כל מה שחשוב ויפה
צבי ואווה טולקובסקי
צבי ואווה טולקובסקי. צילומים: ליאורה וייז

הרס, אובדן והפתעה: צבי טולקובסקי מפיח חיים בנייר

תערוכה חדשה במיקום בלתי שגרתי מזמנת לצופיה הזדמנות נדירה לצפות ביצירותיו של צבי טולקובסקי, המשתף פעולה לראשונה עם רעייתו, המשוררת אוה חן־טולקובסקי

בליבה של ירושלים, באמצעו של יום קיץ שטוף שמש של חודש אוגוסט, ערב רב של אנשים התגודדו ב״תמול שלשום״, מוסד מיתולוגי בשדה התרבות והקולינריה המקומי. על רקע המיית שיחות חולין המתנהלות בנינוחות, בין לגימת קפה לקרקוש הסכו״ם שנשאו מלצרים אדיבים שהזדרזו לפנות שיירי ארוחות צהריים מהשולחנות המתרוקנים, המוות ארב בפינה.

חלק משוהי המקום השגיחו בו ביום שבו ביקרתי בבית הקפה הנודע. הם השתהו בסקרנות לצד הקיר הפנימי שעל פניו סופים והתחלות צוירו ביד בוטחת. אחרים חלפו על פניו מבלי משים. אולי בפעם הבאה שבה יסורו למקום כדי לחלוק ארוחת בוקר עם חברים הם יבחינו בו. 

גופים ארוכי־גפיים, אפופי צללים, שוטטו בחוסר מנוח על פני ניירות מחורצים שכמו הגירו כתמי דיו ושמן במקום דם. הדמויות נתלו על גרדומים, נאבקו מיטלטלות על גבי אוניות, הניפו סכינים כדי לתקוף זו את זו. פניהן שורטטו בקווים דקים אך תוויהן היו גרוטסקיים. אפים ארוכים וכובעים רחבי־מגבעת רימזו על קריצה מחויכת, אך גם שייכו את היצורים האפלים לעולם שכולו גרוטסקה ומאבק. 

נדמה שאילו יכלו לפצות את פיהן ולדבר, הדמויות שמצייר צבי טולקובסקי לא היו מתעמתות עם המבקרים בחלל העמוס, המרוהט ברישול חינני, כאילו היה סלון ביתה של קרובת משפחה שאליו הזדמנו במקרה האורחים. הנרטיב הפנימי והסבוך שמגוללות הדמויות של טולקובסקי בן ה־87, אמן ותיק ומוערך בסצינה האמנותית הישראלית, כה נאמן לעצמו עד שנדמה כי הוא מתנהל בעולם מקביל מבלי לבוא בדין ודברים עם המציאות – אולי כמו יוצרן. צירופי מילים כמו ״לוגיקה קומפזיציונית״, ״מקצבים צבעוניים״ או ״טרנדים אמנותיים״ זרות לציוריו של טולקובסקי ולא יעשו עימם חסד. 

מה נשאר, אם כן? עושר אינסופי הנובע מתוך דימויים של חורבן וצמיחה, קרבות בין בני אדם ויצורים אמורפיים שמככבים בסדרה של ציורים על נייר פרי מכחולו של טולקובסקי, בתערוכה חדשה שהוא מציג בימים אלה שאצרו ליאורה וייז ורינה פלד. 

לראשונה בקריירה הענפה של טולקובסקי, שאף כיהן כראש המחלקה לאמנות בבצלאל ולימד במוסד במשך שלושה עשורים, הוא מציג את יצירותיו בשיתוף פעולה עם רעייתו המשוררת אוה חן־טולקובסקי. מקטעים מתוך פואמות מעורערות ופגיעות בכנותן המופיעות בספר השירה החדש שפירסמה לאחרונה, ״שפות של גן עדן״ (במקור: Languages of Paradise), הודבקו מתחת ולצד עבודותיו של בעלה. 

