל: אז בואי נתחיל מהסוף: מה כולל פרויקט יללות זהובות?

גל ניסים

גל: יללות זהובות הוא מסע אודיו ו־AR (מציאות רבודה) בעקבות התן הזהוב בגני יהושע, פארק הירקון. המשתתפים מוזמנים להאזין במכשיר הטלפון שלהם להליכה בעקבות התנים וגוריהם, ולהתבונן בנקודות המפגש השונות של האדם והחיות המתגוררות איתו בפארק

יובל: איך זה עובד מבחינה טכנית עניין המציאות הרבודה? ויש מסלול קבוע?

גל: אתה מגיע לנקודת הפתיחה ומשם הקול שלי מנחה אותך בדרכך בפארק. המסלול נבנה בעקבות מחקר מקיף ותצפיות בשטח, בנוסף להתיעצות עם מומחים כמו אקולוגים, מדענים ופעילים סביבתיים.

בעוד שהמסלול קבוע, החוויה נעשית בסביבה דינמית וחיה – שמשתנה בכל רגע נתון. זה היופי בפרויקט: בדומה לאמנות יפנית, הטבע והסביבה העירונית משתלבים בחוויה ומקנים אלמנט יחודי בכל הליכה.

בעוד שהטכנולוגיה משמשת לעתים קרובות כדי לגונן עלינו מפני הטבע ולבודד אותנו מפניו, אני משתמשת באמצעים טכנולוגיים בכדי לקרב אנשים לטבע. בפרויקט יללות זהובות, אני יוצרת חוויות אינטימיות של גילוי וחשיפה של רגעים נסתרים מן העין על ידי שילוב מציאות רבודה  וסאונד מרחבי כשכבות דיגיטליות במרחב הציבורי.

הפרויקט מזמין את המשתתפים לחקור את היחסים הדינמיים בין טבע, תרבות וסביבות מעשה ידי אדם, ולהעלות שאלות על התפקיד והאחריות האקולוגית שלנו כמין הדומיננטי על פני כדור הארץ

יובל: כמה זמן זה לוקח בסך הכל? ואיזה חלק ממלא הפרויקט בפעילות שעשית סביב החיות העירוניות בניו יורק?

גל: ההליכה בעקבות התנים אורכת כ־50 דקות. יללות זהובות הוא חלק מפרויקט השמורה הסיננתרופית, שהתחיל בניו יורק ועוקב אחר חיות סיננתרופיות – חיות שחיות עם האדם ומשגשגות מעצם הקרבה אליו, ובעיקר מהזבל שלו. הפרויקט כלל עד כה סיורים בעקבות דביבונים בסנטרל פארק, בעקבות חולדות בטומפקינס סקוור פארק, ובעקבות יונים בוושינגטון סקוור פארק

יובל: הו! חולדות, דביבונים ויונים! מה למדת מהסיורים האלו על החיות? על אנשים? על אמנות?

גל: נדהמתי לגלות שבעוד שדביבונים החיים מחוץ לעיר מעדיפים לחיות לחוד, תנאי המחיה המאתגרים בעיר דחפו אותם לחיות יחד ולשתף פעולה, מה שמגדיל את כושר ההישרדות שלהם. העיר מספקת להם מסעדת אכול כפי יכולתך, 24/7 ובחינם!

עבור חולדות (Rattus Norvegicus), התלות בבני אדם היא קיצונית אף יותר, ולא ידוע על כאלו החיות שלא בקרבתנו. במקרה של יונים, הן הפכו מאהובות ונחשקות ואפילו בויתו אך עם הזמן ננטשו. עם זאת הן לא נעלמו ונחשבות על ידי רבים כמטרד. החיות האלו, כולל התנים, משגשגות כקבוצה, יש יתרון גדול יותר לחיות החברתיות החיות בלהקה – בקהילה.

המשותף לכולן הוא שלאן שלא נלך, הן ילכו בעקבותינו, ליתר דיוק בעקבות הזבל שלנו. הן שיקוף של ההתנהגות הצרכנית והאנושית שלנו

סיורי ניו יורק. צילומים: רועי רוחלין

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

גל: מה שמושך אותי הן שאלות כמו איך הופכים את הדוחה למעורר השראה, ואת המפחיד לאהוב ומסקרן? ויותר מזה – איך אפשר לעורר את התחושות האלו בו זמנית? העיר אמורה הרי להגן עלינו מהטבע הפראי, אבל יש כאן חיים משותפים שמבוססים על המון פחד.