התוצאה של איחוד הכוחות הנדיר בין בני הזוג היא מרגשת באותה מידה שהיא מצמיתה. ״היא הביטה סביבה בגולמנות מה ועשתה את דרכה בעיי החורבות מדדה על קביה״, מספרות מילותיה של אוה כשמעליה על הנייר רווי־הגבשושיות מלאך המוות מכוון אקדח אל עבר דמות מרחפת הפוערת את פיה בצעקה אילמת, לצד כיתוב באותיות עבריות שממקם את היצור המאזכר את ציורו האיקוני של אדוורד מונק דווקא בשכונה ירושלמית בלבנט.

״בכל פעם התרוצצה בתוך גופה שריקת ירייה״, כותבת אוה בכיתוב שמוצמד אל ציור, המציג דמויות אבודות המביטות מבעד למשקפות, כמו מנסות למפות את הגרניקה העכשווית שבה כלא אותן טולקובסקי. ״היא הלכה. כל חייה הלכה, רצה כדי להימלט וככל שגדל המרחק, כך העמיקה תחושת האובדן שלה״, הטקסט המיואש מכריז בסמוך לנייר שכתמים כהים נוזלים ומתפרשים לרוחבו ובמרכזו דמות חסרת פנים מתקדמת בזהירות, כאילו מלהטטת על פני תהום. 

מפגש בין מלקט לצייד 

בשיחה שניהלתי עם זוג היוצרים ועם צמד האוצרות, סיפרו הארבעה כיצד התהוותה התערוכה הנוכחית במיקומה הבלתי שגרתי, איך נולד שיתוף הפעולה אחרי עשורים של חיים משותפים ועשייה נפרדת, ואיזה צוהר התערוכה פתחה בפניהם. 

״המפגש בינינו הוא מפגש בין אסטרטגיות הישרדותיות שונות. זה מפגש או משחק בין מלקט לצייד״, מאבחנת אוה, ילידת צ׳כיה שברחה ממולדתה במהלך סתיו העמים, היגרה ללונדון ולבסוף הגיעה לישראל. בארץ פעלה כגלריסטית וכמשוררת, וכאן גם הכירה את צבי. הם חולקים את חייהם בין ישראל לחווה כפרית ליד פראג, משם היא מגיעה. 

״אני הוצאתי את ספרי, Languages of Paradise, בצ׳כית. במקור הוא נכתב באנגלית. מה שמופיע על הקיר אלו פסקאות שנלקחו מתוך הספר. חשוב לומר שאי אפשר לראות את הטקסטים כתגובה לעבודות או כמיועדות לתערוכה הספציפית הזאת״, היא מסבירה. הספר, לדבריה, הוא ״מסע אישי שקשור לבעיות שלי עם זהות ועם שפה. בגלל סיפור חיי והמעבר ממקום למקום, אין לי שפת אם״. 

ניצנים לשיתוף הפעולה החלו כשנבחרה עבודה של צבי לעטר את כריכת ספרה כשראה אור בצ׳כיה. ״המוציא לאור היה בעלים של מקום שמאוד דומה לתמול שלשום, בצירוף מקרים שאי אפשר שלא להזכיר. הוא הגיע אלינו לכפר, עבר על העבודות של צבי ומצא כאלו שיש להן איזשהו קשר עם הטקסטים שלי. מה שעשינו שם היה הפוך, כלומר יצרנו התאמה בין הציורים לטקסטים. כאן התהליך עבר המרה״. 

איך הם מסבירים את העובדה שלא ניסו ליצור יחד עד כה? צבי טוען בחיוך שהחיבור ״לא קרה עד עכשיו כי בכל הנוגע לאנגלית, אני יודע את השפה על בוריה כשפת דיבור יומיומית. אבל מדי פעם כשאווה הייתה נותנת לי לקרוא את החומרים שלה, הרגשתי שאחרי כל שני משפטים שקראתי הייתי זקוק למילון. אין לי את האופי האיטי, הלוחם הזה, אז הרמתי ידיים״. 

אך אז וייז ופלד, שהוזמנו לאצור באורח קבע סדרה של תערוכות בתמול שלשום, פנו אל טולקובסקי כדי להזמין אותו להציג בחלל. כבר בביקור הסטודיו הראשון, כששיתף אותן בעשייתה היצירתית של אשתו, השתיים הבינו שיכול להתגבש שידוך מפתיע בין שני העולמות. 

לפני התערוכה, טולקובסקי נזכר, ״השותפות שלי עם הכתיבה של אוה הייתה שותפות של נוכחות, התגנבות יחיד וניסיונות. בדיעבד אפשר לומר שקרה כאן דבר נדיר. העבודות שלי נבחרו בצורה מאוד ספורדית. בגלל המיקום, הביטוח והתנאים הסביבתיים, בחרנו דווקא עבודות נייר. הדברים היו תלויים על הקיר, ובהמשך רינה וליאורה תרגמו את הטקסטים של אוה. ואז שאלנו: ׳מה עושים עכשיו?׳ 

״ופתאום זה התחבר. ממש ציוני דרך ורבליים וויזואליים שמתיישבים אחד עם השני, אחד על אחד. בדיעבד התברר שבסופו של דבר היינו נוכחים ומחוברים כשעבדנו זה לצד זו כל השנים, מבלי לתקשר מילולית. לא ידעתי שאווה יודעת עלי כל כך הרבה. אבל היא ממש הלכה איתי צעד־צעד, באנרגיות שלה וביכולת החדירה הלייזרית הזו שלה״. 

צבי טולקובסקי: בדיעבד התברר שבסופו של דבר היינו נוכחים ומחוברים כשעבדנו זה לצד זו כל השנים, מבלי לתקשר מילולית. לא ידעתי שאווה יודעת עלי כל כך הרבה. אבל היא ממש הלכה איתי צעד־צעד, באנרגיות שלה וביכולת החדירה הלייזרית הזו שלה

כשאני מבקשת שיציעו נרטיב ליניארי או סיפורי שעולה מהתמונות ומהמילים, השניים מביטים זה בזו משני צידי השולחן שאליו אנחנו נסובים ומחייכים. ״אין דרך להסביר את זה״, טולקובסקי גורס. ״אם נדע להסביר את זה אז נפצח איזה סוד של היצירה בכללותה, וזה יהיה נורא משעמם. אני נהנה מההפקר הזה של לעבוד, לפרק דברים ולמוסס אותם. כבר מגיל צעיר הבנתי שלא צריך לעשות סינתזה של הכל״. 

״קראנו לזה אינקוגניטו״, אוה משיבה, ״כי הקשר בין הדימויים למילים נמצא שם אבל הוא מאוד עדין, הוא לא מפורש. אני ידעתי מראש שזה יהיה משמעותי, שיהיה קשר. ידעתי שבתוצאה הסופית נוכל לראות איזשהו דיאלוג עם שורשים, שהוא מוסווה בינינו אך קיים״. 

לרוקן את העומס

מצידן, האוצרות וייז ופלד מקוות שהתערוכה של בני הזוג טולקובסקי היא יריית פתיחה מוצלחת שצפויה להתלוות על ידי רצף של תערוכות שיחברו בין דימויים למילה הכתובה. ״מצאנו שהחיבור הכי מתאים פה הוא בין אמנות לטקסט״, מחדדת ווייז.

״התחלנו עם תערוכה שלי בשם ׳ידוענים׳, שרינה אצרה. זו הייתה תערוכה על סלבריטאים שנבעה מתוך פעילות שעשיתי בזמן הקורונה. תוך כדי שהאזנתי לטלוויזיה או לרדיו, התחלתי לעשות רישומים. שתינו מאוד אוהבות את תמול שלשום ואת אירועי התרבות שמתרחשים פה. התלהבנו מהתצוגה פה והתחלנו לעבוד בשיתוף פעולה עם אילנה זיידמן, שאחראית על האירועים, ועם הבעלים דוד ארליך, שנפטר בתחילת הקורונה. כל הקשרים נוצרו וזה התחיל להתגלגל״. 