התנים הן החיות הכי גדולות בשטח, חוץ מאיתנו 🙂 הם נתפסים כמאיימים אבל גם כמסקרנים. הם מעוררי הערצה, הם יפהיפים וחכמים. חוקרים מספרים שהיום התנים לומדים מההורים, איך לפתוח שקית זבל במקום לצוד

יובל: מעניין! ואם לחזור לחלק האחרון של השאלה שלי – איזו חוויה אמנותית את רוצה לזמן לקהל שמסייר? כי רובנו רגילים לצרוך אמנות בדרכים ובמקומות אחרים

גל: כחלק מהתהליך האמנותי אני יוצרת פעולות המתערבות במרקם החיים של העיר, ומנסה להתערב ולשנות גם את נקודת המבט של הצופה. רוב עבודותי הן תלויות מקום, בעוד שהרעיונות הן אוניברסליים; ההליכות הן מאוד ספציפיות ויש חשיבות רבה לחוות אותן בפארק עצמו. אני מאמינה שהמפגש הבלתי אמצעי עם החיות והטבע, מעצים את החוויה האמנותית. 

כחלק מהתהליך אני יוצרת פעולות המתערבות במרקם החיים של העיר, ומנסה להתערב ולשנות גם את נקודת המבט של הצופה. אני מאמינה שהמפגש הבלתי אמצעי עם החיות והטבע, מעצים את החוויה האמנותית

אני מעונינת להאיר את בעלי החיים האלה ואת הטבע העירוני באור שונה, ולאתגר סטריאוטיפים ומיתוסים שהתקבעו כלפיהם. הפרויקט אינו מציג מסקנה חד־משמעית או אג׳נדה של ״עשה ואל תעשה״, אלא מעורר שאלות פילוסופיות בקרב המשתתפים כמו מי מותר ומי אסור בקרבתינו? מי חלק מהשבט שלנו?

יובל: מענין אותי אם את הולכת אחורה לימים שלך בבצלאל ואמנית צעירה (יותר), איך את רואה את העיסוק הזה ממשיך – או לא – את העיסוק האמנותי המוקדם יותר שלך. איפה העבודה הזו היא המשך, הסתעפות, משהו חדש?

גל: המרחב של השולים, איזורי הדמדומים ומצבי הביניים, תמיד ריתקו אותי. אני אוהבת לאתגר את עצמי ולצאת מאזור הנוחות כחלק מהתהליך היצירתי. חוויה מכוננת שעברתי במכון ויצמן, שבו חקרתי עטלפים ונחשפתי לניסוים פולשנים בבעלי חיים, גרמה לי להתעסק בצורה שבה אנחנו תופסים בעלי חיים כחומר בעבודות האמנות שלי

יובל: מעניין! אז מה הלאה? מה התכניות בניו יורק?

שיתוף הפעולה עם לסלי רקמן

גל: ​אני חוזרת שבוע הבא ל־NEW INC, תכנית רזידנסי של ה־New Museum, שמתמקדת בשילוב בין אמנות, מדעים וטכנולוגיה. שם אני ממשיכה לפתח פרויקט חדש עם לסלי רקמן, העוסק בציפורים שמתנגשות בזכוכיות – תופעה שגובה את חייהן של כמיליארד ציפורים בשנה בצפון אמריקה בלבד.

גם העבודה הזו מתרחשת במרחב הציבורי, וכוללת הקרנות על חלונות וציורי UV שרק ציפורים יכולות לראות (ללא עזרים מיוחדים). ממש לפני הביקור בארץ הצגנו אותו ב־Pioneer Works ונדהמנו לגלות כמה אנשים מכירים ממקור ראשון את רעש ההתנגשות של ציפור בחלון ביתם, ועם זאת לא מודעים לגודל התופעה

יובל: כן. לא סימפטי בכלל. שיהיה בהצלחה! מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדים?

גל: אני שמחה להזמין את קוראי פורטפוליו להשקה של יללות זהובות ביום חמישי בשש בערב. ניפגש בגני יהושע, פארק הירקון במסגרת פעילות ארטפורט במרחב הציבורי. לאחריה האפליקציה תהיה פתוחה וחופשית לשימוש הקהל הרחב; מומלץ לערוך את הסיור כשעה לפני השקיעה. 

ואני רוצה לנצל את ההזדמנות כדי להודות לצוות ארטפורט וגני יהושע על התמיכה והליווי בפרויקט. הפרויקט התאפשר גם בזכות תמיכתם הנדיבה של מפעל הפיס ו־Asylum Arts