״המקום הזה מאוד מיוחד״, מחזקת פלד. ״כל ירושלמי שוחר אמנות מכיר אותו. מגיע לכאן קהל מגוון מכל הבחינות: מגדרית, דתית, תרבותית. הקיר הזה מושך את תשומת הלב של כל האנשים שעוברים״. 

birds

גם טולקובסקי מביע התרגשות נוכח התצוגה בחלל הבלתי שגרתי. ״תמול שלשום הוא מקום היסטורי. אני זוכר את המפגשים הליריים שהיו לי כאן עם קבוצה מדהימה של אנשים. היום אני אולי השריד האחרון של הדור הזה. אני יושב כאן איתך ליד המטבח, ונזכר איך יהודה עמיחי עמד בדיוק באותה הפינה בזמן שהכלים במטבח קרקשו והקריא שירה״. 

בהתייחסו לעבודות הטעונות שהוא מציג בחלל, טולקובסקי מסביר שהעודפות החומרית אינה ייחודית ליצירות החדשות שלו אלא בולטת בכל גופי העבודות שיצר לאורך השנים. ״ברוב העבודות שלי יש עומס אדיר של אינפורמציה. אני עומד במרכז של חוויה קוסמית, פוליטית וחברתית, ומניח חומרים על הנייר כדי לרוקן את העומס שאני מרגיש. הסדר, הנראות, ההיגיון והמשמעות של החוויה מגיעים רק אחר כך״. 

ההצפה הנפשית שמנתבת אותו ליצור משתקפת גם בעשייה שלו בין כתלי הסטודיו. ״הסטודיו שלי הוא כמו שדה קרב. אני עובר מבדים, לנייר, לתלת־מימד; כמויות החומרים והמדיות שאני עוסק בהם היא רבה. ביחס לכתיבה, אני מרגיש קצת כמו איזה סייסמוגרף בתוך המרחב של כל המדיומים החזותיים״. 

להכניע את המצע

וייז ופלד מאששות את טענתו של טולקובסקי בדבר הרבדים והמתח שמאפיינים את עשייתו ואת חלל העבודה שלו. ״צבי מתאר את תהליך העבודה שלו בכך שהוא אוהב להערים על עצמו מכשולים״, וייז משתפת. ״הוא לא רוצה שהדבר יהיה קל, האמנות ואולי גם החיים הם מאבק עבורו. הוא רוצה לנצח את כל הקשיים שיש לו בדרך, ואם הוא בכל זאת מצליח ליצור איזושהי יצירה אני חושבת שזה הסיפוק שלו״. 

המאבק בא לידי ביטוי עוד לפני שמכחולו של טולקובסקי פוגש את המשטח שעל גביו הוא נע. ״זה מתחיל בכך שהוא בונה את הנייר שלו לבד. זה נייר שמאוד קשה לצייר עליו, בגלל שהוא מחוספס ויש בו כל מיני גבשושיות ושקעים. אי אפשר לצייר קו, כי הקו הולך לטייל בדרך שלו.

״הוא גם בוחר בכלים שקשה לצייר איתם, לדוגמה מכחול ישן או רחב. יש בזה גם אלמנט של הפתעה, כי הדברים לא ידועים לו מראש. ברגע שהוא מצליח להכניע את המצע ואת אמצעי הציור שלו ולצייר, אז לפעמים הכל הולך לכיוון אחר ונוצרת הפתעה״. 

פלד מצביעה על כך שגם אורך החיים של תהליך היצירה של טולקובסקי אינו רציף, אלא מונע על ידי מחקר ציורי מתמשך ואינסטינקטיבי. ״צבי מתייחס לכל העבודות שלו כאל יצירות בלתי גמורות. גם אחרי שכבר בחרנו את העבודות שמוצגות כאן, הוא המשיך לעבוד עליהן ושינה אותן. הוא חוזר אל העבודות שוב ושוב. יכול להיות מצב שהוא ימשיך לעבוד על העבודות הללו אחרי שהן יחזרו אליו בתום התערוכה״. 

״הוא גם אמר לנו שאם הוא שולף מאיזו מגירה עבודה שהוא יצר לפני חמש שנים, הוא מודע לכך שצבי של היום הוא לא צבי שהיה אז. צבי של היום צריך להיות שלם עם עצמו לגבי העבודה הזו, ולכן הוא צריך להמשיך לעבוד. הוא אמן מדהים ויש לו יד נפלאה, אבל הוא לא רוצה להיכנס למקום של מנייריזם ולכן הוא מציב בפני עצמו קשיים. תמיד יש לו את החיפוש, שום דבר לא מגיע בקלות״, וייז מעירה. 

ואיך השתיים מפרשות את המוטיבים שהפכו חלק בלתי נפרד מכתב ידו החזותי? האם הם אוטוביוגרפיים באופיים, פוליטיים, או שמא קודים אבסטרקטיים שמחליפים פנים ומשמעות מיצירה ליצירה? פלד טוענת ש״צבי מספר סיפור ציוני־פלסטיני. כשדיברנו איתו על העבודות שבחרנו להציג, הבנו שהן קשורות למקום הזה: החל מהעיר שבה הוא גדל בתקופת המנדט הבריטי, חיפה, ודרך מלחמת העצמאות ויתר מלחמות ישראל. 

״המקום הזה יקר לליבו וחשוב לו לבטא את זה בעבודות שלו. יש לפעמים כעס וביקורת ביצירות שלו. גם בשירה של אוה יש נוכחות לכאב, למוות, לאובדן, לתחושת אין־אונים ולהרס. אנחנו בחרנו את הקטעים בכתיבה שלה שמתכתבים עם יצירות שלו שגם בהן יש ביטוי להרס ולאובדן״. 

וייז מצביעה על חוויות ילדותו של טולקובסקי כאלמנט מכריע בניתוח הסמלים החוזרים בעבודותיו. ״לצבי יש מילון דימויים חזותי שהוא לחלוטין שלו, לדוגמה דמות המיקי מאוס שחוזרת ברבים מהציורים שלו, המפה, מטוסים, חייל עם רובה ביד. תוך כדי שיחות שהיו לנו איתו, פתאום הבנתי שכמעט כל הדימויים שלו קשורים לילדות שלו בחיפה תחת שלטון המנדט.

״גם מבחינה נפשית, הילדות שלו שם כנראה עיצבה את היחס שלו לעולם והמודעות שלו לאיומים ולמלחמות. הדימויים הם כמו שחקנים על הלוח שלו, וכל פעם הוא מזיז אותם למקום אחר״. 

פלד מדגישה כי טולקובסקי הוא אמן ״בעל דעה שמאלנית. לא מאוד רדיקלית או קיצונית, אבל מתוך העמדה הזו יש לו ביקורת קשה על מה שקורה כאן״. עם זאת, וייז והיא חלוקות דעות בנוגע למידת ההשפעה של האקלים המזרח תיכוני על הדיאלקט הוויזואלי המורכב של טולקובסקי. ״הוא נוסע הרבה בעולם, וגם הטיולים שלו לכל מיני מקומות משפיעים על הציורים שלו. יש בהם התייחסות למלחמת האזרחים בספרד, למלחמות העולם ולדברים אחרים שקרו במהלך החיים הארוכים שלו״. 

כשטולקובסקי נשאל איך הוא רואה את התהליך שהוביל להיווצרותן של העבודות האחרונות והאם נוצרו תוך התכתבות עם המציאות הרוחשת בחוץ, או שמא עצם ניסיון להתחבר לעבר, הוא מהרהר ולבסוף מסביר זאת כך: ״בדיעבד, אפשר לומר שקרה כאן משהו חזק ומשמעותי. אנחנו חיים בתקופה שיש בה הרבה מסרים, ויברציות ותחושה של דז׳ה וו. דברים קורים בו ברגע שאני מדבר איתך. אז כשאני מצייר אני זוכר, אני חווה, אני מרגיש את מה שהיה ואת מה שנמשך״. 


צבי ואוה טולקובסקי | אין־קוגניטו
אוצרות: רינה פלד, ליאורה וייז
תמול שלשום, סלומון 5, ירושלים
נעילה: 31.10

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden